הסיפור העצוב של יוסי אהרון

 

באופן טבעי, אם אני נמצא "בישורת האחרונה" של חיי גם יוסי נמצא שם (אם הוא עדיין לא עבר אותה). 

יוסי למד איתי באותה כיתה בבית הספר היסודי "לוריא" בירושלים.

לא היה בינינו קשר. אני גרתי בשכונת רסקו והוא בקטמון הישנה.

החברים שלי היו ילדים דומים לי: תלמידים טובים ובדרך כלל גם גרו בשכונת רסקו או לא רחוק ממנה.

יוסי היה אחד התלמידים הפחות טובים בכיתה.

כשהרבה שנים אחרי זה פרחה, לזמן קצר, האהבה ביני ובין מישהי שפגשתי. שנינו היינו תיירים באדינבורו. 

על האהבה הזו כתבתי כמה שירים. באחד השתמשתי בביטוי "אהבה ממבט אחרון".

הסברתי בפוסט בבלוג זה, שבביטוי הזה לא הייתי משתמש בהקשר של מישהי שגרה בישראל. 

לעולם אין לדעת האם ומתי תפגשו שוב. 

עם יוסי נפגשתי שוב באופן לא צפוי אחרי הרבה שנים. 

גינה במלחה

בשנת 1996, עברנו אשתי לשעבר, אנוכי וילדינו הקטנים לגור בשכונת מלחה בירושלים. 

גרנו בדירת גן, כלומר: דירה בקומה תחתונה עם שטח המיועד לגינה. 

רצינו להקים גינה ואביזרי חצר אחרים. ראינו גינה יפה באחד מהבתים הפרטיים במלחה.

היכרנו את בעלי הבית, שבנם הצעיר היה חברו לגן של בני הצעיר. דפקנו על דלתם החמאנו לגינה ושאלנו מי היה הגנן שתכנן אותה? 

כך הצטלבו שוב דרכו של יוסי אהרון ודרכי. 

יוסי היה עובד כפיים ללא השכלה גבוהה. הוא תיכנן ובנה גינות ויותר מכך בנה באבן ובעץ. 

היינו אז בני 45. האינטראקציה איתו המחישה לי את הקשיים הכלכליים והאחרים של עובדי כפיים חסרי מקצוע שכירים ועוד יותר של עצמאיים כמו יוסי. 

עבודה פיזית קשה מתמשכת יותר קשה בגיל מבוגר שבו מתחילות לצוץ בעיות בריאות.

חלקן, למשל: כאבי גב, עלולים לנבוע גם מאופי העבודה הפיזית המתמשכת.

ההכנסה אינה גבוהה וכשעצמאים היא גם אינה יציבה.

 

לגור בתקוע

במהלך העבודות היכרנו יותר את יוסי, את אשתו הצעירה ואת ילדיו הפעוטים. 

הוא הזמין אותנו לבקר בביתו. נסענו לבקר אותו בתקוע. 

יוסי לא התגורר בישוב. 

הוא משפחתו גרו לבד בקראוון קטן וצפוף אי-שם בין תקוע לבין הכפרים הערבים שבסביבתה. 

היו לו כלבים גדולים. היו לו יחסים טובים עם הכפריים הערבים.

מדי פעם היה קונה מהם שתילים לגינות. מדי פעם היה שוכר מי מהם כפועל שיעזור לו בעבודתו. 

בשיחה הוא אמר שהוא אינו מתנחל אידיאולוגי. הוא היה מעדיף לגור בגליל, אבל אין לו מספיק כסף. 

זול יותר לגור בתקוע מאשר בגליל. 

אחרי שקראתי את הראיון של איילת שני במוסף "הארץ" (25.5.2023) עם הסוציולוג ירון הופמן-דישון נזכרתי ביוסי.

הופמן-דישון דוקטורנט באוניברסיטת בן-גוריון מתמחה במדיניות מיסוי. וניתוח סוגיות כלכליות-חברתיות בדגש על אי-שיוויון ופערים חברתיים, מרכז ופריפריה וכדומה. 

המסקנה שלו מהנתונים היא שמדינת ישראל נתנה עד אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת העדפה תקציבית לפריפריה. 

החל משנת 1995 השתנתה המדיניות: ההעדפה עברה להתנחלויות ביהודה ושומרון על חשבון תקציבים שבעבר הגיעו לשכבות חלשות בעיקר בפריפריה (גם על חשבון תקציבים לערבים ולחרדים שאינם בפריפריה).

הסיפור האישי של יוסי הוא דוגמה למדיניות הזו.

בית בתקוע

מצבו הכלכלי של יוסי לא איפשר לו לרכוש דירה ולשלם משכנתא. 

כשביקרנו אותו הוא הציע לנו לראות את הבית שהוא בונה למשפחתו בתקוע. 

נסענו וראינו. 

הוא בנה את הבית לאט, לאט במו ידיו, אולי פה ושם בעזרת פועלים ששכר את שירותיהם. 

השילוב של בנייה זולה בשטחים (בין השאר אין תשלומים גבוהים לרמ"י על הקרקע) ועבודה כקבלן של עצמו הוזיל את הבית בהרבה. סכומים שגם יוסי היה יכול לעמוד בהם כלכלית.

הקשר עם יוסי לא נמשך. 

יום אחד קראתי באחד המקומונים של ירושלים על בית שהוצת בתקוע. תמונתו של יוסי הופיע במאמר. 

המאמר ייחס בעקיפין את ההצתה למתנחלים שלא רצו בקהילה שלהם אדם שאינו חלק בלתי נפרד מהקהילה. 

כמובן שאיני רוצה לייחס מעשה כזה לקהילה שלמה. שמעתי את הרב פרומן ז"ל, את רעיתו הדסה, שתיבדל לחיים ארוכים, ואת בניהם. 

הם בוודאות לא אנשים שיעשו מעשה נפשע כזה. 

אין שום ספק שהרב פרומן כרב שהייתה לו השפעה גדולה בקהילה הדתית בחלקה או ברובה, לא היה מתיר או מעודד פשע כזה.

אני בטוח שגם מרבית הקהילה בתקוע לא עשתה מעשה נפשע כזה ולא תמכה בו, אבל היה מישהו או כמה אנשים קיצוניים, אולי מתקוע, אולי מאחד המקומות האחרים שעשה זאת. 

כאדם נאיבי ודל באמצעים יוסי לא ביטח את המבנה. אינני משוכנע, שבנסיבות המתוארות לעיל, חברת הביטוח הייתה משלמת לו. 

ללא ביטוח הוא איבד כמעט את כל רכושו כפי שתואר בכתבה.