יום שלישי, 24 בפברואר 2026

אוטוביוגרפיה של ריצה - לא שלי אבל מזדהה עם חלקים ממנה

 

יוסי מלמן, מקור התמונה: ויקיפדיה 
הרשאת שימוש: 
נוצר ב-2.1.2023
על ידי: רדיומן -

בהליכה רגלית בשכונת בית הכרם בירושלים בה אני גר ראיתי כמה ספרים שמישהו זרק על ספסל. 

כהרגלי, הסתכלתי על שמות הספרים והמחברים. 

רק ספר אחד עניין אותי "אוטוביוגרפיה של ריצה" שכתב העיתונאי יוסי מלמן


אחרי שדפדפתי בו החלטתי לקחת אותו וקראתי אותו בשקיקה. 


מלמן בחר לתאר את הביוגרפיה האישית המעניינת שלו כשריצה למרחקים העיקריים היא הציר המרכזי. 

הוא עשה זאת למרות שהחל לרוץ בשנות ה-40 של חייו בעקבות פגישה בארה"ב, בה שהה זמן לא קצר, עם מישהו שרץ מרתונים. 

בגיל המאוחר הזה, ללא פעילות ספורטיבית רציפה בשנים האחרונות שקדמו לה, החליט לרוץ ריצת מרתון והריצה הפכה למשהו משמעותי מאוד בחייו. 

בהדרגה הפכה גם לסוג של התמכרות שהביאה אותו להשתתף בנוסף לריצות מרתון גם בתחרויות טריאתלון, המשלבות ריצה, רכיבה על אופניים ושחייה. 

אחרי זה גם בתחרויות "איש הברזל", סוג של טריאתלון אתגרי יותר מהטריאתלון הרגיל. 

"איש הברזל" כולל ריצת מרתון מלאה, 3.8 ק"מ שחייה ו-180 ק"מ של רכיבת אופניים. 

בהמשך גם הפך למארגן של ריצות מרתון ותחרויות "איש הברזל" וטריאתלונים צנועים יותר בישראל,


מצאתי לא מעט דברים משותפים ליוסי מלמן ולי. מצאתי גם הבדלים רבים בינינו. 


ביום שישי הקרוב (27.2.26) אשתתף בפעם הראשונה בחיי בריצת 10 ק"מ במרתון תל-אביב

כנראה רצה קלה יותר מריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בה אני משתתף מאז גיל 63 ועד היום. 

בריצה בירושלים יש עליות. שתי האחרונות לאחר 6-7 ק"מ קשות. 

בתל-אביב אין עליות משמעותיות. 



ריצה למרחקים ארוכים



ריצה למרחקים ארוכים תופסת מקום מרכזי בחייו של יוסי מלמן. גם לי היא חשובה. 


שני דברים מנוגדים ומשלימים משפיעים עלי הרבה יותר מאשר ריצה, כפי שאתם יכולים לראות בסרטון בערוץ שלי ביו טיוב


הריצות השבועיות שלי הן בטבע ואני נהנה מהן. רואה פרחים ועצים. לפעמים גם בני אדם ובעלי חיים. 


הן מהוות פסק זמן מהחיים ומפחיתות מתחים.

אני רץ לבד. 

במהלך הריצות אני חושב על דברים שאני רוצה לעשות או חייב לעשות ומוצא פתרונות. 

אני חושב על פוסטים לכתיבה בבלוגים שלי, לפעמים אחרי הריצה הם כבר כמעט מוכנים בראשי. 

צריך רק להקליד ולשפר מעט. 


בשתי ריצות במהלך החודש האחרון בניתי את הבסיס למשהו חדש שעשיתי בפעם הראשונה בחיי. 

עוד מוקדם לספר מה. קרוב לודאי שבעוד חודשיים אוכל לדבר על זה. 

כבר בשנת 2017 כתבתי פוסט על הקשר בין ריצה למרחקים ארוכים והתנהלות כלכלית. 

לקריאת הפוסט: התנהלות כלכלית: מרתון ירושלים כמשל.



השואה





מלמן, המבוגר ממני בכחצי שנה, מתאר את עצמו כבן לזוג ניצולי שואה. 

האב היה קומוניסט והם נשארו בפולין עד שגומולקה גירש יהודים בשנת 1958. 

בעל כורחם מצאו את עצמם עולים למדינת ישראל. לא היכרתי את רמת אביב של אחרי השואה. 

התיאורים בספר מעניינים. הוא מתאר קהילה שבה יש עולים רבים מפולין. חלקם לא ממש שולטים בשפה העברית.

כפי שאתם יכולים לצפות בסרטון שצרפתי בתחילת הפיסקה גם אני דור שני לניצולי שואה. אחרי שאימי ז"ל הייתה היחידה מבני משפחתה בפולין שנותרה בחיים.


להיות דור שני לניצולי שואה השפיע עלי, וגם על מלמן על פי הספר. 

ההשפעה שונה. אני צבר ולא הרגשתי צורך להיות כמו הצברים. 

יוסי מלמן מתאר את הצורך להיות כמו הצברים בתקופת צעירותו. הצורך הזה היה אחד המניעים לכמה החלטות שקיבל. 

דן בן-אמוץ, שהיה ניצול שואה, מתאר בספרו צורך להיות כמו הצברים, שהיה הרבה יותר חזק.



ספורט



יוסי מלמן מתאר את עצמו כנער שהיה שחקן כדורגל טוב בבית הספר, בשכונה ובקיבוץ שבו בילה כמה שנים בנערותו כשהחליט, בניגוד לרצון הוריו לעזוב את בית הספר ולעבור לקיבוץ.  

הכדורגל עזר לו מבחינה חברתית. במיוחד בקיבוץ שבו , על פי תיאורו, ילדי חוץ נחשבו למעמד נחות יחסית קיבוצניקים המקוריים. 


אני הייתי פטור מספורט חובה בלימודי ה-B.A. שלי באוניברסיטה העברית, כספורטאי בנבחרת המייצגת את האוניברסיטה. 

במקרה שלי היה מדובר בנבחרת השחמט. לא בדיוק ספורט קלאסי. 

כנער, הייתי רחוק מלהצטיין בענפי ספורט אחרים משחמט. 

אהבתי לשחק כדורסל אחה"צ בשכונה. הייתה לי קליעה לא רעה מרחוק ולפעמים יכולתי לראות מישהו חופשי ולמסור לא כדור. חוץ מזה הייתי שחקן מתחת לבינוני.



הבדלי גישות ביחס לריצה



כפי שכבר ציינתי בפיסקה קודמת הריצה חשובה גם ליוסי מלמן וגם לי. 


התחלתי לרוץ בגיל 35. חבר טוב שלי המבוגר ממני בכמה שנים קיבל התקף לב. לא רציתי להסתכן בהתקף דומה והחלטתי לרוץ.


הייתי בנקודה קריטית בעבודת המסטר שלי בפסיכולוגיה שנגררה במשך כ-5 שנים. 

המנחה שלי פרופ' גרשון בן-שחר (זרו), שליווינו אותו בדכו האחרונה החודש, אמר לי שהוא נוסע לשנת שבתון בקנדה ויעזור לי משם אם אצטרך. 

הבנתי שאם לא אסיים את העבודה שנגררה (נגררה בעיקר באשמת משרד החינוך שלא היה מסוגל לספק נתונים אמינים על ציוני המגן בבחינות הבגרות, אבל על כך אכתוב בפוסט אחר) לא אסיים את התואר השני. 

לקחתי חופשה של 4 ימים כל שבוע מהעבודה ועבדתי על עבודת המסטר. 

רצתי גם כדי לשחרר את המתח מהישיבה הארוכה בבית על העבודה.

רצתי לבד. בקושי יכולתי לרוץ שני קילומטרים. 

בשנים שאחרי זה הגדלתי את מרחק הריצה עד ל-5 ק"מ פעם בשבוע. 


כשהייתי בן 62 הבן שלי הציע לי לרוץ ביחד 5 ק"מ במרתון ירושלים. 

נעניתי  להצעתו וסיימתי זמן רב אחריו. 

הריצה הלא תחרותית ל-5 ק"מ הביאה אותי לקבל את ההחלטה לרוץ בשנה שאחרי זה 10 ק"מ במרתון ירושלים. 

מאז אני רץ בכל שנה 10 ק"מ במרתון ירושלים.


אני לא רץ תחרותי השואף לסיים במקום גבוה או מחפש להגדיל את מרחק הריצה.

אני מתחרה עם עצמי ביחס ליכולות שלי.

 

טריאלטון לא רלבנטי עבורי. 

לרוץ אני יכול. עם רכיבה על אופניים אוכל להסתדר אבל בשחייה אני מאוד חלש. 


כירושלמי מלידה לא התחברתי לשחייה. בגיל 7 או 8 הייתי בקייטנה ב-י.מ.ק.א. 

בשיעור השחייה הראשון המדריך זרק אותי למים, שהיו מלאי כלור. מאז לא נכנסתי למים בקייטנה. 


הרבה שנים אחרי זה למדתי לשחות לבד. הסגנון שלי נורא ואני מבזבז הרבה כוח ולא שוחה למרחקים ארוכים.


מלמן התפתח לכיוון של טריאלטון ושל "איש ברזל",  שהוא טריאלטון ארוך יותר. 

אני ממש לא שם.  


יוסי מלמן כותב על ריצה אחת שבה כמעט סיים את חייו. 

היו סימנים מקדימים לאירוע לבבי, אבל הוא החליט לסיים את הריצה.


לי זה לא היה קורה. אם הייתי מזהה סימנים לאירוע לבבי הייתי מסיים מיד את הריצה ומתפנה לבית חולים.




יום רביעי, 18 בפברואר 2026

הסרט התיעודי מלכת השחמט: מזווית קצת אחרת

 

יהודית פולגר. מקור התמנה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: CC BY 3.0



הסרט התיעודי "מלכת השחמט" בנטפליקס נוצר כמה שנים אחרי סדרה באותה פלטפורמת תקשורת העוסקת אף היא בנערה שהיא שחקנית שחמט מצטיינת בקנה מידה עולמי. זוהי הסדרה "גמביט המלכה".

גמביט המלכה לא הייתה סדרה תיעודית. היא מבוססת על רומן. 
הוגשה נגדה תביעה דיבה על ידי נונה גפרינדשווילי   אלופת העולם לנשים בשנים 1978-1962. 
  

גפרינדשווילי, הגיאורגית הייתה שחקנית בנבחרת ברית
המועצות. היא האישה הראשונה שזכתה בתואר 
רב אמן בשחמט. 
בסדרה נאמר שמעולם לא התמודדה נגד גברים.טענה מופרכת.  


מלכת השחמט הוא סרט תיעודי המבוסס על הקריירה השחמטית של השחמטאית הטובה בכל הזמנים יהודית פולגר ושל שתי אחיותיה.  

מדובר בסרט תיעודי  פופולרי שמדברים לדבר עליו, כך שאין טעם שאנסה לתאר את מה שצפיתי בו.


כמי שהיה שחמטאי בעבר, רציתי להתיחס לכמה דברים בסרט מזווית קצת שונה.



משפחת פולגר



מדובר במשפחה יהודייה בהונגריה הקומוניסטית. הורים ושלוש בנות.

בהונגריה הייתה אנטישמיות. היחס לצוענים היה גרוע יותר.

התפיסה של ההורים, שדגלה בפיתוח יכולות השחמט של הבנות בכל מחיר על מנת לצאת מהעוני שבו חיה המשפחה, הביאה להתנגשויות עם המשטר.


חינוך ביתי לא מתאים לקומוניזם מזרח אירופאי. ההורים שילמו את המחיר. בין השאר במעצרים ובתלונות שהוגשו נגדם למשטרה. 

שאלה אחרת שהועלתה בסרט היא מהו המחיר שמשלם ילד מוכשר (במקרה זה 3 בנות) כשההורים לוחצים עליו להקדיש את מירב זמנו לתחום בו הוא מצטיין?



גארי קספרוב


 

הסרט הציג אותו כמי ששונה מאוד מיהודית פולגר: גבר, אגרסיבי יותר מכל אחד אחר, מוכן לרמות בשביל לנצח. 

למעשה יש יותר דימיון ביניהם שלא הוצג בסרט. 

למי שלא יודע שני אלופי עולם גארי קספרוב  ואנטולי קרפוב, שהתחרו על אליפות העולם, הם רוסים שאין ביניהם הרבה הבדלים. 


כדי להבין באמת מי היה גארי קספרוב, צריך לדעת מה היה שם משפחתו כשנולד. 

התשובה הנכונה היא ויינשטיין. 

ויינשטיין זה שם יהודי. אביו, קים ויינשטיין אכן היה יהודי. אימו קלרה הייתה ארמנית.  

רקע שהבטיח קיפוח. 

הוא היה בן 7 כשאביו נפטר מלוקמיה. אימו החליטה לשנות את שם המשפחה לשם רוסי כדי שלבן המוכשר יהיה יותר סיכוי להצליח. 


להבדיל, אנטולי קרפוב, היה רוסי ומבחינת השלטונות הסובייטים היה מועדף על פני שחמטאי צמרת אחרים.  

היה גם מי שטען שקיבל הוראה להפסיד נגד קרפוב. אותו שחקן בצמרת העולמית, אמר את מה שאמר רק אחרי שברח מברית המועצות. 



אגרסיביות



הטענה הזאת מפוקפקת למדי. הכוונה במילה אגרסיביות בהקשר זה היא למי שמוכן לעשות הכל על מנת לנצח. 


בתקופה שאלוף עולם (לא רשמי) היה מחליט לבד האם ומתי להתחרות מול טוען לכתר היו כאלה שפשוט נמנעו לשחק מול מישהו שחששו שינצח אותם.


גאון השחמט האמריקאי פול מורפי (1837-1884) נחשב לשחקן הטוב בעולם, אבל אחד השחקנים החזקים ביותר הווארד סטאונטון סירב לשחק נגדו ולכן לא היה יכול להוכיח שהוא השחקן הטוב בעולם. 

יש כאלה שאומרים שבגלל זה מורפי איבד את שפיות דעתו. 


אלכסנדר אלכין (1892-1946), שנקרא בטעות אליוכין,  ניסה ככל יכולתו לא להתמודד בדו-קרב נגד מתחרים שהיו עלולים לנשל אותו מתואר אלוף העולם. 


אלוף העולם מברית המועצות טיגראן פטרוסיאן היה כבד שמיעה. היו טענות כאילו הוא עושה בכוונה רעש במשחקים על מנת שזה יפריע ליריב מבלי שזה יפריע לו.



כישרון והישגים בצמרת



בשביל להיות הכי טוב או הכי טובה צריך הרבה כישרון וזה כמובן לא מספיק. 

נדרשת גם עבודה קשה ומתמשכת. 

כנער צעיר הייתי שחקן שחמט מוכשר במיוחד. התחלתי לשחק בשכונה בגיל 6 וניצחתי את הילדים בני ה-10. 


בגיל 14 סיימתי בתיקו במשחק סימולטני שקיים רב האמן הבינלאומי ויקטור צ'וקלטייה

מנהל המועדון הזמין אותי לשחק במועדון והיו לי הרבה הצלחות בתחילת הדרך. 


כישרון זה דבר יחסי. ברור לגמרי ששחקנים בצמרת העולמית הרבה יותר מוכשרים ממני. 

חוץ מכישרון נדרשים התמדה ועבודה קשה וגם חוסן מנטלי. 


כשהתחלתי לעבוד וללמוד באוניברסיטה הפסקתי להשקיע בשחמט. 


הגרמני רוברט היבנר היה שחמטאי עם כישרון מספיק להיות אלוף עולם. מה שהיה חסר לו זה חוסן מנטלי.


ברור שלחשקנים כמו קספרוב וג'ודית פולגר הייתה כל "החבילה": כישרון על, חוסן מנטלי, שאיפה להישגים הכי טובים ורצון ויכולת להשקיע באופן מתמשך.



משלי כפירים

  דני לביא  אינו איש רעים להתרועע.  בן יחיד לניצולי שואה , שגדל בקרית יובל הירוקה.  דני למד לתואר ראשון ושני בספרות  באוניברסיטה העברית בגבע...