פוסט טראומה היא רק קצה הקרחון

 

קרחונים בפטגוניה.2020 Copyrights: Avi Rosenthal

בתחילת חודש יולי חגגתי יום הולדת 73. 

כחודש וחצי אחרי ה-7 באוקטובר 2023 קיבלתי שיחת טלפון מנציגת המינהל הקהילתי השכונתי בשכונת בית הכרם בירושלים בה אני מתגורר. 

השיחה הייתה במסגרת שיחות של עובדי המינהל הקהילתי עם אזרחים ותיקים. 

במצבי משבר, כמו מלחמת חרבות ברזל, לאוכלוסיות חלשות יותר קשה מאשר לאחרים והן זקוקות לסיוע.  

נציגת המנהל הקהילתי השכונתי שאלה אותי האם אני זקוק לעזרה? 
עניתי לה שלא, אבל אני אשמח לעזור לאחרים שזקוקים לעזרה. 

האמת היא שיכולתי כבר באותו מועד להציג לה כמה דברים שבהם ניסיתי לעזור לכאלה שזקוקים לעזרה. 

המינהל פנה אליי ולאחרים משום שהניח, שלחלק מהאזרחים הותיקים קשה במיוחד בזמן משבר. 

גם אני פניתי לכאלה שעלול להיות להם קשה: יוצאים בשאלה מ"הלל" במסגרת שמירה על קשר עם יוצאים בעת משבר, ניצולי שואה, מפונים שהגיעו לאכסניה בירושלים ואנשים אחרים שהם לבד והערכתי, שעלול להיות להם קשה. 

מהמעט שעשיתי היו גם דברים נוספים לטובת קבוצות שנפגעו יותר מאחרים. 

הנקודה המהותית בסיפור הזה, היא שיחסית לרבים אחרים היה לי קל יותר: לא איבדתי קרובי משפחה, לא נפצעתי, לא קרסתי כלכלית ובכל זאת גם לי לפעמים קשה בתקופה הזו וזה משפיע על החיים שלי. 

ההשפעה על החיים של אלה שחווים את זה קשה יותר היא הרבה יותר גדולה.

יש כאלה שחווים פוסט-טראומה. יש כאלה שיחוו אותה בהשהיית זמן ויש כאלה שחווים ויחוו קשיים מהותיים שישפיעו על חייהם למרות שהקשיים הללו אינם מוגדרים כפוסט-טראומה. 

כפי שמשקפת תמונה של קרחון מפטגוניה, פוסט-טראומה היא רק קצה הקרחון יש הרבה קשיים אחרים להרבה אנשים. חלקם זקוקים לטיפול.

פוסט טראומה

בעבר חשבתי שפוסט טראומה מתייחסת רק לחיילים שחוו דברים קשים במהלך מלחמה. 

ההתנדבות שלי עם יוצאים בשאלה ב"הלל" תיקנה את הטעות הזו שלי.

לא מעטים מהם דיברו איתי על פוסט טראומה שלהם. 

מה גרם לאסימון ליפול?

מדי פעם הצטרפתי ליוצאים בשאלה בארוחת שישי בסניף ירושלים. 

לא פעם הנוכחות שלי שם הביאה להם תועלות. 

מקרה בולט במיוחד הייתה אם חד-הורית שעובדת. 

במהלך שיחה איתה הסברתי לה, שהיא זכאית לקבל מענק עבודה משום שהיא אם חד-הורית עובדת המשתכרת בגבולות השכר המזכים בהטבה זו.

היוצאת לא ידעה שהיא זכאית. 

התוצאה: מאז היא מקבלת בכל שנה כמה אלפי שקלים ממס הכנסה.  

לפני כמה שנים הסעתי יוצאת בשאלה שחיפשה טרמפ לארוחת שישי. 

בשיחה היא אמרה שיש לה פוסט טראומה. 

כמו במקרים קודמים של יוצאים בשאלה שהשתמשו במושג, חשבתי לתומי, שמדובר בשימוש לא נכון במושג הצבאי פוסט-טראומה על מנת לתאר מצב קשה אמיתי אחר.  

מהר מאוד עמדתי על טעותי. 

היא דיברה על כך שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בפוסט-טראומה שלה ונותן לה קצבה חודשית.

היא דיברה על טיפולים נפשיים. היא דיברה על עבודה במסגרת מוגנת. 

האסימון נפל לי כשהיא סיפרה לי שהיא גרושה וילדיה נמצאים במשפחת אומנה. 

במהלך השנים הרבות של חיי פגשתי מעט מאוד אימהות שהיו מוכנות לוותר על גידול ילדיהן. 

כמה חודשים אחרי זה קראתי בהתכתבויות של "הלל" עם חברי הקהילה, שהיא שמה קץ לחייה. 

בחזרה לאמצע שנת 2024 

מהסיפור העצוב בפיסקה הקודמת הקוראים צריכים להבין שפוסט טראומה בעקבות ה-7 באוקטובר ומה שקרה וקורה אחריה, אינה מוגבלת רק לאנשי צבא, אנשי כוחות ביטחון אחרים ולוחמים נוספים כמו אנשי כיתות כוננות בישובי העוטף. 

יכול להיות שגם בקצה הקרחון (פוסט טראומה) הלוחמים הם רק קצה של קצה של הקרחון. 

יש רבים אחרים שחווים אותה. בוודאי בין נפגעי המעגל הראשון, אבל גם רבים אחרים. 

טווח השפעת המשבר המתמשך מ-7 באוקטובר ועד היום על אזרחים במדינת ישראל

היום (1.8.24) מלאו 300 שנה לטבח ה-7 באוקטובר בו נרצחו למעלה מ-1,200 אזרחים ישראלים. 

היום לא חוגגים חטופות וחטופים שעדיין בחיים 300 ימים בשבי בעזה.

משפחות רבות פונו מביתן וכבר חודשים ארוכים. אזרחים, חיילים וקצינים נהרגו או נפצעו.

רבים נפגעו קשות כלכלית.

מצבם הנפשי של רבים מהמשתייכים לקבוצות אלו, וגם של כאלה שלא משתייכים אליהן, הוא לא קל. 

כפי שציינתי בתחילת הפוסט, אני מברי המזל שעברו את התקופה הזו יחסית בקלות ובאופן בסיסי המשכתי לתפקד לכל אורך התקופה, כולל פעילויות התנדבות שהוספתי לפעילות הרגילה שלי. 

למרות זאת גם אני הושפעתי ומושפע לא מעט ממה שמתרחש ומהחששות מהעתיד. 

בקצה השני של טווח ההשפעה של המשבר תמצאו אנשים שעולמם חרב. 

סיפורם של רבים מאלה שנפגעו מוצגים בתקשורת כך שאינם זרים למרבית הקוראים.

יש הרבה אנשים על הרצף של השפעות המלחמה ביני לבין אלה שנפגעו באופן קשה במיוחד. 

אני לא מרגיש שאני זקוק לטיפול נפשי, אבל רבים מאלה שנפגעו ונמצאים לאורך הרצף זקוקים לטיפול נפשי גם ללא טראומה.. 

זו הסיבה שהכותרת של הפוסט מדברת על טראומה כקצה הקרחון.

ההשפעה עלי  

חששות לגבי עתידה של מדינת ישראל ולגורלי כאזרח

כשקורה אירוע כל כך קיצוני חושבים על האפשרות שיקרו אירועים קיצוניים דומים ואפילו חמורים יותר. 

גם בתחומים של הביטחון האישי והביטחון של המדינה, אבל גם בתחומים אחרים כמו הרעה משמעותית במצב הכלכלי והרעה משמעותית במעמדה של מדינת ישראל. 

בעוד מספר רב של אזרחים מגוונים שונים של הקשת הפוליטית נרתמו להתמודדות עם המשבר החמור, רוב חברי ממשלת ישראל ורוב חברי הקואליציה התעלמו מהמצב והמשיכו להתנהג כאילו לא קרה דבר ב-7 באוקטובר. 

מעסיקים אותם אינטרסים אישיים ו/או אינטרסים סקטוריאלים צרים. 

מעסיקים אותם שמירה על המשך קיומה של הממשלה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובריחה מאחריותם למה שקרה ולמה שקרה לפני כן.  

בהקשר זה בולט במיוחד בנימין נתניהו. 

חוסר האמון שלי, ושל רבים אחרים, בנכונותה של הממשלה להתמודד עם המשבר האמיתי, שכולנו חווים מקשה עלי עוד יותר. 

חוסר האמון התחיל הרבה לפני ה-7 באוקטובר 2023 כפועל יוצא של האופן בו פעלו מרבית חברי הממשלה וחברי הקואליציה מאז הקמת הממשלה, חלקם גם במשך שנים ארוכות לפני הקמתה. הוא רק התעצם בגלל אופן הפעולה שלהם מתחילת המשבר ועד היום. 

כדי להבין את מה שאני כותב כאן, הקוראים מוזמנים פוסטים שכתבתי בבלוגים שלי על כלכלת המשפחה ועל ניהול סיכונים לפני המשבר ועוד יותר אחרי תחילתו.

השקעת אנרגיה בניסיון לשפר מהותית את המצב

הרבה זמן ואנרגיה השקעתי ואני ממשיך להשקיע בהפגנות, בצעדות ובכתיבה על הפתרון ההכרחי: החלפת הממשלה הזו בממשלה שבראשה אדם שטובתה של מדינת ישראל וטובת אזרחיה חשובים לו ולחברי ממשלתו. 

ביקרתי באוהלי משפחות נרצחים ובאוהלי משפחות חטופים. דיברתי עם אנשים טובים שעולמם חרב. בעיקר הקשבתי וניסיתי לבחון האם וכיצד אני יכול לעזור להם? 

דאגה לאלה שנפגעו קשה במיוחד

כמו כמעט כל אחד במדינת ישראל יש אנשים שיש לי קשר איתם ואיכפת לי מה קורה להם.

כמו כמעט כל אחד במדינת ישראל יש בין האנשים שיש לי קשר איתם כאלה שנפגעו קשה במיוחד או שבני משפחה שלהם נפגעו קשה במיוחד. 

עוד כשטרם היה ברורה מהות והיקף הפגיעה הדאגה להם העסיקה אותי. גם אחרי שהיה ברור. 

גם האסונות שחוו אנשים שלא היכרתי מדאיגים ומעציבים אותי. 

מעקב אחרי מה שקורה

בתחילת המלחמה עקבתי במשך שעות כל יום אחרי דיווחי התקשורת. 

גם שעות אבודות וגם הרבה מתח.

גם היום זה עדיין קורה, אבל פחות. 

התנדבות

באופן טבעי מעגלי ההתנדבות שלי הורחבו וזה דורש זמן ואנרגיה. 

גם המעט שאני עושה דורש זמן ואנרגיה.

ההשלכות עלי

1. יותר מתח.

2. פחות אנרגיה.

כולל ימים מסוימים שבהם הפעילות שלי נעצרת ברובה. 

3. מצב רוח עגום מדי פעם.

4. צמצום פעילויות.

כתוצאה מהמצב ומהשלכותיו עלי צומצמו פעילויות שחשובות לי.

בעיקר פחות יכולת לנסות לבנות קשר זוגי חדש ופחות משחק בתחרויות ברידג'. 

בחלק מהזמן גם קראתי פחות ממה שקראתי קודם. 

שירותי בריאות הנפש: קריסה כבר לפני ה-7 באוקטובר

כבר לפני ה-7 באוקטובר מערכות בריאות הנפש הציבוריות היו בקריסה בגלל היעדר תקציבים מתאימים ושכר נמוך, ששלח אנשי מקצוע לשירותים פרטיים. 

כמובן שמאז ה-7 באוקטובר יש צורך רב יותר בשירותים כאלה. 

פוסט טראומה היא רק חלק קטן וקיצוני מהצורך הזה. 

כמובן שיש צורך גם ביותר אנשי מקצוע. 

סיפור מקומם של אינטרסים צרים

במקרה שמעתי בגלי צה"ל שיחה עם גברת בעלת תואר דוקטור העוסקת בתירפיה באמצעות אמנות. 

לדבריה, משרד הביטחון אינו מוכן להשתמש בשירותי מרפאים ומרפאות באמנות לפוסט טראומה. 

הסיבה: החוק אינו מתיר זאת. 

האבסורד הוא שעובדת סוציאלית בעלת תואר ראשון יכולה לטפל בפוסט טראומה. 

מרפאת באמנויות בעלת תואר שני או אפילו תואר שלישי, שהתואר הראשון שלה הוא בעבודה סוציאלית (יש רבות כאלה) מנועה מלטפל. 

משפחות של חיילים שלקו בפוסט טראומה קצות בתורים הארוכים ומשלמות מכיסן למטפלים. גם למטפלות ולמטפלים באומנויות.

הוגשה הצעת חוק לשינוי המצב אבל היא תקועה בכנסת. 

לדברי אותה גברת הסיבה היא שחבר כנסת חרדי מונע דיון בה. 

הוא דורש שגם מרפאות באמנויות ללא תואר אקדמי יכללו בהצעה. 

משרד הבריאות ומשרד הביטחון וצה"ל מתנגדים לתוספת להצעה, שדורש אותו ח"כ חרדי, מנימוקים מקצועיים וההצעה תקועה בכנסת.