מהכפר אל העיר

 

אני שוב בתקופת הסתגלות למקום חדש. השיפוץ הסתיים, למעט מספר ספיחים, שלפחות אחד מהם משמעותי. 

הפעם עברתי למקום קבוע. לדירה בבעלותי. בימים הראשונים אני חי על ארגזים. 

מדובר במעבר מדירה לדירה באותה שכונה. המרחק בין שתי הדירות הוא פחות מחמש דקות הליכה.

המרחק קצר אבל ההבדל משמעותי. 

בדירה השכורה

בדירה השכורה ברחוב דגניה הרגשתי כמו אדם הגר בכפר קטן. 

זהו רחוב ללא מוצא עם בתים ישנים רק מצידו האחד. בצידו השני יש עצים גדולים וישנים. 
חלקם מיועדים לשימור ומסומנים במספרים.

עצים אחרים הם עצי פרי. 

מעט מאוד מכוניות נוסעות ברחוב.

מעבר לרחוב יש ואדי וחלק מיער ירושלים. בריזת עמק הר שנשבה כמעט בכל עת מחלון חדר השינה בדירה, שימשה לי כאמצעי קירור בימי יולי-אוגוסט הלוהטים. 

בלילות שומעים את יללות התנים עליהן כתבתי בפוסט אחר. 

לא כתבתי על תרנגול מאי-שם בקרית משה או בגבעת שאול, שגם את קריאתו שומעים בשעות שלפני עליית השחר.

לולא הייתי שומע את הרכבת הקלה העוברת בשדרות הרצל, המקביל לרחוב, ובתדירות נמוכה יותר את האמבולנסים ברחוב איש שלום (רחוב ללא בתים) בדרכם לבתי החולים "הדסה" ואמבולנסים נוספים בשדרות הרצל בדרכם לבית החולים "שערי צדק", השקט היה נותן תחושה של כפר קטן, הקרוב לעיר הגדולה.

בדירה שלי

פחות שומעים את הרכבת הקלה ואת האמבולנסים, אבל יש בתים משני צידי הרחוב ומכוניות נוסעות בו בתדירות גבוהה בהרבה מאשר ברחוב דגניה. רחוב בית הכרם הוא רחוב חד-סיטרי ולכן כמות התנועה בו מוגבלת. 

בית הכרם היא עדיין שכונה ירוקה עם הרבה עצים וצמחים אחרים. גם ברחוב מגוריי.

בסוף הרחוב יש מרכז מסחרי. באמצע הרחוב יש בית קפה ובית כנסת גדול ובתחילת הרחוב, לא רחוק מדירתי מדירתי, נמצאים מכללת דוד ילין להוראה ובית הספר בית הכרם.

עיר לכל דבר ועניין.

    

מהכפר אל העיר באותה העיר

כמו המשורר הנורווגי האוגה, שחי באותו כפר את מרבית חייו גם אני חי את חיי בעיר אחת: ירושלים.

המעבר הנוכחי שלי הוא במידה מסוימת מעבר מהכפר אל העיר. 

המעבר המכפר אל העיר דורש הסתגלות נוספת על ההסתגלות הנדרשת לדירה חדשה/ישנה עבורי. 

עם הפנים קדימה

אחרי ההסתגלות אהיה פנוי יותר להתחלות חדשות מכל הסוגים. 

כפי שכתבתי בפוסט קודם, "הישורת האחרונה", בתפיסה שלי, היא מושג אופטימי.