חופש מהידוע

 

ג'ידו קרישנמורטי (1895-1986). מקור התמונה: ויקיפדיה

"זה תלוי רק בכם ולא במישהו אחר. בימים אלה אין מורה ואין תלמיד. אין מנהיג, אין גורו, אין מאסטר ואין משיח. אתם לבדכם הינכם המורה והתלמיד, המאסטר, הגורו, המנהיג. אתם הכל!" ג'ידו קרישנמורטי

בפוסט הקודם תיארתי דמויות במחלקה סיעודית בבית חולים. סיימתי את הפוסט בשיר פרי עטי, העוסק בצעירה ממדינה במערב אירופה, שעבדה או התנדבה באותה מחלקה. 

את פוסט זה העוסק בבית חולים אחר, שגם בו אנשים הגיעו ל"ישורת האחרונה" אתחיל בשיר שכתבתי המתייחס אליו.

שיר

 

חופש מהידוע

 

במסדרונות ארוכים קראנו

את "החופש מהידוע".

רצינו לא לדעת

באופן קבוע.

אך חופש לא היה

והכל נשאר ידוע.

אחרית האדם.

 

ירושלים, 1974

לא תמיד בגיל מבוגר

המושג "ישורת אחרונה" מתייחס לרוב לאנשים זקנים.

בבלוג זה כבר עסקתי באדם, שלצער רבים סיים את חייו בגיל 56 ולא הרבה שנים קודם. 

לצער רבים, יש גם כאלה שמסיימים את חייהם בגיל צעיר. 

אסונות טבע, תאונות, מחלות, מלחמות ופיגועי טרור הם גורמים המביאים את אותם אנשים  ל"ישורת האחרונה" בטרם עת. 

מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע כזה בו יותר מ-2,000 ישראלים, רובם מבני דורי, סיימו את חייהם בטרם עת. 

כשקוראים את תאריך כתיבת השיר אולי מנחשים שיש קשר כלשהו בינו לבין המלחמה הזו.

הרקע לשיר

בשנת 1974 התנדבתי בבית החולים "הדסה" בעין כרם. במהלך התקופה הזו הקדשתי שני לילות בשבוע להתנדבות. תפקידי היה להפוך פצועים במיטתם. 

מדובר בכאלה שלא היו מסוגלים לשנות תנוחה במהלך השינה. 

אם אתם יודעים או לא יודעים, כמעט כולנו זזים במיטה  במהלך השינה. ללא תזוזה זו עלולים להיווצר פצעי לחץ. 

דפוס העבודה היה שני הופכים ופיזיוטרפיסטית, שעברו אחת לארבע שעות בין המחלקות והפכו פצועים שלא היו יכולים לנוע בשנתם. 

מדי פעם נקראנו גם למשימות חד-פעמיות של העברת חולה או פצוע לבדיקה דחופה באמצע הלילה.

במשימה הקבועה שלנו, הפיזיוטרפיסטית וידאה שלא נוצרו פצעי לחץ ומרחה חומרים, שמקטינים את ההסתברות להיווצרותם. ההופכים הרימו את הפצוע והניחו אותו בתנוחה שונה מהקודמת. 

כמו במחלקה הסיעודית של "שערי צדק", צפיתי בבני אדם שהיו שם: פצועים, קרובי משפחותיהם,אנשי צוות ומתנדבים. גם שוחחתי איתם.

 

דמויות ותובנות

 

 הלם ראשוני

המפגש הראשוני עם פצועים, שניתן היה לראות את הפגיעה בהם, היה קשה לרוב המתנדבים כהופכים בלילה. היו כאלה שאמרו שהם לא יכולים לעמוד בזה. 

אני לא נכנסתי להלם. ידעתי שאני שם בשבילם לעזור להם ותפקדתי כמיטב יכולתי.

הקושי שלי היה דווקא כשהכל התייצב ונותרו להפיכה בלילות רק משותקים בשתי הרגליים או בארבעת הגפיים. 

זה קרה כשהבנתי מה משמעות הפציעה לחייהם של אנשים צעירים ובריאים, עד זמן קצר לפני כן. 

בבת אחת עולמם השתנה לעולם עם מגבלות קשות והכרח להיעזר באחרים בפעולות יומיומיות פשוטות. 

 

חופן של חוסר מזל

כבר כתבתי במקום אחר, ובהקשר משמעותי פחות, על גרם מזל שווה קילו שכל. 

לאלו שפגשתי שם היה חוסר מזל. ברי מזל יצאו מהמלחמה ללא פגע (או לפחות ללא פגע משמעותי בר הבחנה).

גם חוסר מזל הוא יחסי. 

היו כאלה כמו יורם מינצברג, חבר ילדות שלי משכונת רסקו, שגם למד איתי באותה כיתה בבית הספר התיכון, שנפלו במלחמה. 

גם פציעה עלולה להיות חמורה יותר או חמורה פחות, ארעית או לכל החיים. 

כמה סנטימטרים של מקום חדירת כדור מבחינים בין חסר מזל, שנותר משותק בארבע גפיו, לבין בר מזל יחסית אליו, שרק אינו יכול להניע את ראשו לצדדים אבל כל גפיו תקינים ומתפקדים.

 

התנהלות

כמו בכל סיטואציה בני אדם שונים בהתנהלותם.

יש כאלה שזה היה חוסר מזל נטו במהלך הקרבות. היו גם כאלה שתרמו לחוסר המזל, כשיצאו לצפות במטוסים מצריים בשמי רפידים שבסיני, על אף שקיבלו פקודה להימנע מכך.

 

גם בבית החולים ניתן היה להבחין בדפוסי התנהלות שונים: 

 

היו כאלה שהיו קשובים גם לאחרים והיו כאלה שהתעלמו מאחרים, גם אם מצבם היה חמור הרבה יותר ממצב המתעלמים. 

היו כאלה שהתמודדו בהדרגה עם מצבם החדש והיו כאלה ששקעו במרה שחורה.

שמוליק

פציעה אינה בהכרח "ישורת אחרונה". יש כאלה שמשקמים את עצמם באופן הראוי להערכה רבה מאוד, אולי אפילו להערצה. 

כבר מהתורנויות הראשונות שלי התרשמתי מאוד מהתנהלותו השקטה של שמוליק. קצין צעיר שנותר משותק בשתי רגליו בהתהפכות רכב בפעילות קרבית. 

מאוחר יותר גיליתי שהוא דוגמה לשיקום מעורר הערכה, שהזכרתי מספר שורות למעלה בפוסט זה. 

אשתי (עדיין) סיפרה לי, שהוא למד ביחד איתה גיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. לאחר הלימודים מצא עבודה והקים משפחה.

 

הרבה שנים אחרי זה צפיתי בו במהדורת חדשות. הראו אותו מצטרף לטיול במזרח הרחוק לבנו הצעיר ולחבריו של בנו. 

הצעירים סייעו לו בעליות בהרים כשהוא בתוך כסא הגלגלים שלו.

סוזן

סוזן לא לקחה אותי לביתה שליד הנהר, אם בכלל היה כזה. גם לא היה בינינו רומן, אבל לא יכולתי שלא להבחין ביופיה. 

 

בפוסט הקודם, כמו בנוכחי, היו "מסדרונות ארוכים". כמו בבית החולים שתואר בפוסט הקודם, גם בבית החולים המתואר בפוסט זה הייתה צעירה מאירופה, שצדה את עיניי. 

 

הפיזיוטרפיסטית סוזן הייתה האירופאית הזו. כאמור רומן לא היה, אבל צעדנו ביחד במסדרונות בדרכנו בין המחלקות.

הייתי בשבילה באותו לילה, שכמעט ולא תפקדה בגלל העייפות המצטברת והייתה קרובה לאבד את דרכה במסדרונות. הלכתי קרוב אליה: וידאתי שאינה נופלת ובכל פעם שכמעט סטתה מהמסלול כיוונתי אותה בחזרה למסלול הנכון.

בין ההפיכות

כשהופכים אחת לארבע שעות, יש גם הפוגות ארוכות בעבודה. 

ההפסקות נוצלו למנוחה, לשיחות עם אחרים וגם לקריאת ספרים. 

הספר שהכי הרשים אותי באותם לילות נטולי שינה היה "החופש מהידוע" של ג'ידו קרישנמורטי. במקור האנגלי, אותו קראתי, שם הספר הוא: Freedom from the Known. 

 

כפי שאתם בוודאי מנחשים השיר בתחילת הפוסט כולל התייחסות לספר הזה.

 

 

 

 

 

"הישורת האחרונה" המנטלית: לחיות או לסיים את החיים?

בית החולים שערי צדק. מקור התמונה: ויקיפדיה

 

בפוסט הישורת האחרונה או אולי שתי הישורות האחרונות תיארתי מצבים שבהם אין כבר יכולת להטביע חותם או ליצור משמעות לחיים. 

המקומות בהם שכיח למצוא אנשים במצב כזה הם בתי חולים ומחלקות סיעודיות בדיור מוגן.  

האנשים שבמצב הזה עשויים להיות כאלה שכבר כמעט ואינם מתפקדים ברמה השכלית או כאלה הסובלים ממחלה קשה, כמעט תמיד סופנית, המקשה עליהם לתפקד. 

השאלה שנשאלת במצבים כאלה היא: האם להמשיך לחיות או למצוא דרך לסיים את החיים?

חולה סופני צלול יכול לענות את התשובה שלו לשאלה. לאלה שכבר אינם עם עצמם ואיתנו מבחינה מנטלית אין אפילו את היכולת הזאת.

לצערי הרב, יצא לי להיות מספר רב של פעמים במקומות כאלה. 

לשמחתי, כאדם המנסה לסייע לאנשים הנמצאים במצב זה ולא כמישהו המאושפז שם. 

בפוסט זה אתאר קצת את המחלקה הסיעודית בבית החולים שערי צדק בירושלים, בשנים 1982-1983. במחלקה זו אושפז אבי ז"ל באותה תקופה. 

כוח העזר 

במצב בו אנשים אינם מתפקדים חשיבות כוח העזר עשויה לפעמים להיות גדולה מחשיבות הצוות המקצועי. 

צוואר הבקבוק של תהליך הטיפול בחולים הסיעודיים היה עזרה בהשכבתם במיטתיהם.

כוח העזר היה מורכב ממספר נשים איכפתיות, שעסקו בחלוקת מזון ועזרה לחולים באכילה. בכל משמרת היה גם גבר אחד, שתפקידו היה הרמת מאושפזים למיטותיהם לשנת הלילה הארוכה שלהם, מיד לאחר ארוחת הערב המוקדמת. 

צוואר הבקבוק גרם לזה שלפעמים, גם כשהעובד עשה את עבודתו נאמנה, מאושפזים ובני משפחותיהם נאלצו להמתין זמן רב. 

אני חסכתי את ההמתנה הזו מאבי ז"ל ומבני המשפחה המטפלים בו. הייתי יוצא ממקום עבודתי קצת אחרי שעה שש בערב ומשכיב אותו בעצמי.  

כהרגלי, הייתי גם צופה הקולט את המתרחש ברמה האנושית.  

פסקה זו מתייחסת לגברים בכוח העזר.

המלאך

הוא היה עורך דין בריטי, שלקח חופשה של שנה מעבודתו וממקצועו ובחר לעבוד ככח עזר בבית חולים בירושלים. איש רגיש, עדין ומתחשב, שביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר. 

היום שבו הוא היה העובד התורן, היה יום טוב עבור המאושפזים. כאמור, גם מלאך לא תמיד מספיק משום שהוא אינו יכול לטפל בכולם בבת אחת ויש כאלה שנאלצו להמתין זמן ארוך. 

ברור, שלא גובה השכר הנמוך שקיבל, הוא שהניע אותו לעשות הסבה מקצועית לשנה.

מעלים המס

אל תתנו לחזות החיצונית שלו להטעות אותכם. הוא היה רחוק מלהיות טיפש. את העבודה ביצע כפי שנדרש אבל לא מעבר לזה. בשיחה איתו התברר לי שבכלל הוא אינסטלטור. הוא הסביר לי שהוא חלק מקבוצה של שרברבים העובדים ביחד ולא נותנים חשבוניות מס או קבלות. 

העבודה כמטפל סיעודי, בשכר נמוך, שימשה עבורו ככיסוי מול מס הכנסה על מנת שלא ייצר רושם שהוא אינו עובד ובכל זאת יש לו כסף ממקור עלום.

השטן

קראו לו ברוך (שם אמיתי לגמרי). כש"המלאך" עבד זה היה כאמור יום טוב עבור המאושפזים. כשברוך "השטן" עבד זה היה רע. 

משום מה הוא היה נעלם בדיוק בשעה שבה היה צריך להשכיב את החולים.

את פילוסופיית העבודה שלו הסביר לעובדת חדשה, בלי להתבייש מנוכחותה של בת משפחה של אחד המאושפזים: "אם בני המשפחה לא ליד החולה, אל תטפלי בו".

לסיפורו של ברוך יש גם המשך עוד פחות נעים מחוץ לכותלי בית החולים.

קרובת משפחה של אחד החולים, עורכת דין במקצועה, פגשה אותו בבית משפט. הוא נאשם במעשה מגונה בילדה.

 

דמויות אחרות

 

כדרכי, קלטתי את הדמויות מסביב. גם חולים, שהאומללים שבהם היו אותו אחד או שניים, שעדיין היו צלולים בדעתם. גם אנשי צוות אחרים וגם בני משפחות של החולים.

בזמן הרב שבילינו ביחד, התוודעתי לסיפורים מרתקים של בני משפחות וגם של כאלה שכבר היו במצב של חוסר משמעות ב"ישורת האחרונה" ובני המשפחה תיארו את עברם המרתק והמפואר.

דמות נשית

תמיד יצרתי יותר קשרי ידידות עם נשים מאשר עם גברים. בכל "ישורת אחרונה" חסרת משמעות צדו את עיניי, ולפעמים גם יותר מזה, נשים צעירות. 

היו מקרים שזו הייתה מתנדבת זרה מאירופה או ממדינה מחוץ לאירופה. היו מקרים שזו הייתה ישראלית. 

גם בסיעודית של שערי צדק הייתה זרה אחת כזו. עליה כתבתי את השיר הבא.

 

חלוקך הוא ורוד

 

חלוקך הוא ורוד בכל השירים,

אך נראה במציאות כמו החיים:

קצת כחול, קצת עצוב, קצת פסים.

קצת פסים, קצת עוברים, קצת שבים

לעולם שכלו טוב או רקב.

עולם ללא מילים.

בינתיים מילותיך עילגות.

בשפה רחוקה משפתי ומשפתותיי.

בלשון שאינה נוגעת בלשוני.

גם צעדיי שכבדו הם עילגים.

לא פחות מהוססים ואבודים

 ממבטיי הארוכים.

רק חיוכך אינו עילג ואינו אילם

באותם מסדרונות רחבים.

רוויי ריח שתן, צעקות

ומילים לא מילים.

בהם הושטנו יד.

לא זה לזו וזו לזה.

רק לנופלים, לגוועים.

ואני הן לא רציתי לגווע.

 

ירושלים, 1983

 

 

 

 

 

עם הגב לקיר

 

אני מרצה על ברידג' כראי החיים. בהרצאה אני מתייחס לברידג' כראי המשקף מגוון רחב של תחומים בחיים, כגון: דפוסי זוגיות, יצירתיות, קבלת החלטות בתנאי אי-וודאות, דפוסי התנהגות ועוד. 

להזמנת הרצאה טלפון: 054-4480616.   

ברידג' אינו הראי היחיד שלי. בעבר גם שחמט היה עבורי סוג של ראי. 

אמנם פחות משוכלל מברידג', אבל עדיין ראי בעל ערך. 

 

דוחק זמן

 

כששיחקתי בצעירותי בתחרויות שחמט, קצב המשחק היה שעתיים ל-40 המסעים הראשונים. עברת את הזמן - הפסדת. עמדת בזמן ויש צורך במסעים נוספים - מקבלים שעה נוספת ל-20 המסעים הבאים. 

אני הייתי אחד מאלה שניסו לשחק הכי טוב שאפשר. המשמעות הייתה חשיבה ארוכה. אחרי 15 מסעים או 20 מסעים מצאתי שנותרו לו  רק 20 דקות. מצב זה נקרא בתחרויות שחמט: דוחק זמן.

 

יש כאלה, כמוני בצעירותי, שנכנסו באופן כרוני לדוחק זמן. 

בדוחק זמן נמצאים "עם הגב לקיר": מצד אחד אין כמעט זמן לחשוב. מצד שני מנסים להימנע מטעויות קשות.

יש כאלה שלא עומדים בלחץ וכמעט תמיד מתפקדים לא טוב בדוחק הזמן. הם מבצעים טעויות קשות ומפסידים. 

גיליתי שאני מתפקד טוב יותר במצבי לחץ. בדוחק הזמן רמת הריכוז שלי הייתה גבוהה יותר ויחסית לאחרים ביצעתי מעט שגיאות.

כמובן, שעדיף מראש לתכנן את הזמן ולהימנע מהמצב עם "הגב לקיר".

מצאתי שהדפוס של דוחק זמן בשחמט היה ראי לדפוס דומה שבו פעלתי בעולם הממשי. דוגמה קלאסית היא עבודת המסטר שלי בפסיכולוגיה. 

היא נמשכה כמה שנים. בפוסט ייעודי אספר עליה יותר ואז יוכלו הקוראים להבין שלא כל העיכובים היו בגין דפוס התנהלות שלי.

השורה התחתונה הייתה שכשהמנחה שלי סיפר לי שהוא נוסע לשנת שבתון בקנדה ואם אצטרך עזרה הוא יעזור לי משם, הבנתי שזה או עכשיו או לעולם לא.

 

בחודש עד לנסיעתו לשבתון עבדתי על העבודה באינטנסיביות. לקחתי את כל ימי החופשה שצברתי במקום עבודתו. העבודה הסתיימה והוגשה. סיימתי בהצטיינות.  

דוחק זמן כסוג של משבר

דפוס ניהול שגוי של זמן עלול להביא למשבר. זהו מקרה פרטי של נושא רחב יותר של ניהול משברים. 

אני עוסק בניהול סיכונים. עד למשבר הקורונה לא עסקתי באופן תאורטי בנושא של ניהול משברים. 

התחלתי להעמיק בו בסגר הקורונה הראשון בישראל. לעיסוק שלי גרמו שני דברים:

1. ההתמודדות האישית  שלי עם משבר הקורונה 

2. פנייה של מישהו שהציע לי לבנות קורס על ניהול משברים עבור ארגון גדול. 

מהר מאוד גיליתי את הקשר ההדוק בין ניהול סיכונים לבין ניהול משברים. 

 

אחרי שגיליתי את הקשר הסכמתי לבנות קורס כזה ועמדתי בהבטחתי. 

משברים אישיים 

המונח משבר או יותר מדויק Crisis מתייחס למגוון רחב של תחומים: ממשברים גלובליים ועד משברים אישיים. בתפיסת העולם שלי אי אפשר להתייחס לנושא הזה בלי להתייחס למשברים אישיים שלי ולכן כתבתי את הפוסט: Crisis management ההיבט האישי שלי.

בפוסט התייחסתי לכמה מהמשברים האישיים שלי ולמשברים אישיים של אחרים, שבהם הייתי שותף בניסיון לפתרון המשברים. 

 

המכנה המשותף למשברים אישיים שלי, שבהם הייתי "עם הגב לקיר", הוא היכולת שלי להתמודד עם המשבר בדיוק אותו דפוס שתיארתי בדוחקי הזמן בתחרויות שחמט.

המשבר הנוכחי

בפוסט משבר גיל ה-70 שלי תיארתי במבט על את משבר הפרידה הקרובה מרעייתי במשך יותר משלושים שנים. זהו, ללא ספק, אחד המשברים הקשים בחיי.

בפוסט זה אספר שגם במשבר זה אני "עם הגב לקיר" למעשה אני אמור לבנות את חיי מחדש במגוון רחב של היבטים. אתאר כאן כמה מהם.

לחיות לבד

לאחר סיום תהליך גישור כלכלי, אני צפוי לעזוב את הבית ולהתחיל לחיות לבד. 

לא קל כשהתרגלת לחיים משותפים עם בת זוג ומשפחה. 

לא קל אחרי 33 שנים ביחד, שרבות מהן היו טובות וגם בשנים הרעות היו גם דברים טובים.

לשכור דירה

לא אגור בסביבה הטבעית שהייתה שלי. אלא בדירה שכורה לתקופה של שנה. אחליף גם שכונת מגורים.

לשפץ דירה

במהלך השנה תתפנה דירה מושכרת בבעלות שלי. מעולם לא טיפלתי בשיפוץ דירה. אצטרך לעבור תהליך, קשה עבורי, של שיפוץ דירה ישנה בשכונת בית הכרם, אליה אני מתכנן לעבור לגור.

חברים וחברות

הצורך שלי באנשים, שאני עושה איתם דברים ביחד, ולא מהזווית של יועץ, מלווה, מרצה או מורה יתעצם. 

כידוע לקוראי הבלוג, לא מעט מחבריי המעטים כבר אחרי "הישורת האחרונה". 

זהו אתגר גדול עבורי.

תחומי עיסוק פנאי נוספים

אני צריך למצוא תחומי עיסוקי פנאי נוספים. רצוי גם כאלה שיש בהם קשר עם אנשים. 

זוגיות

בשלב מסוים אהיה בשל לזוגיות חדשה. האתגר הוא למצוא בת זוג מתאימה ולבנות זוגיות טובה ויפה.

 

השורה התחתונה

האם גם בגיל 70, צמוד בגבי לקיר, אעמוד באתגרים, כפי שהצלחתי לעשות בעבר? 

אני מאוד מקווה שכן. מעט עזרה מידידים לא תזיק.