יום חמישי, 10 בפברואר 2022

גירושין מאוחרים: מזווית הראייה שלי

 


ב-27.3.1988 התחתננו. ב-6.2.2022 התגרשנו. כמעט 34 שנים ביחד, בלי לספור את תקופת החברות של כחצי שנה או אולי קצת יותר לפני הנישואים. 

כשהתחתננו הייתה לי הרגשה של התעלות. אושר. התחלה של בנייה משותפת.

ב-6.2.2022 הייתה לי הרגשה של עצב וצער. הרגשה של סיום פרק בחיים והרגשה שזה היה יכול להימשך טוב, אם היינו מתקנים את הדברים בעוד מועד.

כשהתחתנתי הייתי כמעט בן 37. מספיק בוגר בשביל לדעת ולהבין מה אני עושה. מספיק מנוסה בקשרים שלא הביאו לזוגיות בונה ומתמשכת. הקשרים נכשלו לפעמים בגללי, לפעמים בגלל בת הזוג המיועדת. בפעמים אחרות לשנינו היה בכך חלק. 

מבין כל אלה שהיו מעונינות לפתח זוגיות איתי בחרתי בזאת שרצתה יותר. 

בחרתי בזאת שחשבתי, שנוכל לפתח קשר שאינו תלוי רק במשיכה גופנית. קשר זוגי יפה לכל החיים.  

חשבתי על ילדים משותפים מאושרים. במשך שנים רבות הקשר ענה על הציפיות שלי. היו כ-25 שנים טובות ושלושה ילדים נפלאים. 

מפתה להגיד שכשהתחילו השנים הרעות החלטתי לעזוב, אבל זה מאוד רחוק מהאמת. 


האמת: לא אני זה שמיצה את הקשר


כבר נכתב ונאמר בלא מעט מקומות, שיש שוני מהותי בין גברים לבין נשים

תוסיפו לזה כיווני התפתחות שונים של שני בני הזוג ותגלו שבלא מעט מקרים, הקשר הזוגי נשחק במהלך השנים. 

במקרה שלנו, האמת היא שבת זוגי כבר לא הייתה מעוניינת בקשר זוגי איתי בשנים הרעות, שהגיעו אחרי השנים הטובות. 

גם אני הייתי מודע לכך שלא הכל ורוד, אבל אני רציתי לתקן ולהמשיך הלאה ביחד כמתוכנן. 

כפי שנכתב, ב"אמנות הזוגיות", ולא רק שם, קשרים זוגיים מוצלחים אינם נטולי חיכוכים ופגיעות. הם שונים מקשרים אחרים בכך, שלכל אחד מבני הזוג, השני הוא האדם החשוב ביותר בחייו. גם אם הוא מעדיף לעשות חלק מהדברים עם אנשים אחרים. כשהשדר הזה עובר ויש התחשבות בדברים המהותיים לבן הזוג או לבת הזוג הקשר נמשך.


דפוסי זוגיות 


1. זוגיות מאושרת או מושלמת לכל החיים

אין לי אלא לקנא במעטים שהצליחו לעשות זאת.


2. זוגיות אחרת בה בן הזוג/בת הזוג נשאר/ת הדמות החשובה בחיים

ראו פסקה קודמת.


3. חיים ביחד אבל כל אחד לחוד

נישואין או קשר משותף אחר של נוחות. אולי יש ילדים משותפים. חלקת תפקידים. עזרה הדדית. לכל אחד יש את העיסוקים שלו את החברים או החברות שלו. פה ושם יש נקודות השקה. עושים דברים מסוימים ביחד בגלל אינרציה או בגלל נוחות.

בימים אלה כשאני מספר, שאנחנו מתגרשים או שאנחנו כבר התגרשנו, אני שומע הרבה אנשים המספרים על זוגיות שלהם מהסוג השלישי. לדעתם זה רע פחות מפרידה אחרי הרבה שנים ביחד.


המרחב שתואר באמצעות שלושת המצבים האלה הוא רצף. יש הרבה מצבי ביניים שיש בהם משהו מהמצבים השונים. 


השנים האחרונות לנישואים


כאמור השנים האחרונות לא היו טובות. כל אחד מאיתנו רצה דפוס זוגיות אחר. 

אני רציתי כמה שיותר קרוב לדפוס הראשון. עשיתי כל מה ישכולתי על מנת לחזור לדפוס הזה.  

היא רצתה את הדפוס השלישי של חיים ביחד אבל כל אחד לחוד.

אני רציתי לתקן, הצהרתי על זה שוב ושוב באופן חד וברור ועשיתי מאמצים לתקן את מה שאני קלקלתי. 
היא רצתה להישאר ביחד בדפוס הקשר השלישי שתואר בפסקה הקודמת ולא לתקן. המסר היה ש"האשמה" כולה שלי.

כמעט שאין דברים כאלה במציאות, שרק אחד מבני הזוג "אשם". כמעט תמיד שני הצדדים פעלו לא נכון וכל אחד מהם צריך לתקן, אם יש רצון לתקן.
 
אני הייתי איתה כשהייתה צריכה תמיכה. שמרתי כמיטב יכולתי על העיקרון, שבת הזוג היא האדם החשוב ביותר בחיי
 
היא שידרה לי שאני בעדיפות נמוכה ביחס לאנשים אחרים. כל החברות שלה חשובות יותר. בשונה ממני, יש לה הרבה חברות, שטרם חצו את "הישורת האחרונה" לעולם שכלו טוב או רקב. 

כמובן, שמה שמתואר לעיל אינו מדויק. כפי שציינתי בפסקה הקודמת, מערכות זוגיות נמצאות על רצף שבין דפוסי הזוגיות שתיארתי.
מדי פעם היה גם רצון מצידה לקשר שאינו רק חיים זה לצד זה. דוגמה בולטת: נחל כזיב כמשל.
 
 

ההחלטה שלי


כפי שציינתי, לא אני זה שרצה להיפרד, אבל אני הייתי זה שבחר להיפרד. 
הבחירה שלי הייתה בין חיים ביחד אבל כל אחד לחוד  לבין פרידה. אחרי הרבה לבטים בחרתי באפשרות השנייה. ניסיתי להיאחז בכל רצון לקשר, כאילו הוא פתח לתיקון. התאכזבתי שוב ושוב. 

הדפוס השלישי, עם מי שהיינו כבר ביחד בדפוס הראשון בעבר, רע עבורי. הוא שואב ממני הרבה אנרגיות וגורם לי לסבל מתמשך. 
העדפתי ללכת לקשה עבורי וללא נודע ולהשאיר סיכוי לקשר עתידי טוב מאשר להמשיך כך. 
 

פרידה ברוח טובה

 
תהליך הפרידה הייה קצר והוגן. לשנינו חשוב לשמור על ידידות ועל מערכת יחסים שתיטיב עם שלושת ילדינו האהובים החשובים מאוד לשנינו.  

שיר של התעלות


בְּיָדַיִם קְטַנּוֹת אֱמוּנָה

 

בְּיָדַיִם קְטַנּוֹת אֱמוּנָה,

נוֹגְעוֹת לֹא נוֹגְעוֹת,

קֵרְבָנוּ אֶל קִרְבִי הַחֲלוֹם.

הֲלוּמֵי אֵי-הִכָּחֲדוּת.

מִשְׁתָּאִים וּמִשֶּׁהַיָּם

אֶת טִפְטוּף הַשָּׁעוֹת.

מְקַפְּדִים אֶת חֻקֵּי הַבְּרֵרָה,

הַטִּבְעִית לִכְאוֹרָה,

שֶׁמְּקוֹמָם לֹא יַכִּירֵם

עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הַר

עָטוּף בְּשִׁכָּרוֹן.


ירושלים, 1987



שיר של בדידות


בפסקה זו תוכלו לשמוע הקלטה של השיר Five Hundred Miles. השיר מתאר את בדידותו של מי שנמצא רחוק מביתו.



תוכלו לקרוא גם את הגרסה שלי משנת 1972 בעברית.

500 מיילים

 

אם תאחרי את הרכבת,

תדעי שאני רחוק.

אם תשיגי את הרכבת,

תדעי שאני רחוק.

חולצה לבנה לגבי

וריקנות בחובי

בכיסי אין גרוש,

אך חשבון הבנק גדוש.

הוי אלוה ז"ל,

אני נמצא מאה מייל

מאתיים מייל, שלוש מאות מייל

ארבע מאות מייל, חמש מאות מייל

מביתי רחוק, רחוק

אך בביתי כחוק.

 

ירושלים, 1972

 
מה שכתבתי בשנת 1972 מתאר את הבדידות לאו דווקא כריחוק פיזי.
המטייל בשיר המקורי, לכאורה, פחות בודד מזה הספון בביתו. יש לו למה להתגעגע כאשר יצומצם המרחק הפיזי. יש לו גם אלוהים לפנות אליו.

השיר הזה תיאר את מה שהרגשתי בשנת 1972. 
 
היום המצב שונה מהותית. גם אם אני לבד, אחרי הרבה שנים של זוגיות, אינני לגמרי בודד.
יש לי שלושה ילדים נפלאים. יש לי גם כמה חברות וחברים שעדיין לא חצצו את "הישורת האחרונה" והם עדיין איתנו.



 

 




 

יום ראשון, 6 בפברואר 2022

גרוש

 

 


החל מהיום אני גרוש באופן רשמי. זה קורה כשאני בגיל 70. בפוסט זה אתייחס לתהליך הפורמלי. בפוסט הבא אתייחס לדברים המשמעותיים יותר: היבטים אישיים ורגשיים. 

 

שלב ראשון: ההכרה שאין מנוס מפרידה

 

לאחר תהליך ארוך וכואב החלטנו שחייבים להיפרד. היו ניסיונות  שלא צלחו לגשר על הפערים. היה הרבה עצב. 


שלב שני: תהליך פרידה בעזרת מגשרת


המטרה של תהליך הגישור היא חלוקה של הרכוש תוך שמירה על מערכת יחסים טובה גם אחרי הפרידה. יש לנו שלושה ילדים בוגרים, ששנינו אוהבים וחשובים לשנינו.

חלוקת המשאבים הכספיים היא לאו דווקא לפי מה שמבינים על פי השכל הישר. בעתיד הלא רחוק, תוכלו למצוא מידע על נושא זה בבלוג שלי "לכלכל בתבונה". 

המגשרת שלנו עו"ד יעל עזרתי עשתה עבודה טובה והגענו להסכמה.


השלב השלישי: בית משפט לענייני משפחה


עם ההסכם שהושג בגישור פונים לבית משפט לענייני משפחה על מנת שיתן לו תוקף של פסק דין. 

לא היו לי הרבה חששות. השופט נוטה לתת להסכם תוקף של פסק דין אם הוא משתכנע שבני הזוג צלולים בדעתם וכל אחד מהם חתם על ההסכם מרצונו הטוב. 

זאת בדיוק הנקודה שהשופט בודק.

כבוד השופט נמרוד פלקס פעל בדיוק כפי שציפיתי. אחרי שוידא שזה אכן המצב נתן להסכם הגישור תוקף באמצעות פסק דין. 


השלב הרביעי: גירושין בבית הדין הרבני


זהו השלב שחששתי מפניו. אני וגם אשתי לשעבר רחוקים מהעולם הדתי-חרדי. אני מתחבר הרבה יותר בקלות לעולם של בית המשפט לענייני משפחה. 

אמרו לנו שזה בדרך כלל נגמר אחרי פגישה או שתי פגישות, אבל בתוך עמי אני יושב. 

קראתי כתבה עיתונאית ארוכה על דיין בבית הדין הרבני בעיר אחרת, שדחה פסיקה בכחצי שנה, במהלכה ניסה לשכנע את האישה שהוא רוצה ל"עזור" לה. העזרה הייתה באמצעות לחצים עליה לקיים איתו יחסי מין. לא בדקתי לעומק אבל זה מה שציטט העיתון מפי האישה.

בכתבה אחרת סופר על מישהי, שבתהליך הנישואין לא שאלו שאלות ביחס לדור הסבים שלה, אבל תהליך הגירושין התארך מאוד משום שחיפשו עדויות על יהדות ו/או תהליך הנישואין של דור הסבים היהודיים שלה. 


לשמחתי הרבה, חששותי התבררו כלא מוצדקים במקרה של כבוד הרב אליהו דוד רוזנטל (אין קשר משפחתי) שדן בענייננו. הדיון היה ענייני, תוך מתן הסברים של הרב ביחס לסיבות לצורך בחלקים הטקסיים. הוא גם התייחס באופן אישי אל עצמו ואלינו ויצר אווירה נעימה ומרגיעה.

גם כאן ניסו לוודא ששנינו עושים זאת מרצוננו הטוב. ניסו לברר האם אנחנו מוכנים לנסות לגשר על הפערים ואם לא נצליח לגשר לחזור לדיון נוסף. קיבלו את הסירוב שלנו להאריך את התהליך.

התהליך בבית הדין הרבני ארוך יותר מאשר בבית המשפט. בין השאר, התהליך כולל כתיבת גט כריתות. סופר צריך לכתוב בכתב ידו באמצעות דיו וקולמוס את גט הכריתות. אני הייתי צריך להקריא טקסט המסמיך אותו לעשות זאת בשמי.

 

מדוע גירושין בבית דין רבני?

 

צעירים רבים יגידו לכם שהתהליך הזה מיותר. הם גם יגידו שצריך להימנע מנישואים ברבנות. 

הבנתי מאנשים המעורים היטב בנושא, שהימנעות מגירושין ברבנות עלולה להקשות על מציאת זוגיות חדשה.  

יש כאלה שיסרבו לצור קשר עם פרוד או פרודה ולא ימנעו מיצירת קשר עם גרוש או גרושה. 
לא מדובר רק באנשים דתיים. 

כמי שמעוניין בעתיד בקשר זוגי חדש לא רציתי להגביל את עצמי בגלל בחירה לא להתגרש ברבנות.







 

יום שבת, 5 בפברואר 2022

פירוק בתים ב"ישורת האחרונה"

 


בפוסט קודם עסקתי בסוג של Relocation ב"ישורת האחרונה". אחת מתופעות הלוואי של מעבר לדיור מוגן או למחלקה סיעודית הוא פירוק הבית. 

איני מתייחס כאן לתשתית הפיזית של בניין, המפורקת בפרוייקטיי "פינוי בינוי", השכיחים בימינו בישראל . 

אני נוגע כאן קלות בכל מה מרכיב את המושג "בית" לאלה שגדלו בו כילדים או כנערים ואחרי זה חזרו אליו לביקורים כגוזלים שכבר עפו מהקן

אוסף של הרבה פריטים וזכרונות הקשורים אלה באלה, שכבר לא יהיו עוד. 

הפירוק הוא תהליך ארוך איטי, שבו ממינים פריטים. חלק גדול מהם הם פריטים אישיים. אחרים אינם אישיים, אבל הזכרונות מוסיפים להם נופך אישי. צריך לזרוק את רובם. צריך לבחור את הפריטים המעטים, שימשיכו איתנו גם מחוץ לבית המפורק.

פעמיים בחיי פירקתי בית עם כל הקשיים הכרוכים בכך. 

 

הפעם הראשונה: פרידה מבית ההורים

 

כשאימי עברה למוסד סיעודי נותר בית. בבית הצטברו אין ספור פריטים מהיסטוריה משפחתית ומההיסטוריה האישית שלי.  

כידוע, צרות באות בצרורות. ביום שאושפזה בבית חולים ממנו לא שבה הביתה, אלא עברה למוסד סיעודי, גנבו את המכונית שלי, שחנתה במגרש חניה סמוך לבית החולים. המכונית הייתה נעולה. על ההגה שמתי מנעול פיזי ממתכת שנעל אותו.

זה לא הפריע לגנבים מקצועיים לעלות אותה לרכב גדול להעברת מכוניות. בדיעבד למדתי, שמגרשי חניה של בתי חולים הם מקום המיועד לפריצות לרכבים ולגניבות רכבים. יש בעלי מכוניות שפחות נזהרים ממני. הפרופורציות משתנות כאשר יש בן משפחה מאושפז במצב קשה או במצב בלתי הפיך. גניבת הרכב הפכה למשהו שולי.

מספר חודשים אחרי זה פוטרתי ממקום עבודתי בגיל 44 אחרי יותר מעשרים שנות עבודה. 
מה שנראה כצרה צרורה עשוי, בפרספקטיבה של זמן,  להפוך להזדמנות. הפיטורים האלה היו פתח לקריירה עשירה ומעניינת. 
 

תהליך פירוק הבית

 
מדובר בתהליך איטי ומתמשך. מגירה אחרי מגירה. כל פריט נבחן. חלקם הגדול של הפריטים מושלכים וכבר לא יהיו איתנו. פריטים מסוימים הם בעלי ערך רגשי רב מכדי להיזרק.  

את הזמן הרב ביותר לוקחים פריטים כתובים אותם קוראים. חלקם מגלים סיפורים עלומים בחייהם של בני המשפחה. 
העובדה שאני ואחותי היינו הדברים החשובים ביותר בחייה של אימי, השליכה גם על כמות החומר למיון. היא שמרה כמעט הכל: תעודות מבית ספר, מכתבים שכתבנו, צילומים שלנו, מכתבים שלנו, דברים אקראיים שכתבנו, ציורים שאחותי ציירה בבית הספר וכיו"ב. 
 
גם אבי, שנפטר הרבה לפניה, שמר הרבה דברים. הוא שמר חומר מקצועי, חומר פוליטי ובעיקר דברים הקשורים במשפחה שלו ובילדותו בליטא: ההורים, הדודים והדודות ובני הדודים שלו, חבריו לבית הספר וכדומה. הוא שמר גם חומרים מהתקופה בה גר בפריז. בפריז סיים לימודי משפטים בסורבון והיה לו משרד עו"ד ביחד עם שותף. כל זה נעלם בשנת 1939
אבי הצליח להימלט לארה"ב. עדיין היה אפשר להפליג מצרפת לארה"ב. 
ההפלגה והכניסה לארה"ב הותנו בכך שאזרח אמריקאי, שהוא קרוב משפחה של המפליג, יגיש בקשה בכתב. הייתה לו דודה (או בקרבת משפחה דומה) שהיגרה לארה"ב. היא כתבה מכתב כזה והוא היה בארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה.

בגלל שפוטרתי מעבודתי ולא כל כך מהר מצאתי עבודה חדשה, יכולתי להקדיש זמן רב למיון ולקריאת פריטים. 
זה היה סוג של פרידה מהאמא שעדיין חיה אבל כבר לא הייתה לי.

השיר הבא מתייחס לאחד המכתבים שמצאתי בזמן פירוק הבית.
 

המכתב

 

את המכתב האחרון לא קראתי,

בגלל מגבלות שפה.

בכל זאת ראיתי את זעקת המילים,

מתחברת לסימני קריאה נואשת.

שמישהו יעשה,

את שלא ניתן להיעשות,

בבחינת שלח מכתבך על פני המים,

כי ביום מן הימים תמצאנו,

או לכל הפחות ימצאנו מישהו אחר.

 

ירושלים, 1994

 
המכתב שנשלח לאבא שלי היה כתוב בצרפתית. ידיעת הצרפתית שלי מוגבלת מאוד (אכתוב על כך בפוסט אחר). 
ההקשר היה ברור לי. מישהי שידעה שהוא הפליג לארה"ב ביקשה ממנו שידאג לה לסידור דומה. קרוב לוודאי שאותה יהודיה סיימה את חייה בזמן השואה.

 

פעם שנייה: פרידה מאשתי ומעבר לדירה שכורה

 

על הפעם השנייה, אותה אני חווה בימים אלה, אכתוב פוסט נפרד.

 

 

 

 

המדינה הראשונה שנשים צפויות להגיע לתוחלת של 90 שנים

בית בסאולו בסרדיניה שהתושבים בו מעל לגיל 100 זכויות יוצרים: אבי רוזנטל צולם ב -9.2023 זכויות יוצרים: אבי רוזנטל לא מעט עסקתי ב "אזורים ...