במיוחד ל-27 בינואר: האיש שהשאיר חותם למרות שלא ידע שהוא ב"ישורת האחרונה"

 

מקור התמונה: ויקיפדיה

לא במקרה הפוסט הזה נכתב היום (27 בינואר 2021). מדובר באדם שהשאיר חותם לפני הגיעו לגיל שבו מדברים על "הישורת האחרונה". הוא לא ידע שיגיע ל"ישורת האחרונה" הרבה לפני הגיל המקובל. 

הייתה לו השפעה על חייהם ומותם של הרבה אנשים ואפילו עלי.

החשיבות של הפוסט על משאיר החותם הזה היא ההבנה, שחותם הוא לא בהכרח חיובי. 

במקרה הספציפי הזה, במונחים של רובנו, מדובר בחותם נורא. לא סתם שלילי. 

הפוסטים הקודמים בבלוג הציגו תפיסה של אנשים המגיעים לגיל זקנה ורוצים להשאיר משהו חיובי אחריהם או משאירים משהו חיובי יוצא דופן גם בלי להתכוון לכך. 

מה כבר יכול להיות רע בפילוסוף סיני מלפני הספירה שכתב ספר יפה? 

התחברתם אל הספר? אז יכול להיות שתפיקו ממנו הנאה אסטתית ואולי גם תועלת מעשית בחייכם. 

לא התחברתם אליו? אז לא קראתם אותו או עזבתם אותו במהלך הקריאה. נזק לא נגרם לכם.

הנזקים שגרם אדולף היטלר היו בסדר גודל, שספק אם אדם אחר, רע ומזיק ככל שיהיה, גרם נזקים בסדר גודל דומה. 

הוא לא השאיר בחירה לנפגעים: האם להיפגע או לא להיפגע?

הוא התאבד בגיל 56 בשנת 1945 כאשר המפלצת שהקים קרסה. טוב שזה היה לפני "הישורת האחרונה".

היום הוא יום השואה הבינלאומי ולכן בחרתי לכתוב עליו.  

הנזק

האיש חולל את מלחמת עולם השנייה שבה נהרגו מיליונים רבים של בני אדם אחרים נפצעו. בנוסף הוא ביצע השמדה שיטתית של יהודים (6 מיליון) וקבוצות אוכלוסייה אחרות (4-5 מיליון).

לא אדבר על אנשים שאיבדו את כל רכושם ועל נזקים כלכליים אדירים. זה אינו בר השוואה לאובדן  כך הרבה חיי אדם. 

לפרטים נוספים קראו את הערך עליו בויקיפדיה.  

ההשפעה עלי

אימי ז"ל איבדה את כל משפחתה בשואה. היו לה אחיות, שרובן היו נשואות עם ילדים. כל הדודים, הדודות ובני הדודים, שהיו לי הושמדו לפני שנולדתי.  

התוצאה הייתה שאני גדלתי במשפחה קטנה. ללא דודים, דודות ובני דודים. 

תוצאה נוספת הייתה שאימי, שאיבדה את כל משפחתה, שמה את אחותי ואותי במרכז חייה. היו גם חששות ודאגות מפני אובדן נוסף של אחד מאיתנו. 

קרוב לוודאי שהייתה לזה השפעה על תהליכי הסוציאליזציה שלי ועל תפיסת העולם שלי, שהביאה בחשבון, כבר כשהייתי בגיל צעיר,  גם התרחשות תסריטים גרועים במיוחד.  

אין לי על מה להתלונן. אי אפשר להשוות את ההשפעה עלי להשפעה על חייהם של אלה, שחוו את התופת באופן ישיר או באופן עקיף בזמן מלחמת העולם או לפניה.

בכל מקרה, חלק מתפיסת העולם שלי הוא שצריך לחוות את הדברים כפי שהם ולהתמודד עם מה שצריך להתמודד ולא לזרוק את האחריות על אנשים אחרים.

 

 

להשאיר חותם אחרי הישורת האחרונה

ג'ואנג דזה חולם על פרפר, מאת הצייר היפני מהמאה ה -18 איק נו טייגה

בפוסט הראשון בבלוג זה עסקתי בהשלכות הקורונה עלי. אין ספק שהיא היכתה בי קשה על אף שלא חליתי ואפילו לא נזקקתי לבידוד. הפוסט השני עסק בזיכרון בירידה בזיכרון ובזיכרון במשחק השחמט. הפוסט השלישי בלאו דזה. הרביעי ב"מסע" שלי למזרח הרחוק והחמישי בהיבטים מעשיים של זן בודהיזם ובדאואיזם.

הפעם אעסוק מעט במוות או יותר נכון בשאלה: מה משאירים אחרי "הישורת האחרונה"?

מה משאירים אחרי "הישורת האחרונה"?

כשמגיעים לישורת האחרונה נוטים להבין שהקיום שלנו אינו נצחי. יש הרוצים להשאיר משהו אחריהם. סוג של חותם או מורשת. 

בל נשלה את עצמנו, רוב האנשים לא ישאירו חותם לטווח זמן ארוך. הקרובים להם יזכרו אותם ואולי גם את המורשת שלהם. אחרי שניים שלושה דורות, לכל היותר, עשוי להיוותר רק זיכרון עמום. 

יש גם כאלה שמשאירים אחריהם משהו שיישאר אחריהם לדורי דורות. 

נכסי צאן ברזל של תרבות, הישגים מדעיים יוצאי דופן, מפעלי תעשייה יוצאי דופן, חדשנות טכנולוגית המשנה את כללי המשחק, פעילות יוצאת דופן למען קהילה או חלשים בקהילה וכיו"ב.

נקודת המבט האישית שלי

כבר מגיל צעיר חשבתי על האפשרות של ישורת אחרונה קצרה ומוקדמת בעל כורחי. ראיתי כמה מחבריי וממכריי בני גילי מסיימים את חייהם בטרם עת. 

בשונה מאחרים הבאתי בחשבון את האפשרות שקרובים ומכרים בגיל מבוגר ובמצב בריאות רע יסיימו את חייהם במהלך אשפוז בבית חולים. 
בפעמים שזה אכן קרה, לא הייתי מופתע כמו אחרים. 

כבר מגיל צעיר חשבתי על חותם כלשהו, ולו לזמן קצר, שאשאיר אחריי. 

חותם אחד שהיה חשוב לי, ובוודאי גם לאחרים, היו ילדים משלי. 

הילדים שלי היו והינם אחד הדברים המרכזיים בחיי. חשוב לי שהם יהיו מאושרים. חשוב לי שאוכל למנוע מהם מצוקות קשות שחוויתי בגלל טעויות שעשיתי.

גם כשהצלחתי בכך לא השליתי את עצמי: הם יעשו טעויות אחרות וישלמו עליהן. 

אני יודע שילדים גדלים והם הולכים כל אחד בדרך שלו ואין צורך ויכולת לנסות לשלוט בהם. 

דרך נוספת שלי היא כתיבה. אני כתבתי וכותב הרבה במגוון רחב של הקשרים.  

כתיבה על מחשבים וטכנולוגיית המידע

במהלך שנות עבודתי כתבתי מאמרים מקצועיים, מצגות וחומרים אחרים וגם מאמרים פחות מקצועיים עבור אלה שאינם מקצוענים בתחום.  

משהו שהיה כנראה בעל ערך לקוראים אבל לא ישאיר חותם אחרי הישורת האחרונה.

כמובן, שכתבתי גם בלוג בתחום זה במשך מספר שנים רב.

בתחום המחשבים המשתנה בקצב מסחרר קשה להשאיר חותם ארוך טווח. 

דוגמאות לכאלה שהשאירו חותם, קרוב לוודאי לזמן ארוך (לאו דווקא כשהיו ב"ישורת האחרונה"): סטיב ג'ובס עם הרעיון של טלפון חכם, טים ברנס-לי עם המימוש של האינטרנט וג'ימי ויילס מייסד הויקיפדיה.

הקורא הממוצע מבין כיצד משהו שלא היה זמין לפני 25 שנים (האינטרנט) הוא מרכיב חשוב בחיים שלנו היום. 

כשהוא מוציא את הטלפון החכם ומשתמש בו בתדירות ובמגוון השימושים שלו היום, אפשר אולי לשכוח שלפני 15 שנים חיינו ללא טלפון חכם. 

הויקיפדיה פרויקט שיתופי רב לשוני, ששינה את האופן שבו משתמשים במידע אנציקלופדי התחילה את דרכה בשנת 2001. 

כתיבה בתחומי כלכלת המשפחה וניהול סיכונים

גם בתחומים אלה כתבתי פה ושם מאמרים. 

הבלוג לכלכל בתבונה עוסק בכלכלת המשפחה. 

הבלוג Risk and Crisis עוסק בניהול סיכונים ובניהול משברים.

מידע מועיל ומידע מעניין אני מקווה שהקוראים יוכלו למצוא.

חותם ארוך טווח? ממש לא.

כתיבה אישית

הבלוג שבו אתם קוראים פוסט זה הוא סוג של כתיבה אישית.

בצעירותי כתבתי שירים. בסדנה לשירה בה השתתפתי לפני הרבה שנים, הציג כל משתתף שיר אחד והמשתתפים והמנחה, משורר מכובד בזכות עצמו, הביעו את דעתם והעירו את הערותיהם. 

המנחה אהב את השיר הקצר שהבאתי, הנקרא: "שיעור באושר", אבל מכאן ועד לכתיבת שירה שעומדת במבחן הזמן, המרחק גדול מאוד.  

כתבי גם כמה פוסטים אישיים ב"קפה דה מרקר" מנוחתו עדן.

גורלם של הפוסטים האישיים שכתבתי ב"קפה דה מרקר", שנמחקו עם האתר, ממחיש את הצפוי לכל הכתיבה האישית שכתבתי עד היום.

כתיבה על ברידג'

אני מרבה לכתוב על ברידג'. 

אני כותב בבלוג שלי. 

אני כותב בעיקר עבור כאלה שאינם מכירים את המשחק במדור הברידג של האתר JOKOPOST. 

כתבתי מאמרים בירחון של ההתאגדות הישראלית לברידג' וכתבתי גם שלושה ספרים המיועדים לשחקני ברידג' מתחילים.

בפסקה הבאה תגלו שאני כותב על ברידג' ב"אכסניה" נוספת.

חותם ארוך טווח? 

ממש לא. אין מדובר בספרי מופת. אחרי מספר שנים, כמעט כל מי שמחזיק בירחוני ברידג' זורק אותם. הפוסטים שאני כותב אולי מועילים לקוראים ואולי מהנים אותם אבל  לא חותם מהותי וארוך טווח.

כתיבה וביקיפדיה

בגלל צירוף של נסיבות התחלתי לכתוב בויקיפדיה העברית לפני כ-15 שנים. בני הבכור התחיל להיות פעיל בויקיפדיה בגיל 14 או קצת לפני. אני הייתי הנהג, שהסיע אותו ואת אחיו ואחותו, שהלכו בעקבותיו, למפגשי ויקיפדים, מהסיבה הפרוזאית, שהם היו בגיל מוקדם מדי על מנת להוציא רישיון נהיגה. 

במפגש שאלו אותי אנשים: מדוע שלא תכתוב גם אתה? שאלתי את עצמי: באמת מדוע לא?

התחלתי לתרום מזמני וכישוריי לפרויקט הזה, שבוודאי ישאיר חותם לזמן ארוך. 

הייתי אדם עסוק בעבודה בתחום המחשבים אבל מדי פעם מצאתי זמן לכתוב ערך על נושא, שממילא עסקתי בו, והיו לי ידע והבנה בו. 

הערך הראשון שכתבתי היה על Service Oriented Architecture. 

מאז המשכתי באותה תפיסה: כשאני עוסק תחום כלשהו ונחשף למשהו שעשוי להיות לו ערך אנציקלופדי (ערך במובן של תועלת), אני כותב ערך או מעשיר ערך (במובן של מאמר קצר) קיים. 

מה שהשתנה הם תחומי העיסוק שלי. 

בקצת יותר מחמש עשרה השנים האחרונות אני משחק ברידג', מלמד ברידג' וכפי שראיתם בפסקה קודמת גם כותב על ברידג'. 

כשהתחלתי לכתוב בויקיפדיה העברית, כמעט ולא היו ערכים על ברידג'. ויקיפדיה הוא מיזם קבוצתי בו תורם אחד משלים, מוסיף או מתקן את מה שתורם אחר. 

המקרה של ברידג' בויקיפדיה הישראלית מעט חריג. לצערי, אני התורם העיקרי בתחום זה. אינני ממעיט מערכם של אלה שמתקנים או מוסיפים לערכים שכתבתי או כתבו ערך בודד או מספר מצומצם של ערכים על ברידג', אם ראויים למלוא הכבוד וההוקרה על תרומתם, אבל כמעט את כל הערכים בתחום זה אני כתבתי. 

אם מעניינת אתכם רשימת הערכים שכתבתי בויקיפדיה או תרמתי להם תרומה משמעותית, אתם מוזמנים לקרוא את פרופיל המשתמש שלי בויקיפדיה.

אני גם תורם וגם לומד, כפי שתראו בפסקה הבאה, אבל זה אינו חותם משמעותי, שישאר לטווח ארוך.

ג'ואנד דזה "מתופף על אמבטיה ושיר"

ככותב בויקיפדיה העברית אני משתתף מדי פעם בתחרויות כתיבה הנקראות "מקצרמר למובחר". 

המטרה אינה זכייה בפרסים (למרות שכבר זכיתי בעבר בפרסים בתחרויות כאלה).המטרה היא שיפור מהותי של ערכים קיימים קצרים ולוקים בחסר ו/או הרחבת טווח הערכים.

הפעם קרוב לוודאי שלא אזכה. הערכים שאני כותב במסגרת התחרות אינם בתחום המומחיות שלי. זה לא כמו לשפר ערך על מערכת הפעלה במחשבים שעבדתי בה במשך שנים, הרציתי עליה בקורס במכללה ואני מכיר אותה לעומק. 

הערך הראשון שאני מנסה לשפר במסגרת התחרות יחבר אתכם לפוסטים הקודמים. זהו הערך על הספר דאו דה צ'ינג של לאו דזה, הזכור לכם מפוסטים קודמים בבלוג זה. 

במהלך עבודתי על שיפור הערך נתקלתי בנושאים ובדמויות הקשורים אף הם לדאואיזם. אחד מהם הוא על ג'ואנג דזה. חכם ופילוסוף סיני מהמאה ה-4 לפני הספירה. 

ג'ואנג דזה הוא אולי המשפיע הגדול ביותר על היווצרות הדאואיזם, פרט ללאו דזה. 

ספר המופת שכתב ונקרא על שמו והדאו דה צ'ינג הם שני הספרים החשובים ביותר בדאואיזם. 

בהיעדר ערך על הספר בויקיפדיה העברית, אני מנסה ליצור במסגרת תחרות הכתיבה ערך על הספר,  באמצעות תרגום אינטליגנטי של הערך מהויקיפדיה האנגלית.

אחד הסיפורים בספר נקרא "מתופף על אמבטיה ושיר". הסיפור עוסק במוות.  מה שאני קורא "הישורת האחרונה ומה שאחריה". ג'ואנג דזה לא היה משתמש במינוח הזה. בסיפור הפילוסופי הזה הוא טוען כי "האיש והאישה החכמים מקבלים את המוות בשוויון נפש וכך משיגים אושר מוחלט". 

זוהי  התפיסה הדאואיסטית המקבלת את מה שקורה ולא מייחסת לו טוב או רוע, מיושמת גם בהקשר של המוות.   

אין ספק שג'ואנג דזה השאיר חותם משמעותי ב"ישורת האחרונה".  

קרוב לוודאי שהוא לא חשב במונחים המערביים של להשאיר חותם בישורת האחרונה.

 

היבטים מעשיים: מה אפשר ללמוד מהדאואיזם ומהזן בודהיזם?

 

פוסטים קודמים הוקדשו ללאו דזה ולאופן שהוא השפיע עלי באמצעות הספר דאו דה צ'ינג שהוא כתב. 

בפוסט "המסע למזרח הרחוק" קצת חטאתי לאמת. הזן בודהיזם באמת הושפע גם מהבודהיזם וגם מהדאואיזם אבל הקרבה שלו לדאואיזם הרבה יותר גדולה מאשר לרוב הזרמים בבודהיזם.

הקירבה כל כך גדולה עד כדי כך שריימונד סמוליאן לא ממש מבחין ביניהם בספרו "שתיקת הטאו". 

סמוליאן, מתמטיקאי, פילוסוף ולוגיקן אמריקאי, מתמקד בספרו על הדאו, באופן שבו תופס או אולי לא ממש תופס, אדם עם חשיבה מערבית את הדאו ואת הזן. 

מדובר בתפיסת עולם שאינה אנלטית. במושגים שלא מוגדרים עד הסוף. עם הרבה מטפיזיקה אבל גם עם חיבור חזק למציאות העכשווית. 

התלמיד במנזר הזן עוסק בדיונים פילוסופיים על מהות ההוויה. גם המורה. אבל מורה הזן, בשונה מהתלמיד,  נשאר קשוב גם למציאות היומיומית הפשוטה. במקום לענות לשאלה פילוסופית מעמיקה של התלמיד, הוא מבשר לו שהמים בקומקום רתחו וצריך להוריד אותו מהאש. 

על פי התפיסה העולם הוא עולם של ניגודים ומהפכים. במקום לנתח אותו בכלים לוגיים צריך לחוות אותו, ואם אפשר גם להנות ממה שניתן להנות ממנו. 

בעולם כזה מקבלים גם את הדברים הלא-טובים שקורים. אפילו לא מגדירים אותם כלא-טובים, אלא מתייחסים אליהם כפי שהם. בעולם של ניגודים עשויים להתרחש בעתיד גם דברים, שמוח מערבי, יגדיר כטובים.

"הסגידה לבודהא"

כותרת פרק 15 בספרו של סמוליאן היא "הסגידה לבודהא". 

בשונה מהדתות השיפוטיות של המערב ושל המזרח התיכון, דתות המזרח הרחוק, אינן מגדירות ציוויים קונקרטיים ואינן מטילות עונשים על מי שאינו עומד באותן מטלות. 

פרק 15 הנדון, העוסק ביחסם של מורי זן לבודהא, מדגים זאת היטב. 

מורה זן אחד מנתץ את פסלו של הבודהא ומשתמש בו להסקה כשחסרים עצים להסקה. 

שואלים אותו "מדוע חילל את הקודש ?" הוא משיב שלו הבודהא היה לידו הוא היה חושב שמה שהוא עשה נכון. 

מורה זן אחר סוגד לבודהא. כשואלים אותו: מדוע? הוא עונה שכך הוא רוצה לעשות.

מה אנחנו  יכולים ללמוד מהדאואיזם והזן?

1. התייחסות קונקרטית להווה

כשחיים את ההווה ולא עסוקים בקטלוגו ובהערכתו  כטוב או כרע, אפשר למצות אותו באופן מלא ומהנה יותר. 

אפשר גם להתמודד טוב יותר עם המטלות והאתגרים הניצבים בפנינו.

במידה מסוימת, האקסיסטנציאליזם בפילוסופיה המערבית, מתאר גישה דומה. 

2. למצות את מה שיש ולהנות ממנו

ההתמקדות בקושי מונעת את מיצוי מה שיש וניתן להנות ממנו.

אין מדובר בהדוניזם פרוע.

כבר ציטטתי את סיפור הזן על נזין זן שנמר רודף אחריו והוא מגיע למצוק גבוה. אין ברירה אלא לקפוץ. כשהוא קופץ ורואה נמר נוסף ממתין למטה. הוא נאחז באיזה שיח לא יציב. 

גם במצב זה הוא מסוגל להבחין בפירות בשיח סמוך שבהישג ידו ולהנות מטעמם.

3. הימנעות ממלכודת של תפיסה שיפוטית

תפיסה שיפוטית עלולה לפגוע ביכולת לפעול ויכולת לקבל החלטות. 

גם בעולם המערבי יש כאלה המתנערים מתפיסה שיפוטית. בעולם של הדאואיזם והזן זה עקבי ומעבר לתחום או נושא ספציפי. 

כך למשל, אחד מהעקרונות בגישור הוא הקשבה במקום גישה שיפוטית.

4. הימנעות מניתוח אנליטי מוגזם במקום פעולה

הניתוח המופרז על מנת להשיג תשובה רציונלית לשאלות הנוגעות להחלטה בתנאי אי-וודאות, בא במקום פעולה.

קראו למשל: טיפולוגיה של לקוחות: המנתח המשותק.

הדאואיזם והזן עשויים לעזור להימנע ממנו או לכל הפחות להפחית אותו.

הקושי במימוש תפיסת דאואיזם וזן בתרבות המערב

איני משלה את עצמי שעם הרקע ואורח החיים שלנו אפשר להיצמד באורח מלא לתפיסה הדאואיסטית או הזן בודהיסטית באופן כולל. 

גדלנו על תפיסות שונות לחלוטין, שלא נוכל לשנות אותן. 

רובנו לא בנויים לחיים במנזר זן. 

זה לא בהכרח אומר שלא נוכל לאמץ באופן חלקי או אולי יותר מחלקי את התפיסה בהתאמה לאורח החיים שלנו.

השורה התחתונה

הדאואיסט ומורה הזן לא מחפשים את התועלת שבתפיסה הזו. הם חיים אותה.

אנחנו יכולים להשתמש בה באופן מוגבל ולהפיק ממנה תועלת עצומות בהקשרים מסוימים.

בין התועלות הללו עשויות גם להיות תועלות נפשיות ולא רק תועלות מדידות במונחים כלכליים.

הערת שוליים

מי שמשתלב עם הדאו לא היה משתמש במונח "הישרות האחרונה" בכותרת של בלוג.

"המסע" למזרח הרחוק

תמונה שצילמתי בביקור בסין. איני יודע האם זה חלק מאתר טאואיסטי בו ביקרנו ב-2014

הפוסט הקודם עסק בלאו דזה, ציינתי כי לאו דזה הוא אבי הדאואיזם והשפיע על אנשים כמו אריך פרום וקרל יונג וגם עלי.  

את השפעתו של לאו דזה עלי אתאר באמצעות "המסע" שלי למזרח הרחוק. 

כשהייתי נער וכשהייתי צעיר, טיסה לחו"ל לא הייתה שכיחה כמו בימינו אלה עד הקורונה. 

נסיעות של צעירים לכמה חודשים למזרח הרחוק או לדרום אמריקה לא היו שכיחות. ילדים כמעט ולא נסעו לחו"ל לחופשים עם הוריהם וכמות הדולרים שאזרחים ישראלים היו יכולים לקנות הוגבלה ל-500 דולר.  

"המסע" שלי למזרח הרחוק לא היה מסע פיזי. הנסיעה הראשונה לחו"ל הייתה לבריטניה בגיל 25. הנסיעה הזו הייתה קשורה ל"מסע" שלי למזרח הרחוק. מרבית תקופת הטיול הייתי בקורס תיאורטי על המדיטציה הטרנסנדנטלית. בשבועיים הנותרים טיילתי. 

הנסיעה הראשונה שלי למזרח הרחוק

הנסיעה הראשונה שלי למזרח הרחוק הייתה באמצע שנות ה-30 של חיי. אשתי ואני נסענו לירח דבש ביפן. גם הטיול המופלא הזה היה קשור ב"מסע" שלי. יפן בכלל והזן בודהיזם בפרט עניינו אותי. הם עניינו אותי מספיק עד כדי לימוד של קורס של 20 שעות בשפה היפנית. 

גם אשתי התעניינה ביפן. העניין המשותף הביא אותנו להסתובב חודש שבו כמעט שלא פגשנו דוברי אנגלית. למעשה ממחוץ לטוקיו פגשנו רק דובר אנגלית טובה אחד. הוא היה ניו זילנדי הנשוי ליפנית. 

הנסיעות הבאות למזרח הרחוק

הן היו מרתקות אבל היו אחרי גיל 60. הייתי בסין, אינדונזיה, סינגפור ובהוטן.

"המסע" שלי למזרח הרחוק

"המסע" התחיל באופן מקרי כאשר למדתי מדיטציה טרנסדנטלית. בעקבות זה למדתי מעט על הינדוהיזם, הדת והתרבות שהיא מקור המדיטציה הזו. קראתי בעיון רב את הבהגווד גיטא אחד מספרי הקודש ההינדים הנודעים ביותר, העוסק גם בפילוסופיה, אתיקה ותיאולוגיה ובדהרמה. 

ההתעניינות בתרבות ההודית הביאה אותי להתעניינות בבודהיזם. 

הבודהיזם התפשט מהודו לארצות אחרות במזרח הרחוק, כולל סין. יש הטוענים שהדאואיזם  הסיני התפתח מהבודהיזם. 

המפגש שלי עם "הדרך"

פירוש המילה "דאו" (לפעמים נכתב גם "טאו") הוא דרך. השם "דאואיזם" נגזר מהמושג הזה. 

בעיון בספרים בחנות ספרים נתקלתי בספרון קטן בשפה האנגלית. שמו היה Tao Te Ching. לאחר דפדוף בספר החלטתי לרכוש אותו. מאוחר יותר התברר לי שזהו הספר הקדום ביותר והחשוב ביותר בהגות הדאואיסטית. היום מאייתים אותו בעברית דאו דה ג'ינג. כתיבת הספר מיוחסת למיודענו משם בלוג זה: לאו דזה. 

באמצעות הספר השפיע לאו דזה גם עלי. הספר מורכב מ-81 פרקים. כל פרק הוא שיר פילוסופי של עמוד או חלק מעמוד. 

בשירים הקצרים האלה מצאתי תפיסת עולם מעמיקה ומרתקת שהתחברתי אליה. 

"התחנה הבאה" ב"מסע למזרח הרחוק" הייתה יפן או ליתר דיוק הזן בודהיזם. הזן בודהיזם היפני שבו רואים תערובת של בודהיזם, דאואיזם ומאפיינים יפנים.  

בזן בודהיזם היפני התעמקתי מעט יותר. ניסיתי לממש את התפיסות שלו בחיי האישיים. 

כמובן, שהחיבור שלנו כמערביים לפילוסופיות חיים מהמזרח הרחוק הוא חלקי ומוגבל, כפי שתוכלו לקרוא בספרו של ריימונד סמוליאן "שתיקת הטאו". 
כותרת המשנה שלו היא: "מתמטיקאי ופילוסוף מערבי מתבונן בטאו ובחיים בכלל".  

החיבור שלי היה מפגש של ניגודים: זן בודהיזם ודור שני לשואה. 

שני הדברים האלה השפיעו עלי בכיוונים מנוגדים. דאגה וחרדה קיומית כלקח מהשואה ולמצות את ההווה במלואו כדרך של הזן בודהיזם, ובמאמר מוסגר גם הדאואיזם. 

בסופו של דבר המפגש עם הזן בודהיזם הביא להמשך התעניינות ביפן וכפי שראיתם גם לירח דבש במדינה מרתקת זו.

 

לאו דזה וה-Tao Te Ching

 

לאו דזה רוכב על תאו
מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט הראשון בבלוג התייחסתי בעיקר לקורונה ולישורת האחרונה. בפוסט השני התמקדתי בשתי המשמעויות של הישורת האחרונה.

בפוסט זה אתייחס בעיקר לחלק האחר של שם הבלוג, כלומר: ללאו דזה. 

את אחרית ימיו של לאו דזה מתארים בויקיפדיה באופן הבא: "רכב על תאו מים לעבר המערב ומאז נעלמו עקבותיו". האיור לעיל, מתאר אותו רוכב על גבי תאו. 

גם על חייו רב הנסתר על הגלוי, אפילו שמו האמיתי אינו ידוע. משמעות הכינוי "לאו דזה" היא מורה (master) זקן.

על פי הויקיפדיה האנגלית, הוא היה דמות חצי אגדתית. גם במעט הידוע עליו יש ספקות.

לאו דזה נולד כנראה בכפר קו בסין במאה ה-6 לפני הספירה. הכפר היה תחת שלטון שושלת ג'ו. 

טוענים שהוא עבד בארמון המלך בתקופה שגם קונפיציוס היה שם. 

הוא כתב רק ספר קטן אחד בשם טאו טה צ'ינג, שיש הכותבים את שמו כדאו דה ג'ינג. 

הספר הקטן הזה, המכיל 81 שירים קצרים, הוא הבסיס והמהות של התפיסה של הדת הטאואיסטית.  

לאו דזה הוא בעצם מייסד הדת הטאואיסטית. כמו דתות אחרות במזרח הרחוק, היא לא רק דת אלא פילוסופיה ותפיסת עולם.

על פי הויקיפדיה העברית, הוא עזב את ארמון המלך אחרי שהקיסר העדיף על פניו את קונפיציוס.  

עובדתית, אין ספק, שהתפיסה של קונפיציוס הייתה התפיסה המקובלת על מרבית הסינים. הטאואיזם הייתה פילוסופיה שונה שאומצה על ידי מיעוט.

הקיסר דרש ממנו לכתוב את עיקרי הגותו לפני שהוא עוזב. הוא כתב את הטאו טה צ'ינג ומאז לא ידוע לאן הלך ומה עשה עד, שלפי האגדות רכב על תאו ונעלם.

כשמדברים על "הישורת האחרונה", שבה זקנים מנסים להשאיר איזשהו חותם לפני לכתם, אין ספק שלאו דזה הוא דוגמה מרשימה במיוחד.

אנשים שלאו דזה השפיע עליהם

בצד הערך המאוד צנוע בויקיפדיה העברית מופיעים שמות של כמה אנשים שהוא השפיע עליהם. כמי שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה, לא התקשיתי לדעת מי היו קרל יונג ואריך פרום.    

לא אסתיר את בורותי. לא שמעתי על יוליוס  אבולה, מיסטיקן, פילוסוף ופוליטיקאי איטלקי.

לא שמעתי על יין שי, מפקד מעבר הרים סיני, שטוענים כי קיבל את הספר טאו טה צ'ינג מידיו של לאו דזה. 

אפילו על ג'ואנג דזה לא שמעתי. ג'ואנג דזה היה פילוסוף סיני רב השפעה שכתב את אחד הספרים החשובים בדת הטאואיסטית. 

גם על הפילוסוף מו דזה, ש"קרא תיגר על משנתו של קונפיציוס", לא שמעתי.

יש עוד מישהו פחות מוכר שהושפע מלאו דזה. המישהו הזה הוא אני. זוהי אחת הסיבות לאזכור שמו בכותרת הבלוג הזה. היא מצטרפת למה שציינתי קודם החותם האדיר שהשאיר ב"ישורת האחרונה" של חייו.

כפי שציינתי זהו בלוג אישי. בפוסט הבא אעסוק באופן בו נחשפתי לספר טאו טה צ'ינג בצעירותי.

 

הישורת האחרונה או אולי שתי הישורות האחרונות

 

בפוסט הראשון בלוג זה הקורונה היכתה בי קשות, עסקתי בישורות האחרונה של בני דורי, כמובן כולל אותי. 

בפוסט זה אגלה לכם שבעצם יש שתי ישורות אחרונות: הישורת הפיזית והישורת השכלית.

שאלה פילוסופית שגם אני שואל את עצמי היא: האם יש טעם לחיים פיזיים כשנטולים לגמרי יכולת שכלית? 

התשובה שלי, מהמקום בו אני נמצא היום ומניסיוני עם בני הדור הקודם במשפחתי, היא שאין טעם לחיים כאלה. 

דמנציה

לפני הרבה שנים אמר רופא גריאטר לאישה קשישה שלכל האנשים בגל מבוגר יש ירידה בכישורים השכליים. הוא דיבר על תאים במוח שכבר לא מתפקדים. השאלה היא רק מהו קצב הירידה? יש כאלה שאצלם הקצב איטי ויש כאלה שאצלם הקצב מהיר. כשהקצב מהיר מגיעים למצב של דמנציה. אדם בדמנציה מתקדמת נמצא במצב, שלו הייתה לו יכולת שכלית ותפיסת מציאות, היה יכול לשאול את עצמו את השאלה ששאלתי בפסקה הקודמת של פוסט זה. 

הפוסט הנוכחי עוסק בסוגיה הדמנטית. 

הזיכרון שלי

מה שאמר הגריאטר, שכבר מזמן איננו איתנו לאישה, שגם היא כבר מזמן לא איתנו, נכון גם לגביי.

האמת היא שגם הזיכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה כשהייתי בגיל 25. 

ללא מזמן ניתנה לי הזדמנות נחמדה לבחון עד כמה רחוק הגעתי בישורת האחרונה הדמנטית. 

אבל לפני כן קצת רקע. 

בתקופת לימודיי בבית ספר תיכון וכמה שנים אחריהם שיחקתי שחמט תחרותי ברמה גבוהה יחסית. בין השאר שיחקתי גם משחקים סימולטניים ומשחקים עיוורים.

משחק שחמט עיוור הוא בהחלט אתגר לזיכרון. 

שחמט סימולטני

אני משחק במשחק סימולטני של ויקטור צ'וקלטייה מנבחרת רומניה בשנת 1965

מי שראה את הסדרה הטלוויזיונית "גמביט המלכה", ראה את בת' הרמון  משחקת בו זמנית נגד מספר תלמידי תיכון ומנצחת את כולם. 

משחק בו זמני נגד מספר שחקנים נקרא משחק סימולטני. היתרון הגדול של אלה שמחשקים נגד השחקן שמשחק סימולטני הוא שיש להם הרבה יותר זמן לחשוב. 

היתרון של השחקן המשחק סימולטנית הוא ברמת הידע, ההבנה והניסיון. 

בת' הרמון לא לבד. בדרך כלל עורך הסימולטני מנצח את מרבית יריבו או את כל יריביו. 

בצעירותי ערכתי כמה משחקים סימולטניים נגד 10-20 משתתפים, בד"כ תלמידי בתי ספר. בחלק גדול מהמקרים ניצחתי את כולם.

למעשה הטריגר לשחמט התחרותי בו שיחקתי היה משחק סימולטני.

בשנת 1964 התקיימה אולימפיאדת שחמט בתל-אביב. הטובים ביותר בעולם ייצגו את המדינות שלהם. 

אחד ממשתתפי האולימפיאדה, רב האמן הבינלאומי ויקטור צ'וקלטייה, השחקן הטוב ביותר ברומניה, נשאר בארץ גם בתחילת 1965. הואהגיע לעיר מגוריי ירושלים וקיים משחק סימולטני. 

רק שניים לא הפסידו נגדו. אני, אז ילד בן 14, סיימתי בתיקו. בעקבות התוצאה מנהל מועדון השחמט הזמין אותי לשחק בתחרויות.

שחמט עיוור

בשחמט עיוור אחד מהשחקנים אינו רואה את הלוח. השחקן השני משחק ואומר לו איזה כלי שוחק לאיזה משבצת. זה שמשחק עיוור אומר ליריבו איזה כלי שלו נע לאיזה משבצת ויריבו מזיז את הכלי בהתאם. 

המשמעות היא שמי שמשחק עיוור מחזיק את הלוח בזיכרון שלו בלי לראות אותו פיזית.

בצעירותי שיחקתי כמה פעמים משחק עיוור נגד שחמטאים חובבים, לרוב חברים. ליריבים שלי זו הייתה חוויה של פעם בחיים, שפיצתה אותם על ההפסד במשחק. 

למרות שגם הם כבר בגיל שלפעמים שוכחים, את משחק השחמט העיוור שלי נגדם הם עדיין זוכרים.

סימולטני עיוור

פרנסואה אנדרה פילידור (1726-1795)
מקור התמונה: ויקיפדיה

במשחק סימולטני עיוור מחזיק השחקן בראשו מספר לוחות ומשחק עיוור בו זמנית נגד מספר שחקנים.

השחמטאי והמלחין הצרפתי פרנסואה אנדרה פילידור (1726-1795) שיחק שחמט עיוור נגד שלושה שחקנים. הוא הזמין היסטוריונים שיתעדו את האירוע, משום שחשב שבדורות הבאים לא יאמינו. 

בגיל 17 שיחקתי סימולטני עיוור נגד שניים מחבריי לכיתה בבית הספר התיכון. 

כפי שציינתי בפסקה הקודמת למי ששיחק, נגדי או נגד שחקן אחר, משחק עיוור זו חוויה לכל החיים. קל וחומר, כאשר שיחקתי משחק סימולטני עיוור.

משה מיגל ניידורף

משה מיגל ניידורף  
מקור התמונה: ויקיפדיה

משה מיגל ניידורף, יהודי מפולין, נמלט בזמן השואה לארגנטינה. ניידורף, רב אמן בינלאומי בשחמט, היה במשך שנים רבות בכיר שחמטאי ארגנטינה. 

הוא כנראה לא הזמין היסטוריונים, למשחק הסימולטני העיוור שקיים בשנת 1947 בסן פאולו שבברזיל. ניידורף שיחק משחק סימולטני עיוור נגד 45 יריבים!!!!

הוא ניצח 39 מהם, סיים בתיקו עם 4 מהם והפסיד נגד שניים. 

כך שאין לכם מה להתפעל ממני הקטן או מפילידור. מה שעשה ניידורף הוא באמת מרשים. 

בחזרה לישורת האחרונה

מאז שהתחלתי לשחק ברידג' תחרותי לפני ב-15 שנים אני בקושי משחק שחמט. 

לפני זמן לא רב נפגשתי עם ילד נבון ונחמד בן 8 (את אימו אני זוכר עוד מהזמן שהייתה קצת יותר צעירה ממנו). הוא רצה לשחק איתי שחמט. 

ברוח תקופת הקורונה, המחייבת ריחוק חברתי, הצעתי לו שאשחק נגדו שחמט עיוור. 

ידעתי שעבורו זה תהיה חוויה. לא חששתי שהוא לא יזכור אותה. 

כן חששתי שאני לא אזכור את מקומם של הכלים בלוח במהלך המשחק בהתחשב בתחילת התהליך הדמנטי ובעובדה שאני כמעט ולא משחק שחמט. 

שיחקתי איתו פעמיים וניצחתי אבל מה שיותר חשוב מבחינתי זה שזכרתי את מקומם של כל הכלים על הלוח במהלך המשחק. 

כנראה שהזיכרון שלי עדיין פועל באופן סביר. 

מה למדנו על הישורת האחרונה בפוסט זה?

למדנו שהיא בעצם שתי ישורות: פיזית ושכלית. 

היות שאיני יוצא דופן, למדנו גם שכל אחת מהישורות הללו יכולה להיות ארוכה מאוד: לפעמים היא עשויה להימשך עשרות שנים.

 

הקורונה היכתה בי קשות

 

מקור התמונה: ויקיפדיה

לא נדבקתי בנגיף הקורונה. לא הייתי אפילו בבידוד. כשחזרתי מפטגוניה ב-2 למרץ חזרתי דרך לונדון. מי שחזר בטיסה מלונדון לא היה חייב בבידוד. אפילו לא נפגעתי כלכלית באופן משמעותי. 

בכל זאת נפגעתי קשה. פתאום הפכתי לחלק מאוכלוסייה בסיכון. אפילו דיברו על האפשרות למנוע ממני ומאנשים במצבי לצאת בכלל מהבית. 

אני אדם בריא ופעיל שעובד, כותב, מתנדב, משחק ועושה ספורט בכל יום. יש רק סיבה אחת לפגיעה בי: הגיל. בעוד חצי שנה אהיה בן 70. 

האסימון, שכמעט כבר ירד קודם, ירד בעוצמה: אני כבר לא בן 20, לא בן 30 ולא בן 40. אני כבר בישורת האחרונה. 

נזכרתי בכמה מחבריי הטובים שכבר אינם איתנו. חשבתי על אחרים ממכריי וחבריי בני דורי, שכבר אינם מתפקדים באופן מלא בגלל מחלות. 

מספרם הולך וגדל.

נזכרתי גם בביקור אצל חברי לספסל הלימודים בבית הספר התיכון, כשישב שבעה על אימו. האיש אמר "שעכשיו מגיע התור של הדור שלנו".  

איש מאיתנו אינו מחוסן. זה הזמן למצות את מה שאפשר לפני שיהיה מאוחר מדי. 

 

בלוג זה שונה מהבלוגים האחרים שלי. הבלוגים האחרים הם בלוגים מקצועיים על נושאים בהם עסקתי או אני עוסק.

SOA Feeling The Gaps עוסק במחשבים ובטכנולוגיית המידע.

ברידג' שלא היכרתם במשחק הברידג'.

לכלכל בתבונה עוסק בכלכלת המשפחה בהקשר רחב מאוד. הוא נוגע בנושאים שיש להם השקה כלשהי לתחום הזה ויש נושאים רבים כאלה. גם בנושאים הקשורים בגיל מבוגר.

הבלוגים הוצגו בסדר כרונולוגי על פי מועד תחילת כתיבתם. לאחרונה התווסף בלוג הנקרא Risk and Crisis ועוסק בניהול סיכונים ובניהול משברים.

לפעמים נכנסתי גם להיבטים אישיים שלי הקשורים לתחומים שבהם עוסקים בלוגים אלה. 

הכניסה לתחום האישי חרגה לפעמים מתחום העיסוק של הבלוג.

הבלוג האישי פותר את הבעיה הזו. באמצעות הבלוג האישי הזה אנסה להטביע חותם כלשהו לפני שיהיה מאוחר מדי. 

בפוסט זה כבר נגעתי מעט ב"ישורת האחרונה". בפוסטים הבאים תכירו את הכיוונים והזרימה שלו, שאולי יפתיעו גם אותי. גם תבינו גם מדוע בחרתי להכניס גם את לאו דזה לכותרת של בלוג זה.