האם קץ האנושות קרוב מכפי שאנחנו חושבים והאם זה בכלל רע?

 

לא אני שאלתי את השאלות הללו. 

הרצאה של פרופ' דוד הד ודיון במהלכה ואחריה, חשפו גם אותי לשאלה הזו. 

זה טוב להיחשף לנקודות מבט אחרות ולשאלות שלא ממש עסקתי בהן. 

המפגש עם פרופ' הד היה במסגרת מפגשים שמארגן בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, בו למדתי, לקהילת בית הספר עם בוגרים של בית הספר, שהגיעו למצוינות בתחום עיסוקם. 

כך הגדיר בית הספר את המפגש עם פרופ' הד. 

"פרופ' הד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מומחה לפילוסופיה מוסרית ואתיקה. 

במפגש ידבר הד על קץ האנושות, מה רע בקץ האנושות? האם זה האסון האולטימטיבי כפי שרבים סבורים? האם העתיד הרחוק של קיום האנושות הוא מקור משמעות לחיינו? מדוע יש להתפרסות האנושות על פני כמה שיותר זמן ערך, ואילו להתפרסות האנושות על פני כמה שיותר חלל אין ערך בפני עצמו? האם העולם היה רע יותר לפני שנוצרו בני אדם? ואם לא - האם הוא יהיה רע יותר לאחר שלא יהיו עוד בני אדם?

תחומי המחקר של הד הם אתיקה, פילוסופיה פוליטית וביואתיקה. הוא חבר במועצה הלאומית לביואתיקה ובוועדות ציבוריות בנושאים של פונדקאות, חוק החולה הנוטה למות, ניסויים רפואיים בבני אדם, טכנולוגיות גנטיות ואתיקה במחקר."

כך מצאתי את עצמי בשמונה בערב, מיד אחרי שסיימתי ללמד ברידג' בעין כרם, יושב בספריית בית הספר עם קהל שרובו תלמידי בית הספר. 

היו שם גם כמה הורים ומורים או מורים בדימוס וגם כמה בוגרים.

פגשתי שם גם חבר ילדות משכונת רסקו. 

ההיסטוריה המשותפת מתחילה בגן, באותה כיתה בבית בית הספר היסודי עד כיתה ו' ובבית הספר התיכון. היא נמשכת עד היום.

הסוגיה הפילוסופית שבה דן פרופ' הד

האם עלינו לנסות להאריך את הקיום של המין האנושי לזמן בלתי מוגבל או להניח שיהיה קץ לאנושות ולכן לא להיות מוכנים לשלם כל מחיר בהווה ובעתיד הקרוב על מנת שהעולם והמין האנושי ישרדו?

פרופ' הד אומר שהוא כנראה בדעת מיעוט בקרב פילוסופים העוסקים בסוגיה זו. 

הדעה, הנראית יותר אינטואיטיבית, וכנראה היא גם דעתם של רוב הפילוסופים, היא לנסות להאריך את קיומו של המין האנושי ככל שניתן. 

הטענות הבסיסיות של פרופ' הד

1. הגזע האנושי ייכחד בזמן כלשהו בעתיד הרחוק.

בפרספקטיבה של זמן ארוך במיוחד, כל צורות החיים העתיקות, הגיעו לסיומן. כך קרה גם להומוניאודים שקדמו להומו סאפיינס כמו האדם הניאנדרטלי. 

ההיכחדות עלולה להתרחש בגלל שינויים בטבע או בגלל הופעת מוטציה חדשה מוצלחת יותר מאיתנו. 

השאלה היא האם כדאי לוותר על דברים בהווה על מנת לנסות לשמר את הגזע האנושי לעד?

2. מספר הדורות קדימה שחשוב לו קיומם ואיכות חייהם מוגבל.

לפרופ' הד חשוב המשך חייהם של ילדיו ונכדיו וגם כמה דורות של נכדים של נכדים.

ככל שמספר הדורות קדימה גדל זה פחות אישי ופחות מוחשי ובהדרגה זה הופך לפחות חשוב עבורו.

3. Trade off בין ההווה לעתיד

לניסיון לשמר את הגזע האנושי לנצח יש מחיר בהווה ובעתיד הקרוב. 

האם כדאי לשלם את המחיר הזה? ב-Trade off הזה יש נקודה בה המחיר בטווח הזמן הקצר (במונחים אוניברסליים) גבוה מדי על מנת להצדיק את התשלום.

דוגמאות שהביא

1. האם יש ערך למונה ליזה של דה וינצ'י? 

הערך שלה תלוי בקיומם של אנשים שרואים בה ערך. כשהם לא יהיו גם למונה ליזה לא יהיה ערך. 

הטענה שחוצנים אינטליגנטים (יצורים מכוכבים אחרים) יגיעו במועד כלשהו אחרי היכחדות הגזע האנושי, וייתכן שיעריכו אותה, אינה מספיק חזקה.

גם אם זה יקרה ייתכן שהיא כבר תתבלה ותתפורר.

2. הבאת ילדים נוספים לעולם.

כשבמשפחה נולדים ילדים נוספים זה מגדיל את הסיכויים להישרדותה במשך יותר דורות. 

בנקודה מסוימת הילד הנוסף בא על חשבון צרכיהם הבסיסיים או רווחתם של הילדים שקדמו לו. 

האם זה מוצדק?

3. השינויים האקלימיים

להאטת קצב התחממות כדור הארץ יש מחיר בהווה. האם המחיר שאנחנו משלמים למען רווחתם או קיומם של דורות עתידיים מוצדק?

דעתי האישית היא שזו אינה דוגמה התומכת בטיעון שלו.

בהסתברות גבוהה, ללא האטת או הפסקת השינויים האקלימיים, הנכדים של הנכדים שלו, שקיומם ורווחתם חשובים לו כבר לא ישרדו. 

גם אנחנו (בני האדם החיים על כדור הארץ), וקל וחומר ילדיו ונכדיו שאני מקווה שיאריכו ימים, משלמים מחיר של השינויים האקלימיים, למשל: התייבשות אזורים מסוימים על כדור הארץ, סופות הוריקן קיצוניות מבעבר ועוד.  

זווית הראייה שלי

לא עסקתי בשאלה הפילוסופית הגדולה הזו, אבל מי שקורא את הבלוג הזה נחשף בוודאי לשאלות שאני שואל את עצמי ואחרים בבלוג זה.

יש אנלוגיה מסוימת בין השאלה הגדולה של משמעות הישרדות ארוכה יותר של הגזע האנושי לבין השאלה, שאני שואל בפוסטים בבלוג זה, בהקשר של הישרדות אישית.

כמה נקודות בהקשר של האנלוגיה הלא מושלמת הזו:

1. הישרדות בכל מחיר?

בהקשר האישי שלי אינני דוגל בהישרדות בכל מחיר. כך למשל, במקרה של אובדן היכולת השכלית שלי (דמנציה, הלצהיימר וכיו"ב) אינני מעוניין בהמשך הארכת חיי. 

העלתי את הנושא גם בהקשרים של אנשים אחרים.

2. להארכת חיים אישיים יש השלכות של ויתורים בהווה

כמו לרצון להמשיך את הקיום האנושי לעד, גם להארכה מקסימלית של החיים האישיים יש מחיר של ויתורים בהווה. 

זה יכול להיות ויתור על מזון מענג ולא הכי בריא. זה יכול להיות עיסוק בספורט ובפעילות גופנית, גם של כאלה שבניגוד שונה ממני אינם נהנים מהפעילות הזו.

קל למצוא דוגמאות נוספות.

3. ערך, חותם ומשמעות

המונח של ערך בו משתמש פרופ' הד ביחס ליצירות אנושיות כמו המונה ליזה מקביל, לפחות חלקית, למונח חותם, בהקשר של חייו של אדם. 

כך למשל, לאו דזה הטביע חותם בכתיבת הדאו דה ג'ינג.

בדומה למונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י, שללא ספק גם הוא הטביע חותם, החותם תלוי בקיומם של בני אדם שידעו להעריך את היצריה.

לעומת זאת משמעות הוא מושג המתייחס להווה. קיומם של בני אדם בהווה אינו מוטל בספק. 

אחת הדילמות של אנשים הנמצאים ב"ישורת האחרונה" של חייהם היא: הטבעת חותם או משמעות ואולי לנסות גם וגם.

על ההשלכות של קיום עם משמעות אתם יכולים לקרוא בפוסט Ikigai גרסת אוקינאווה.

4. הקיום הוא סופי בזמן

הקיום האישי אינו נצחי, למעט אצל אלה שמאמינים בחיים אחרי המוות או בגלגול נשמות.

קרוב לוודאי שגם הקיום של הגזע האנושי הנוכחי הסתיים במועד בלתי ידוע כלשהו.

לאיזה כיוון אני נוטה בויכוח הפילוסופי על קץ האנושות?

עם מחברים ביחד את האנלוגיה בין הבעיה של המשך הקיום האישי בה אני דן בבלוג האישי שלי ואת התפיסה שלי בהקשר של קיום אישי, אפשר לראות שלמרות שלא עסקתי לעומק בשאלה הפילוסופית של הקיום האנושי, אני אהיה יותר קרוב לגישה של הדוגלים בהארכת קיום האנושות מאשר לגישתו של פרופ' הד.