יהודה אטלס. מקור התמונה: ויקיפדיה
נוצר על ידי לליב גל
היום (18.6.2021) השתתפתי ב"שבת תרבות" בבית הועד הישן בשכונת בית הכרם בירושלים. המנחה הקבוע הוא העיתונאי אליהוא בן-און.
הפעם התארח הסופר והמשורר יהודה אטלס, יליד שנת 1937.
כמעט כולם מכירים את ספרו "והילד הזה הוא אני" וספרים נהדרים נוספים שכתב ברוח דומה.
הספרים מתארים מציאות מזווית ראייה של ילדים. מדובר בילדים שבעים שיש להם הורים שדואגים להם ויש להם חברים וחברות.
נכון, לא תמיד ההורים מבינים אותם.
נכון, לא תמיד החברים מבינים אותם.
בשורה התחתונה מדובר ב"צרות של עשירים".
הורים ומבוגרים אחרים יכולים להקריא לילדים שירים מספריו והילד עשוי לגלות שיש ילדים אחרים המתחבטים באותן שאלות המעסיקות אותו או מרגישים דומה למה שהוא מרגיש.
יש גם ילדים אחרים. ילדים שלא תמיד יש להם מספיק לאכול. שההורים שלהם לא דואגים להם. לפעמים ילד או ילדה נאלצים לדאוג לאמא שאינה מתקפדת. לפעמים ההורים מכים אותם באלימות. לפעמים הם, ובעיקר הן, קורבן של גילוי עריות מצד הורה או אח. המונח המקצועי המתאר אותם הוא: ילדים בסיכון.
ספרים מנקודת מבט של ילדים בסיכון קשה למצוא.
ספרו של יהודה אטלס "ילדים של אף אחד" מציג את העולם מנקודת מבט של ילדים אלה.
"הישורת האחרונה"
כשאטלס דיבר ב"שבת תרבות" על הרקע לכתיבת הספר "ילדים של אף אחד", שיצא לאור בשנת 2017, הוא לא השתמש במונח "הישורת האחרונה" בו אני משתמש, אבל אמר את אותו הדבר במילים אחרות.
הוא סיפר, שהוא הירצה על ספריו. בשלב השאלות מהקהל קמה פסיכולוגית המטפלת בילדים בסיכון, ואמרה שהיא מטפלת בילדים כאלה. היא תיארה מעט את עולמם.
היא הוסיפה שאין להם אף ספר המתאר את העולם מזווית ראייה של ילדים אלה, על מנת להקריא ממנו לילדים.
הוא הבטיח מיד ללא מחשבה, שהוא ינסה לכתוב ספר מנקודת מבט של ילדים בסיכון.
ההסבר שלו להתחייבות הספונטנית שלו היה שהוא היה אז כבן 80 ולא ידע כמה זמן נשאר לו לחיות ולכן רצה לעשות מיד משהו שיתרום לאותם ילדים.
הספר
"בין אמר לבין עשה יש ת"ק פרסה". אטלס צעד את אותם ת"ק פרסה והוציא ספר חשוב ונפלא.
ספר עצוב. ספר קשה לקריאה. פחות נעים לקריאה או לשמיעה מספרים על "ילדי שמנת".
אטלס דיבר קודם לכן על הקושי בכתיבה. לוקח לו זמן רב עד שהוא הופך רעיון לשיר.
במקרה הספציפי הזה יותר קשה.
יהודה אטלס לא גדל כילד בסיכון. הוא גדל בבית הרבה יותר טוב. גם ילדיו. גם רבים מסביבתו הקרובה אינם סוחבים צלקות נפשיות, ולפעמים גם פיזיות, מהילדות בסיכון. הוא ורבים אחרים מהשכבה הסוציו-אקונומית שלו או שלי פוגשים ילדים שאינם ילדים בסיכון. האינטראקציה איתם עשויה להעלות רעיונות לשירים.
הוא היה צריך להיחשף לסיפורים אישיים של מבוגרים שהיו בעברם ילדים בסיכון ולסיפורים של מטפלים בהם, כמובן ללא פרטים מזהים.
אנשים שטיפלו בילדים בסיכון אומרים לי שהשירים בספר "ילדים של אף אחד" מתארים נכון את עולמם של אותם ילדים.
יהודה אטלס ראוי להוקרה על כתיבת ספר חשוב זה.
אתם מוזמנים לעשות את מה שאני עשיתי ולקרוא אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה