שלוש צעירות מלוכסנות עלגות שפה

 

במהלך הליכה רגלית ברחוב הארזים ניגשו אלי שלוש צעירות נאות מהמזרח הרחוק. הן לבשו סוג של שמלות צבעוניות. 

הייתה בעיית תקשורת. גם האנגלית שלהן וגם העברית שלהן היו פחות טובות מהיפנית שלי. 

 

היפנית שלי

 

היה לי מורה דגול ליפנית. קראו לו קיוג'י ולצערי הוא כבר אחרי הישורת האחרונה. 

קיוג'י השתייך ל"בית שלום", קבוצת נוצרים יפנים אוהבי ישראל. הוא היה פרופסור לשפות. 

בקורס יפנית בירושלים, מטעם שגרירות יפן בישראל, לפני כארבעים שנה, הוא גם תיקן לישראלים את השגיאות שלהם בעברית.

היו שתי בעיות בלימוד היפנית שלי:

1. זה קרה לפני 40 שנה.

2. לא לומדים באמת יפנית בקורס בן עשרה מפגשים. 

אפשר ללמוד אותיות הירגאנה ואותיות קטקנה. אי אפשר ללמוד את ה-6,000 הוא 7,000 אותיות של קאנג'י. אותיות אינו מושג מדויק. יותר מדויק זה סימנים המתארים מילים.

כמה עשרות שנים אחרי זה הצלחתי להדהים שתי יפניות שדפקו על דלת ביתינו ודיברו אנגלית, כששאלתי אותן ביפנית שוטפת לשמותיהן. 

הן לא ידעו שיש רק שלוש או ארבע שאלות פשוטות שאני מסוגל לשאול ביפנית שוטפת. 

בחזרה לרחוב הארזים

אני מניח שכבר הבנתם, עד כמה דלות היו האנגלית והעברית של אותן צעירות נאות וחביבות. 

ממש לא הבנתי אותן. הן קראו משפטים בעברית מתוך דפים בשפת מזרח רחוק כלשהי. 

אחרי חמש דקות נפל האסימון. מדובר בקוריאניות. הן מנסות לגייס אותי לטובת ישוע הנוצרי. 

כשנפל האסימון רציתי לחתוך ולהמשיך בעיסוקיי. 

הסברתי להן שאני בודהיסט. לא לגמרי נכון, אני אולי סוג של JuBu. לא בודהיסט, אבל זו דרך אלגנטית ומנומסת לסיים שיחה מיותרת. 

הן לא התבלבלו. מישהו הכין אותם גם למצב הזה. אחת מהן נתנה לי חוברת באנגלית. 

בחוברת הוסבר מדוע אין גלגול נשמות. 

כידוע, בחלק מהזרמים בבודהיזם ולא רק בבודהיזם יש גלגול נשמות.