השיר ששבר את הדוקטורנטית היפה

 

אתחיל דווקא מהאמצע.

בשנות ה-30 של חיי, כמה שבועות אחרי שהייתי אורח בתכנית הרדיו "חבר מאותו כוכב", הוזמנתי לשוחח מעט על מה שקרה אחריה. 

כמו כל אורח או אורחת בתכנית, קיבלתי מספר רב של פניות.

במקרה שלי, מדובר בנשים שהתקשרו לתכנית כשהתארחתי בה או כתבו לי מכתבים, שהגיעו לעורכת התכנית ברשות השידור.  

בכמה דקות, שקיבלתי בתכנית מספר שבועות מאוחר יותר הייתי צריך לספר על הפגישות והשיחות עם הפונות. 

במקרה שלי זה היה חד וחלק, כיאה למונוגומיסט המחפש בת זוג. 

הזכרתי את שמה הפרטי של זאת שמצאה חן בעיני. 

ידעתי, שאם אעשה זאת אחרות עלולות לנתק מגע או להיעלב. 

אם משהו ישתבש, כמה מהן כבר לא יבחנו קשר איתי.  

ספוילר, משהו אכן השתבש. 

המועמדת השבחרתי הייתה האחרונה שעלתה לשידור. היא הייתה דוקטורנטית במכון ויצמן. 

כנראה שמצאתי חן בעיניה, אבל היא הססה. 

אולי חשבה, שלא כל כך מתאים לדוקטורנטית מכובדת להתקשר לתכנית כזאת. 

כשנפגשנו היא אמרה לי שמה ששבר אותה וגרם לה להתקשר היה שיר שכתבתי והקראתי לקראת סיום התכנית. 

כל אורח בתכנית הזו, שכבר מזמן לא איתנו, בעצם ערך חלק מהתכנית. 

כך למשל, הוא התבקש לבחור שירים שיושמעו במהלכה ולספר משהו על השיר ומדוע בחר בו? 

אני הוספתי קריאה של אחד מהשירים שכתבתי.

מה השתבש?

התפתח קשר קצר וטוב לשנינו.

הקצב שלי בבניית קשר היה מהיר משלה. האטתי את הקצב על מנת לא ללחוץ עליה. 

עד שיום אחד סיפרה לי שבעוד שבועיים היא נוסעת לפוסט-דוקטורט בארצות הברית. 

לו הייתי יודע זאת מוקדם יותר, הייתי נמנע מהאטת הקצב על מנת שיווצר מספיק בסיס לקשר מתמשך, אם בכלל.

לו היה נוצר בסיס כזה, הייתי ממשיך בחליפת מכתבים ובטלפונים ומגיע פעם אחת לפחות במהלך השנה לבקר אותה.

היות שלא נוצר בסיס כזה, המשכנו כל אחד בדרכו. 

לא זכרתי שחצי שנה אחרי זה היא כתבה אלי מכתב. 

כשהתגרשנו אשתי לשעבר ואנוכי, אחרי 33 שנים ברובן טובות, פרקתי את הבית. כלומר: מצאתי את החפצים שלי וארזתי אותם בדרכי לדירה השכורה.  

מצאתי את המכתב וקראתי אותו. היא כתבה שהיא מצטערת שהקשר ניתק.

 

השיר

וּבַלַּיְלָה הַהוּא

וּבַלַּיְלָה הַהוּא נִבְעֲטָה לָהּ דַּלְתְּךְ

וְחִיַּיכְתְּ לִי מִשְּׁחוֹר סְתִימוֹתֶיךְ.

וְיָדַעְתִּי זֹאת עִיר אֲרוּרָה,

שֶׁנָּטְלָה לָהּ מִמָּךְ ח"י שְׁנוֹתֶיךְ.

וּבְנֶשֶׁף אִחַרְנוּ הִשַּׁרְנוּ עֵיינַיִם,

וְאָמַרְּתְְְּּ:

"כָּה שׁוֹנִים וְדוֹמִים וְשָׁנִים הֵם הַשְּׁנַיִם"

וְרָחֲפוּ הַגֵּוִוים וְקַלּוּ הָרַגְלַיִם

מֵעַל יָם תּוּתִי בַּר,

שֶסְּאוֹן הָמוֹן רָץ יַגְוִיעַ.

עַד שַׁחַר יִפָּצַע וְיַפְצִיעַ.

קיל (אנגליה), 1976

הרקע לשיר

השיר הוא על מישהי שגדלה בניו יורק. 

בגיל תשע היא החליטה שלא מתאים לה לחיות שם. 

בגיל 18 עברה לגור בעיר קטנה בבריטניה. 

בשנת 1976 השתתפנו באותו קורס על הצדדים התיאורטיים של המדיטציה הטרנסנדנטלית באוניברסיטה, נטושה בקיץ בלבד, בעיר קיל באנגליה. 

לפרטים נוספים על אותו מפגש קראו: 

החלק המערבי של "המסע" למזרח. 

אפילוג

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל אני לא באמת השתנתי בהקשר המונוגמיסטי.

קיימת אנלוגיה חלקית בין מה שקרה בין הדוקטורנטית לביני לבין מה שקרה, לא כל כך מזמן, ביני לבין אחת הקוראות הפוטנציאליות של הפוסט הזה. 

בשני המקרים העדפה ברורה וחדה שלי של בת זוג פוטנציאלית. 

בשני המקרים היה קשר קצר שהסתיים על אף, שנראה כאילו הוא היה טוב לה ולי. 

אני מאוד מקווה שאותה גברת לא תכתוב לי בעוד חצי שנה, שהיא מצטערת על קשר שהוחמץ.

האנלוגיה אינה שלמה. 

כשהדוקטורנטית ואני היינו בשנות ה-30 של חיינו, כמעט כל החיים היו לפנינו. 

ההסתברות להזדמנויות נוספות הייתה גבוהה. 

בחרתי ההזדמנות נוספת והיו לי 25 שנים טובות עם בת זוג ויש לי שלושה ילדים נפלאים. 

גם ב"ישורות האחרונה", אם זה לא יקרום עור וגידים, נמשיך הלאה, אבל לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת.