יום הזיכרון העצוב ביותר שאני זוכר

 

זהו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה העצוב ביותר שאני זוכר. 

איך אפשר שלא אחרי יותר מ-1,400 אזרחים שנטבחו? 

איך אפשר שלא אחרי מאות חטופים לעזה במשך חודשים ארוכים וממשלה שמפקירה אותם פעם שנייה ואינה עושה את הנדרש על מנת להחזיר אותם חיים? 

איך אפשר שלא אחרי כל כך הרבה חיילים ואנשי כוחות הביטחון שנהרגו ונפצעו? 

איך אפשר שלא כשלמעלה ממאה אלף אזרחים מפונים מבתיהם מספר חודשים ואף לא אחד יודע מתי יחזרו לבתיהם?

המחשות לעצב הפרוש על פני הכל

לשיר ביום הזיכרון

כבר מספר רב של שנים אני הולך לערב שירה בערב יום הזיכרון במשתלה שליד הגן הבוטני בירושלים. 

בערב שרים ביחד עם זמרים ונגנים שירים הקשורים ביום העצוב הזה. לרוב גם מקריאים משהו רלוונטי שנכתב.

בשנה שעברה כתבתי על כך בפוסט: שתילים של עצב וזיכרון. 

מדובר בערב שכולו התנדבות, ללא תשלום, שמובילה הזמרת דפנה אור, ביחד עם בעלי המשתלה ואנשים טובים נוספים. 

בכל שנה שבוע או יותר לפני יום הזיכרון יודעים על ערב השירה ונערכים לבוא אליו. 

השנה כשניסיתי לברר אצל אנשים שכל שנה יודעים עליו הרבה לפני שאני יודע, הם לא ידעו. אמרו לי שאינם יודעים עם השנה יתקיים ערב שירה.

אתמול (12.5.24), ערב יום הזיכרון, אחה"צ, כמה שעות לפני ערב השירה הלכתי ברגל מביתי עד למשתלה. 

שאלתי את בעל המשתלה האם השנה מתקיים ערב שירה? הוא השיב בחיוב. 

כשהייתי נשוי הלכתי לערב השירה, עם מי שהיא היום גרושתי.

אחרי שהתגרשתי הלכתי בכל שנה לערב השירה עם ידידה. הפעם הידידה אמרה שהיא תוותר על ערב השירה משום שכל כך עצוב לה. 

שקלתי ללכת לבד בסוף העצב והתשישות גברו גם עלי. 

לא הלכתי לערב השירה.

ללכת בהר איתן

בימי שני בשבוע אני הולך ברגל עם חברים בהר איתן. לאחר סיום המסלול המעגלי, מוציאים כיסאות, יושבים מדברים, שותים קפה ואוכלים בורקס. 

בשיחה היה הרבה עצב. היה גם עצב גדול יותר. 

אחד מהחברים איבד את בנו שנפל במלחמה. 

לא למצוא חניה קרוב לבית

לי אין מה להתלונן באופן אישי. אני רק מציין כעובדה קושי יוצא דופן למצוא חניה בשכונת בית הכרם בירושלים בה אני גר.  

שכונת בית הכרם רחוקה כעשר עד עשרים דקות הליכה מהר הרצל. 

בהר הרצל קבורים נופלים רבים. 

בהר הרצל מתקיימים טקסים של יום הזיכרון. 

היו הרבה ניידות משטרה להכוונת התנועה ולסגירת רחובות. 

לא תמיד אני מוצא בשעות הבוקר ואחה"צ חניה בסמוך לביתי. תמיד, עד היום, מצאתי חניה לא רחוקה ברחובות צדדיים. 

הסיבה לקושי שלי למצוא חניה היום היא התרחבות גדולה של מעגל השכול. 

חלק מקרובי המשפחה חונים בשכונת בית הכרם ונוסעים להר הרצל ברכבת קלה. 

האנשים האלה שילמו את המחיר היקר ביותר. 

בטח לא אתלונן על זה שנאלצתי ללכת כמה דקות מהמכונית לביתי.

האם יש תקווה לעתיד טוב יותר?

לא מעט אנשים שאני מכיר איבדו את התקווה הזאת. 

אני עדיין מקווה, שנוכל לשנות את המציאות הנוכחית  למציאות טובה יותר.