 |
| אולף האוגה. מקור התמונה: ויקיפדיה Forfatter Olav H.Hauge ca 1940. bildenummer OB.Ø61/4771. http://www.oslobilder.no/OMU/OB.%C3%9861/4771. Oslo Museum, Byhistorisk samling. Fotograf ukjent. Creative Commons 3.0 lisens |
קורות החיים של אולף האוגה (1994-1908) לא היו קורות חיים שגרתיים. הוא נולד בחווה על גדות פיורד בנורווגיה. עד גיל 60 התגורר ועבד כגנן בחווה מבודדת. בגיל 70 נישא לאמנית בודיל קאפלן. הוא כתב שירים בבטאונים חקלאיים והתגלה בגיל מאוחר על ידי המשורר הנורווגי יאן אריך וול והפך לאחד מבכירי המשוריים בארצו.
ספרו "הנהר שמעבר לפיורד" תורגם לעברית על ידי סבינה מסג וחנה מאי-סוונדל.
הפריחה המאוחרת שלו היא עדות לכך שכמעט אף פעם לא מאוחר מדי. גם "בישורת האחרונה".
הפעם הראשונה ששמעתי עליו, ושמעתי שיר שכתב, הייתה "בישורת האחרונה" שלי. אחרי שהתגרשתי.
בנסיעה במכונית ביום שישי דיברו עליו בתוכנית בגלי צה"ל ותיארו אותו כמישהו שחי כל חייו בכפר מבודד, התגלה כמשורר בגיל מאוחר ונישא לראשונה בגיל 70. הקריאו גם שיר אחד שלו שתורגם לעברית.
לצורך פוסט זה, אתייחס אליו כדוגמה לאדם שחי כל חייו במקום אחד.
בירושלים
בדומה להאוגה שחי כל חייו במקום אחד, אני חייתי רק בירושלים. מי יודע אולי זה ישתנה בעתיד?
ירושלים של לפני שנת 1967 לא הייתה כפר או חווה חקלאית, אבל הייתה מקום קטן יחסית. ירושלים שאחרי 1967 היא משהו שונה לחלוטין, שאני פחות אוהב.
היו הרבה גיחות לנסיעות למדינות אחרות. הארוכות שבהן בסדר גודל של חודש. שתי האחרונות היו לפטגוניה ולאתיופיה.
היו הרבה נסיעות לעבודה מחוץ לירושלים. חלקן חמישה ימים בשבוע במשך תקופות זמן ארוכות.
מכל הנסיעות הללו חזרתי לירושלים. גרתי בעיר אחת אבל לא בדירה אחת או בשכונה אחת.
בפוסט זה אתאר את מקומות המגורים השונים בחיי עד הישורת האחרונה.
לא בהכרח אורך תקופת הזמן מתאר משמעות. את כותרות המקומות המשמעותיים צבעתי באדום.
רסקו (1951-1964)
כמעט תמיד הפעם הראשונה היא משמעותית. כך גם השכונה הראשונה בה גדלתי.
בפוסט מונוגמיסט סדרתי, תיארתי כמה מחוויות הילדות שלי בשכונה.
בפוסט גם התנים אינם אותם תנים בישורת האחרונה, תיארתי את יללות התנים בשדות שסביב השכונה המבודדת.
בשנות הילדות המוקדמות ועד כיתה ו' עוצבתי בשכונה זו.
שם למדתי שחמט בגיל 6 ושיחקתי בחצר של קולט ואריה מוסקט. בהתחלה נגד בעל הבית ונגד אבא שלי. אחר כך גם נגד ילדים בני 10, שניצחתי באופן עקבי.
שם שיחקתי סטנגה על הכביש, כשפעם בכמה שעות צועק אחד מהילדים "מכונית".
שם הלכנו לשדות לקטוף פרחים, שהיום הם מוגנים. יש עוד סיפורים רבים, הראויים כל אחד לפוסט משלו.
בית הכרם בפעם הראשונה
מאמצע כיתה ו' גדלתי בשכונת בית הכרם.
זו השכונה בה עבדתי את העבודה הראשונה שלי כתיכוניסט בכיתה י'. הייתי מדריך שחמט לתלמידי בית ספר בית הכרם.
זו השכונה בה עבדתי את העבודה השנייה שלי כפועל בניין, שהיה שותף זוטר במיוחד, לבניית שני בתים בשכונה.
בית ספר יפה נוף
בכיתה ו' לא למדתי בבית ספר בית הכרם, מרחק של מטרים ספורים מביתי. לא היה מקום באמצע השנה. למדתי בבית ספר חדש, שאני הייתי במחזור השני שלו. זה היה בית ספר יפה נוף.
התנסיתי בחוויה של מישהו זר בין תלמידים, שרובם כבר מכירים זה את זה כמה שנים של לימודים משותפים.
הייתה גם חוויה יפה של להכיר ילדים חדשים ומורים חדשים.
סגרתי מעגל כשלימדתי בבית הספר בו למדתי. לימדתי ברידג' קצת לפני הישורת האחרונה.
האמת היא שהעברתי שיעור אחד באותו בית ספר הרבה שנים קודם.
אחת מהצרות בשכונת מלחה בה גרתי הרבה שנים הייתה בית ספר גרוע. הוצאנו שלושה ילדים מבית הספר לבתי ספר בשכונות אחרות.
בני הבכור, ערן, ושניים מחבריו לכיתה עברו לבית הספר יפה נוף.
הוא ביקש ממני להרצות בבית הספר על "באג 2000" או בשמו הרשמי Y2K.
הוא פנה למורה, שנעתרה לבקשתו, וויתרה על שיעור רגיל. במקום שיעור הרציתי לתלמידי כיתה ו' בה למד ערן על "באג 2000".
בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה
רק כחצי שנה למדתי בבית ספר יפה נוף. בכיתה ז' עברתי ללמוד בתיכון ליד האוניברסיטה. המסלול השש שנתי, שלמדתי בו, היה חריג באותם ימים, טרום חטיבות הביניים.
לא כאן המקום לתאר את חוויותיי, הלא שגרתיות, מבית הספר. הן ראויות לפוסט מיוחד.
אני למדתי במחזור הראשון שלמד כמעט שש שנים במבנה הנוכחי של בית הספר. כיתות י' עד יב' במחזורים שלפניי למדו במבנה של סמינר בית הכרם (היום מכללת דוד ילין). בית הספר נקרא: "תיכון בית הכרם". רק לאחר המעבר הפיזי לירכתיי האוניברסיטה העברית שינה את שמו.
כיתות ז' עד ט' למדו בבניין "עומרייה" במבנה בו היה גם בית ספר בית הילד. המבנה כבר איננו. במקומו ובמקום המתחם הגדול הסובב אותו נמצא גן הפעמון.
את הטרימסטר הראשון למדתי בבניין "עומרייה". בטרימסטר השני עברנו לבניין הנוכחי של בית הספר. נגמרו הנסיעות באוטובוס לבית הספר. למבנה החדש הגעתי אחרי שחציתי את הואדי בהליכה.
גם שם סגרתי מעגל כאזרח וותיק, שעדיין עובד, לימדתי ברידג' את תלמידי בית הספר בו למדתי. זה היה במסגרת מחויבות אישית של תלמידי כיתה י', שלמדו ביחד עם אזרחים וותיקים משכונת בית הכרם.
גם שם הרציתי. הרצאה בזום במסגרת "יום יציאה משגרת הסגר", שארגן בית הספר ובו הרצו מספר גדול של בוגרים במגוון רחב של נושאים.
שכונת הפועלים
בית הכרם ההיסטורית הייתה שתי שכונות. שכונת בית הכרם שבה גרו מורים, סופרים ואנשים משכילים אחרים.
לא בכדי, דווקא בשכונה זו הוקם סמינר למורים, שהיום הוא המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין.
רחובות כמו הבנאי, הסתת ורחובות קרובים אליהם, נקראו "שכונת הפועלים". שם היו בתים פרטיים של אנשים שהיו להם רפתות ולולים.
אם תלכו היום ברחוב הבנאי בשכונת בית הכרם, תראו אבנים כחולות על גדרות אותם בתים שעדיין נותרו מ"שכונת הפועלים" ההיסטורית. על גבי אבנים אלה מצוינת מהותו של בית היסטורי. ב"שכונת הפועלים" מצויין איזו משפחה גרה בבית או למה הוא שימש.
אני שכרתי חדרון עם כניסה נפרדת ושירותים בחצר בבית ברחוב הבנאי. בעלי הבית היו אזרחים וותיקים אידיאליסטים, שסרבו למכור את ביתם לקבלן המרבה במחיר, שיהרוס אותו ויבנה בית דירות.
בעלי הבית אמרו לי, שהם רוצים לגור בבית עם גינה גדולה עם עצי פרי. להמשיך לגור בבית שבחצרו היה להם לול.
הייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, שרצה "לפרוש כנפיים" ולצאת מבית ההורים. זה היה רק מעין ניסיון תעופה. הייתי חוזר לבית ההורים להתקלח ולאכול ארוחות ערב, וארוחות שישי או שבת.
בימי השבוע הייתי אוכל במסעדות בשוק מחנה יהודה או באזור התחנה המרכזית הסמוכים למקום עבודתי.
זאת הייתה תקופה של התחלת כתיבה והרבה קריאה. במיוחד הושפעתי מתפיסת העולם של פרידריך ניטשה, שאת ספריו קראתי מספר פעמים.
רמות
הדירה בה גרתי הייתה הדירה הראשונה שקניתי. בעיקר מחסכונות שלי וממשכנתא. ההורים רצו לתת יותר (לקנות לי דירה). הסכמתי לקבל מעט.
משנת 1975 ועד שנת 1988 גרתי בשכונה. התקופה הארוכה של מגורים בשכונה לא יצרה אצלי רגש כלשהו או נוסטלגיה.
סוג של עיר שינה.
נכון עברתי תקופה משמעותית מאוד בחיי בשכונה זו.
ראשית, יצרתי לי עוגן קבוע משלי, שאיפשר לי להתפתח במגוון רחב של תחומים.
במאמר מוסגר, דומה לעוגן שאני מנסה לצור היום.
כל מה שעברתי ברמות יכולתי לעבור בשכונת שינה אחרת.
שחקנית קולנוע
לאחת השכנות בבניין בו התגוררתי היה חלון הצופה לכניסה לחדר המדרגות. כשסיפרתי לאנשים קרובים לי את האינטראקציה שלי איתה, תיארתי אותה כמי שנראית כמו שחקנית קולנוע.
השומעים חשבו על מישהי העונה לתדמית של שחקנית קולנוע.
התפנית בעלילה הייתה, כשאמרתי את שמו של הבמאי של אותם סרטים.
מדובר באחד הבמאים האהובים עלי במיוחד פרדריקו פליני. פליני שילב בסרטיו נשים שאינן שחקניות קולנוע מקצועיות. חלקן שמנות באופן יוצא דופן ולכמה מהן היה שפם. הגברת הזכירה את אותן נשים כבדות גוף.
מדי פעם היא דיברה איתי וחילקה ציונים לחברות או ידידות, שנכנסו לחדר המדרגות ביחד איתי והיא צפתה בנו מחלונה: "נחמדה", "לא נחמדה" וכיו"ב.
הכוונות שלה היו טובות. מאוחר יותר בחיי אתקל גם בשכנות הצופות בי ללא ידיעתי עם כוונות הרבה פחות טובות.
צפון תלפיות
 |
| הבית בו גרנו ברחוב כספי. צולם ע ידי ב-23.7.2022 |
מאוד אהבתי לגור ברחוב מרדכי כספי בצפון תלפיות. שקט, נופים מרהיבים (ביום בהיר במיוחד יכולתי לראות את ים המלח ממרפסתי בקומה השלישית).
הדבר הקרוב ביותר בחיי לכפר הקטן של אולף האוגה. רחוב שקט ומבודד שבו מכירים את רוב השכנים.
מתחת לרחוב הייתה טיילת שרובר בשיא תפארתה (כשגברת שרובר הייתה עדיין בחיים והשקיעה מכספה על מנת לתחזק את הטיילת). שטחים ירוקים מסביב לרחוב.
צריך לזכור שרחוב זה עם ניחוח כפרי, היה קרוב למרכז ירושלים.
סוג של קו תפר
לא רחוק מהרחוב מנזר של נזירות שתקניות. את צלצול פעמוני המנזר אפשר היה לשמוע בשעות עגולות מסוימות.
מדי פעם היו מגיעים לסביבת הרחוב רועים ערבים עם עדריהם ולהבדיל גם גנבי מכוניות.
גם אוכלוסיית הרחוב הייתה הטרוגנית. מצד אחד תושבים וותיקים שגרו בבתים חד משפחתיים מוזנחים. זכר לתקופה שבה רחוב כספי היה על קו התפר בגבול עם ירדן.
מצד שני אנשים עשירים שבנו וילות מפוארות ומצד שלישי בתים משותפים לרוב עם מספר לא גדול של דיירים. זו הייתה אוכלוסייה מבוססת אבל לא עשירה במיוחד.
גם הנופים ומזג האוויר: תפר בין המדבר שממזרח לבין ירושלים המערבית.
כשהיה שלג כבד יחסית בירושלים, היה שלג גם ברחוב כספי. במדרונות שאחרי טיילת שרובר לא הייתה אפילו טיפת שלג אחת.
תקופה מאושרת בחיי
זו הייתה תקופה של זוגיות טובה ומאושרת. לשם עברנו לגור כזוג נשוי טרי, שרכש דירה.
שם נולדו וגדלו שלושת ילדיי עד שבני הבכור היה מעט מעל גיל 7 ובני הצעיר מעט מעל גיל 3.
אהבתי את ילדיי ואת אשתי.
ראיתי את ההתפתחות של ילדיי. הייתי בשבילם כשהם היו צריכים אותי ולא רק כשהיו צריכים אותי.
הרבה טיילתי עם ילדיי בטיילת ושיחקתי איתם. הרבה שיחקתי איתם ברחוב וגם בבית.
מלחה
משנת 1996 עד לגירושיי בתחילת שנת 2022 גרתי בשכונת מלחה.
יותר מ-26 שנות מגורים. התקופה הארוכה ביותר שגרתי בשכונה.
כפי שאתם רואים בכותרת, לא סימנתי את מלחה באדום.
לא התחברתי לשכונה הזו. היא מחווירה לעומת צפון תלפיות המיתולוגית.
האסוציאציה הראשונה שלי לשכונה הזו היא סכסוכים.
היו סכסוכים בכל החזיתות בשכונה הזו: סכסוכי שכנים מתמשכים בבניין בו גרנו, סכסוכי חניה עם השכנים בבתים ממול ועוד יותר חמורים בין השכנים בבית ממול. סכסוכים עם יזם של בניין לא רחוק מביתינו, הקמת מקווה לא חוקי שלא נהרס גם אחרי החלטת בית משפט.
סכסוכים מתמשכים בין עיריית ירושלים לועד השכונה. סכסוכים עם מנהלת בית הספר בתקופה שבה ילדיי למדו לבין הורים.
סכסוכים סביב חניית אוהדי כדורגל המגיעים לאיצטדיון "טדי".
אני בטוח ששכחתי כמה סכסוכים.
החלק החיובי של מלחה הוא מחוץ לשכונה: גן החיות הסמוך ועין לבן היותר רחוקה.
בית הכרם בפעם השנייה
רחוב דגניה
רחוב בית הכרם
 |
| הדירה בשיפוץ אוגוסט 2022 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה