בקרוב בפעם הראשונה בפולין

 

האנדרטה לזכר יהודי קרושצ'נקו שנרצחו על ידי הנאצים

בלא מעט פוסטים בבלוג זה וגם בסרטון בערוץ היו טיוב שלי התיחסתי לשואה.  

הפוסט האחרון לפני היום (29.8.25) עסק בהרצאה אישית שלי בה התיחסתי לשואה כאחד משני הדברים העיקריים שהשפיעו על אופן התנהלותי במשך כל חיי עד היום.

כבן דור שני לשואה נמנעתי לדרוך בגרמניה ואוסטריה עד ששיניתי את דעתי בהקשר של גרמניה. אני ממשיך להימנע  מביקורים באוסטריה. 

בפולין, בה גדה אימי ובה הושמדה כל משפחתה, רציתי לבקר. רק בנובמבר 2025 אני צפוי לבקר בסיור של חמישה ימים שמארגן "יד ושם".  

גרמניה

שני גורמים הביאו לשינוי בעמדתי בהקשר של ביקורים בגרמניה:

1. מספר רב של גרמנים צעירים שבאו להתנדב בישראל בגלל מה שעשו בני דור ההורים או הסבים שלהם. 

פגשתי כמה מהם שעשו עבודת קודש במוסד סיעודי בו שהתה אימי ז"ל בערוב ימיה. 

2. נסיעת עבודה של יומיים וחצי לגרמניה.

מאוחר יותר לימדתי ברידג' ואחד מתלמידי, איש מרשים כבן 90, יליד ברלין, סיפר לי שבעבר נמנע מביקור גרמניה. הוא שינה את דעתו ובשנים שלימדתי אותו ברידג' הרבה לסוע לגרמניה וקיבל שם פרס חינוך על פועלו. 

כדובר גרמנית ברמת שפת אם נפגש עם תלמידי בתי ספר.

המסר העיקרי שלו בפגישות עם התלמידים היה: אתם לא אשמים במה שקרה, אבל אתם אחראים שדבר כזה לא יקרה שוב בגרמניה. 

אוסטריה

בשונה מגרמניה שלקחה אחריות על פשעי הנאצים האוסטרים לא לקחו אחריות על פשעיהם. האוסטרים היו שותפים מלאים לגרמנים בזוועות השואה. 

אם פגשתי מתנדב אוסטרי בישראל, זה היה מתנדב אחד בודד. 

למי שלא יודע אדולף היטלר היה אוסטרי.

פולין

בהמשך הפוסט אתאר מדוע לא ביקרתי בפולין עד עכשיו? 

הפעם הראשונה: רציתי לנסות לסוע עם אימי לפולין

אמי, שאיבדה את כל משפחתה בשואה, סרבה לדרוך על אדמת פולין. 

הסיבה הייתה קשורה בבת דודתה, שגם היא גדלה בעיירה קרושצ'נקו נא דונייץ, בה גדלה אימי. 

בת הדודה שרדה את השואה וחזרה לעיירה. הפולנים רצחו איתה.

היום (29.8.25) שמעתי מאחותי סיפור נוסף, שלא היכרתי, שאף הוא יכול להסביר את חוסר הרצון של אימי לדרוך על אדמת פולין. 

לאחר המלחמה פגשה אימי בפולין משפחה יהודית עשירה. ההורים ושני הילדים הקטנים שרדו. 

הם עברו דברים קשים במהלך מלחמת העולם השנייה. 

הילדים סבלו במיוחד. לאחד מהם כבר היה שיער שיבה בגלל מסמכת היסורים שעבר. 

ההורים ביקשו מאימי לקחת את הילדים לנופש קצר בעיירת הנופש זאקופנה כדי לעודד את רוחם ושילמו את ההוצאות. 

אימי שהייתה בלונדינית, לא נראתה כיהודיה טיפוסית. הילדים נראו כאלה. 

כשהגיעו לזאקופנה היא שמעה פולנים מדברים על להרוג את הילדים היהודים. 

פולני מקומי, הבטיח לה שהוא ידאג שזה לא יקרה. 

אימי לא התלבטה האם לסמוך עליו או לא. היא מיהרה לחזור עם הילדים לבית הוריהם בעיר שממנה באו.

הפעם השנייה הורה מלווה

כשילדיי היו בתיכון הצעתי את עצמי כהורה מלווה שיתלווה לכיתות שלהם במסע לפולין.

הזדמנות הזו לא התממשה משום שאף לא חאד מילדיי רצה לצאת למסע בפולין.

הפעם השלישית: הפינית הטובה

ידידה שלנו היא פינית נוצריה אדוקה. 

העבודה שלה היא במסגרת הקבוצה הדתית אליה היא משתייכת. 

זוהי קבוצה נוצרית אוהבת ישראל ויהודים. 

יותר מפעם אחת היא ביקרה בישראל ועזרה לאנשים, שרבים מהם ניצולי שואה. 

הסניף הגרמני של הקהילה הזו, דאג לאירוח חינמי של ישראלים בבתים של חברי קהילה מקומיים בברלין.  

כשניהלה את הסניף בברלין, הזמינה אותי ואת גרושתי להתארח בברלין בבית מלון על חשבון הקהילה שלה.

שלושה הפוסטים שכתבתי על ברלין מתארים את השבוע בו התארחנו בברלין. במסגרתו היינו גם בקבלת שבת אצל אישה גרמנית נוצריה ביחד עם חברי הקהילה והידידה הפינית.

התפקיד הבא שלה היה ניהול הסניף בורשה. כשהיתה שם היא דיברה איתי על כך שהיא תעזור לי לארגן ביקור שורשים בקרושצ'נקו. 

איכשהו זה לא הסתדר לי והיא כבר חזרה לפינלנד. 

מקווה שהפעם סוף סוף אצליח לבקר שם.

ההרצאה האישית הראשונה שלי: "הדרך שלי: אתגרים, משברים וחלומות "

 

שקף מרכזי בהרצאה שלי. זכויות היצרים על השקף שלי. הרשאת השימוש בחלק הימני היא נחלת הכלל

בהרבה הרצאות שלי יש נגיעה אישית, אבל היום (21.8.25) הרציתי הרצאה שכמעט כולה אישית. 

המסר המרכזי הוא שעד גיל 74 חוויתי בהרבה מישורים דברים קצת שונים מאחרים ויצרתי מהם תפיסת עולם ומעין "ארגז כלים" המאפשרים לי להתמודד עם אתגרים ולנסות להגשים חלומות. 

אולי משהו ממה שהתנסיתי בו ו/או התמודדתי איתו יעזור גם לאחרים.

התרגשתי יותר מאשר בהרצאה רגילה. כמה דברים חשובים שהכנתי בדפי המרצה נשמטו. בעיקר בהקשר של זן בודהיזם מזוית הראייה שלי. 

אין לי הרצאות מושלמות. כל הרצאה משתפרת כשאני מרצה אותה כמה פעמים ולומד מהטעויות. 

בחרתי להתמקד בפוסט זה בדברים שהכנתי על זן בודהיזם ולא באו לידי ביטוי בהרצאה. 

זן בודהיזם ואומנויות

הדרך למוד באמת זן בודהיזם הוא באמצעות תרוגול אומנות. כמעט כל דבר יכול להיות אומנות. 

המתרגל מנסה להשיג שליטה מלאה באותה אומנות. זה עשוי לקרות כשהוא ואוביקטי האומנות הופכםי לאחד. 

מי ששולט באומנות אחת באופן מלא חי באופן מלא את תפיסת הזן.

כמעט כל דבר יכול להיות אומנות זן. 

קראתי למשל על ירי בחץ וקשת כאמנות.

הספר זן באמנות הקשת נכתב על ידי אויגן הריגל,  פרופסור גרמני לפילוסופיה. הריגל תרגל ביפן במשך שנים את אמנות הירי בחץ ובקשת עד שהוא והחץ והקשת הפכו לישות אחת. 

בפוסט: זן ואמנות המוות: "יומני הזן" סרט מעולה כתבתי על סרט יפני שהתרשמתי ממנו. הגיבור, סופר יפני עם עבר כנזיר זן, הופך את המוות לאמנות. 

קיבוץ נדבות

נזיר זרם סוטו מתרגל קיבוץ נדבות, אראשייאמה, טוקיו.
מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

במצגת מופיעה תמונה של נזיר זן מתרגל קיבוץ נדבות. גם לתרגל קיבוץ נדבות צריך לבצע נכון. 

אולי גם זו אמנות?

תרגול מעשי

באמצע דיון פילוסופי על משמעות החיים, אומר מורה הזן לתלמיד "הקומקום רותח לך לכבות אותו". 

התלמיד שעסק בפילוסופיה גבוהה היה מנותק מהמציאות. מורה הזן הצליח לשמור על קשר למציאות גם בזמן שהשתתף בדיון פילוסופי. 

עוגת אורז

התדמית של מנזרי הזן היא של מקומות עגומים וקשים. התלמידים לפעמים משתעשעים. באחד מסיפורי הזן סופר על משחק של תלמידים המקיימים ויכוח שבו כל אחד מהשניים צריך להסביר מדוע הוא נחות מחברו. המפסיד (זה שפחות נחות) קונה עוגת אורז למנצח. 

"המקשיב:" גישה אחרת לסרטים תיעודיים

 

דורי לאוב (1937-2018)
מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש:
צולם על ידי: 
ב-7.2.1980

השואה, בה איבדה אימי ז"ל, את כל משפחתה תופסת מקום מרכזי בחיי, על אף שלא תמיד אני מודע לכך. 

ביום חמישי 21.8 ארצה בזום (ללא תשלום לאזרחים ותיקים) על "הדרך שלי אתגרים, משברים וחלומות". זוהי הפעם הראשונה שאני מרצה הרצאה אישית לגמרי. 

ספוילר קטן. יש שתי תפיסות מנוגדות המהוות את הצירים העיקריים של חיי. אחת מהן היא היותי בן הדור השני לשואה. 

בבניית הרצאה חשבתי קצת יותר לעומק כיצד זה השפיע על חיי? 

הסרט "המקשיב" בו צפיתי הבוקר (18.8.25) בפסטיבל דוקוטקסט, עוסק בתיעוד השואה בגישה שונה מגישות מקובלות בסרטים תיעודיים. 

הסרט מתעד את דמותו וגישתו של דורי לאוב פסיכיאטר ניצול שואה. 

לאוב הרצה באוניברסיטת ייל והיה מיוזמי ומקימי ארכיון פורטנוף שהוקם באותה אוניברסיטה, הארכיון הראשון שתיעד עדויות של ניצולי שואה. 

אחריו הוקמו ארכיונים גדולים יותר ביד ושם ועל ידי סטיבן שפילברג. 

בשיחה לאחר הקרנת הסרט סיפר אחד משני יוצרי הסרט, ד"ר אוהד אופז (היוצר השני הוא מיכה ליבנה), כיצד השפיע דורי לאוב על גישתו לסרטים תיעודיים בעיקר בהקשר של תיעוד אירועים טראומטיים. ד"ר אופז הוא אחד מהמובילים של מיזם התיעוד עדות 710. 

הוא העמיד את גישתו של לאוב בקצה המנוגד לגישתו של קלוד לנצמן בסרט "שואה".

לנצמן תיעד כל פרט ופרט קשה ככל שיהיה במטרה לשמר את זכרון השואה. 

לאוב בעיקר מקשיב לניצולים ונותן להם אפשרות לבחור לא לספר הכל ואפילו לא לספר בכלל. הוא לא מוכן לתעד דברים שהמחיר הנפשי שישלם המתועד גבוה מדי עבורו ולכן הוא מאפשר לו נקודות יציאה מהמשך העדות. 

בהיבט המסחרי יש מחיר לגישה של לאוב. באותה עלות הוא מקבל פחות עדויות ולפעמים גם עדויות פחות דרמטיות. 

הגישה בפרויקט עדות 710 דומה בכלל, ובפרט ביחס לעדויות ילדים. עדויות ילדים לא נחשפות לכלל הציבור. כשיעבור זמן והילדים יגדלו הם יקבלו החלטה האם לחשוף אותן גם לכלל הציבור. בנוסף המעיד יכול לבקש למחוק את עדותו גם לאחר שנתן אותה. 

הבדל משמעותי נוסף הוא שארכיוני תיעוד שואה נוצרו שנים אחרי השואה. בפרויקט עדות 710 הייתה דרישה מהשטח לתעד מיד ככל שניתן, כלומר: מספר ימים אחרי הטבח התחיל תיעוד.

האמנות של דורי לאוב היא הקשבה. זה מסתדר טוב עם המקצוע שלו שמחייב הקשבה כזו. 

דבר אחד לא איפשר דורי לאוב למרואיינים לעשות: לברוח לכללי ולא להישאר ברמה האישית. 

גם עם האישי סובייקטיבי ואינו מתאים למציאות שהייתה. 

סרט מרתק על איש מרתק ועל סיפורים אישיים מרתקים של ניצולי שואה. 

ממליץ לצפות בסרט הזה. 

הדיון שאחרי הסרט

ד"ר אוהד אופז  נשאל שאלות על ידי עובדת של הספרייה הלאומית בהקשר של הסרט ובהקשר של עדות 710. 

הספרייה הלאומית שותפה למיזם של עדות 710 כשהעדויות המוקלטות נשמרות בה. 

השאלות והתשובות נתנו פרספקטיבה רחבה יותר של קולנוע תיעודי בכלל ובהקשרים אלה בפרט. 

פרט מעניין הקשור לרוח התקופה נוגע לעדות 710. 

בנוסף לעדות המלאה יש גם סרטון קצר של עד 5 דקת המביא את עיקריה. 

בשנים האחרונות איבדנו את הקשב לסרטונים ארוכים ולספרים רבי עמודים. בסרטון קצר יצפו יותר ואולי לאחר הצפיה בו יצפו בסרטון מלא שיעניין במיוחד את אותו צופה. 

יש כבר לא מעט אנשים שקוראים תקציר AI במקום לקרוא מאמר פשוט בעיתון. 

מרבית המשתתפים ששאלו שאלות היו אנשי מקצוע בתחומים של ניצולי שואה ופוסט טראומה. 

השאלות והמידע היו מעניינים. 

צדה במיחד את אוזני הערה של שואל שעסק בפוסט טראומה בצבא ואמר שמחקרים מראים שבקרב בני הדור השני לשואה יש יחסית יותר פוסט טראומטיים.

הזווית האישית שלי

במידה מסוימת גם אני סוג של מקשיב. לא מעט אנשים חשפו בפניי סודות אישיים לפעמים "סודות אפלים". 

ברור לי שחשיפה כזו דורשת אמון בזה שחושפים לפניו. מידע כזה שמגיע אלי לא יוצא ממני באופן פומבי המאפשר את זיהוי מי שחשף אותו בפני. 

גם אם אינני מחויב בסודיות מקצועית פורמלית. 

ההתרשמות שלי מד"ר דורי לאוב ז"ל שהוא הקרין את זה שאפשר לסמוך עליו ולספר לו. 

חלק מהתיעודים בסרטהתחברו אסוציאטיבית לדברים שחוויתי באינטראקציות עם ניצולי שואה. 

בין אם במסגרת לימודי הפסיכולוגיה שלי ובין אם בהקשרים אחרים.

שיר שכתבתי מתאר אינטראקציה מפתיעה וחושפנית עם ניצולת שואה שתקנית במסגרת עבודה בקורס בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בה אספנו חלומות במועדון יום של אזרחים ותיקים.

קישור לשיר ולסיפור שאחריו: הדקירה שקהתה. 

אחד המרואיינים של ד"ר לאוב רואיין כחולה נפש. אותו ניצול שואה חי בעולם דימיוני של מלאכים שמדברים אליו. לאוב הקשיב לו ללא שמץ של שיפוטיות או ביקורת.

נזכרתי בפגישה שלי עם חולה נפש ניצול שואה שבית החולים היה כל עולמו. 

קישור לפוסט שכתבתי בנושא זה: 

בעל הקיוסק: שורדי שואה או ניצולי שואה?