התחלות מאושרות בחודש מרץ

 

זכויות יוצרים לתמונה: ניר רוזנטל. באישור יוצר התמונה. צולם ב-26.3.2025

בלוג זה עוסק לא מעט בשלבים האחרונים בחיים. 

הרישא של שמו "הישורת האחרונה...." מעידה על כך. 

הוא בלוג אופטימי המתייחס לעשייה ולמשמעות ב"ישורת האחרונה", כפי שמעידה הסיפא של שמו: "לאו דזה וזקנים אחרים". 

הפעם אעסוק בהתחלות. 

כל מה שקרוב לסיום התחיל פעם בעבר. 

ההתחלות הן, בלא מעט מקרים, מלאות באושר ובתקווה להימשכות האושר לעד. 

לא תמיד זה מה שקורה ברבות השנים.

ב-25 במרץ 2025 בשעה 12:55 התבשרתי על לידתה של נכדתי הראשונה נגה, המופיעה ביחד איתי בתמונה בראש פוסט זה. 

ב-1 במרץ 1989 נולד בני הבכור ערן. 

בשני המקרים מדובר בהורים בשנות השלושים בחייהם. 

בשני המקרים מדובר בתינוקות שנולדו אחרי הזמן המשוער ללידה ואחרי שהות ארוכה בבית חולים בהמתנה ללידה. 

הלידה של בני הבכור הצפיה אותי באושר גדול. גם את מי שהייתה אשתי.

ידעתי שהגשמתי את אחד הדברים החשובים בחיי. 

ידעתי שזה לא נגמר בלידה, אלא זו אהבה ומחויבות מתמשכים לכל החיים. 

כשביקרתי את ביתי ובן זוגה ואת נכדתי, ביום השני לחייה, ראיתי את האושר הגדול של ההורים. 

הוא היה בהחלט דומה לאושר שאני חוויתי בהולדת בני הבכור. 

ממש באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה התייחסתי לשאלה: מה אנחנו משאירים אחרינו, אם בכלל, בסוף ימינו?

ברמה האישית שלי, אין ספק, שילדים הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאני משאיר אחריי. 

בתאריך של היום (27 במרץ) בשנת 1988 הייתה לי התחלה חדשה ומאושרת.

זה היה היום בו התחתנתי. 

גם הנישואים שלי היו אחת מההתחלות מלאות באושר ובתקווה להימשכות האושר לעד. 

במקרה הזה, כמו בלא מעט מקרים, האושר לא נמשך לעד. 

ב-6 בפברואר 2022 הפכתי לגרוש באופן רשמי. 

אחרי הרבה שנים טובות הגיעו השנים הרעות עד לאקורד הסיום של גירושים. 

שיר על אושר

שִׁעוּר בְּאֹשֶׁר

 

מִסֵּפֶר חַיִּים פָּתוּחַ,

לִמַּדְתָּ אוֹתִי פֶּרֶק קָצָר.

אֹרֶךְ לֹא יוֹתֵר מִיּוֹמַיִם.

גַּם כְּשֶׁאֵינָם גְּנוּבִים,

גְּנוּבִים הֵם הַמַּיִם.

מַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת,

שֶׁאֵינָם מְחִיקִים,

וְיוֹתֵר מִכָּל:

יְדִיעָה.

שֶׁגַּם הַבִּלְתִּי

אֶפְשָׁרִי.

אדינבורו, 1979

השאיר חותם אמדו במבה - מהטמה גנדי סנגלי

 

אמדו במבה, מקור התמונה: ויקיפדיה.
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

המנהיג הדתי הסנגלי אמדו במבה נפטר בשנת 1927. עד היום הוא האדם הנערץ ביותר במולדתו. 

על פי הויקיפדיה "היה מנהיג דתי סופי (Sufi) בסנגל וחי בין השנים 1850–1927 תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי. הוא נולד בכפר בשם מבקה (Mbacké) הממוקם מזרחית לעיר דקר, בירתה של סנגל. השייח' אמדו במבה היה מנהיג דתי, משורר ומייסד המסדר המורידי במדינה, אשר ניהל מאבק לא-אלים נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי (The Muridiyya)."

הזרם הסופי שבמבה ייסד דגל בפציפיזם, בחוסר אלימות ובאהבת האדם ללא כל קשר לדתו וללאומיותו. 

במבה התנגד לשלטון הצרפתי בסנגל, אבל לא עבר על החוק ולא השתמש באלימות. 

השלטונות הצרפתים העמידו אותו למשפט. הוא אמר בבית המשפט שהוא מכיר רק בסמכותו של אלוהים ולא בסמכות בית המשפט. 

הצרפתים הניחו שהוא מסתיר משהו אי-חוקי וגרשו אותו מהמדינה. פעם אחת לגבון ופעם שנייה למאוריטניה. הוא גורש למספר רב של שנים. 

כשהתברר שאין שום בסיס להאשים אותו בעבירה כלשהי הוחזר לסנגל והפך למושא להערצה. 

סנגל היא מדינה דמוקרטית יציבה, בשונה מרבות ממדינות אפריקה. את היציבות הזו מייחסים בחלקה לבמבה ולמורשתו. 

גם היום במדינה האיסלמית הזו יש סובלנות רבה לדתות אחרות על פי תפיסתו של ממבה. 

יוסו נ'דור הוא הזמר הסנגלי המפורסם ביותר. בויקיפדיה נכתב עליו: "בשנת 2004 הרולינג סטון תיאר אותו "כזמר המפורסם ביותר עלי אדמות שחי בכל אפריקה". 

נ'דור מעריץ את אמדו במבה והקדיש לו את אחד משיריו.

אלי שרעבי: לחזור מהתופת ולהישאר בן אדם

 

מזמן לא התרשמתי מאדם כמו שהתרשמתי מאלי שרעבי, חבר קיבוץ בארי, ששוחרר לפני זמן לא ארוך משבי בעזה. לכולנו יש מה ללמוד מהאיש הנפלא הזה. 

כשצפינו בו ובשני החטופים שחזרו ביחד איתו מהשבי הארוך בעזה במצב פיזי נורא יכולנו רק לרחם עליו. אדם שאיבד את עולמו: אשתו ובנותיו נרצחו, אחיו נרצח בשבי החמאס והוא עצמו נראה במצב נורא אחרי העינויים וההרעבה בעזה. 

אדם שהיה קרוב להיות בעצמו אחרי "הישורת האחרונה".

אלי שרעבי שראינו כשלושה שבועות אחרי חזרתו מהשבי, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין (27.2.25) היה אדם לגמרי אחר. 

אדם שלא נתן לבשורה המרה של אובדן כל בנות משפחתו הגרעינית ושל אחיו בשבי החמאס לשבור אותו, 

אדם שאינו מפחד לגעת בכל הנושאים הכי כואבים, למרות שאילנה דיין הציעה לו להגביל אותה בנושאים שקשים לו.

אדם שבא לאולפן לטובת החטופים שנותרו עדיין בשבי. במיוחד החטוף אלון אהל. 

בחור צעיר שהיה ביחד איתו במינהרה במשך יותר משנה, כשהם כבולים ומעונים והוא תמך בו לכל אורך התקופה כמו אב. 

הוא גם הכין את אלון לאפשרות שהוא כאדם בשנות ה-50 של חייו ישוחרר לפני אלון.

אלון שהושאר פצוע לבד אחרי שכל אלה ששהו ביחד איתו במנהרה חזרו לארץ.

 

שרעבי תיאר את הגישה ההישרדותית שלו במהלך השבי. ההתמקדות בדברים העכשוויים הקונקרטיים כמו עוד קצת מזון או שתייה. 

חריגה ומרשימה במיוחד התיחסותו לאובדן אשתו ובנותיו. במקום לבכות את האובדן הנורא הוא דיבר על כך שזכה לשלושים שנים טובות עם אשתו ועל השנים שזכה לחיות עם בנותיו. 

אין לי מושג האם שרעבי מכיר את התפיסת של זן בודהיזם היפני, אבל ההתנהלות שלו וההתמקדות בהווה בהחלט מזכירות את התפיסה הזו המתמקדת בהוה הקונקרטי. 

הוא בהחלט נראה כאדם שיתמודד באופן מרשים עם השבר הנורא ויבנה את עצמו מחדש.

אלי שרעבי אינו היחיד

שרעבי אינו היחיד שהתרשמתי מההתמודדות שלו באופן יוצא דופן. לא אזכיר שמות אחרים על מנת לא לקפח בטעות מישהו או מישהי.

אנחנו רואים הרבה אנשים טובים מרשימים וערכיים ששרדו את השבי וכשחזרו מתמקדים בהחזרת החטופים שנותרו מאחור ובשיקום הקהילות שלהם.

 
אנחנו רואים את רוב משפחות של חטופים, שחזרו בחיים או, לצערנו הרב, החוזרו מתים, מתיצבות ואומרות שהן ימשיכו להאבק עד החזרת אחרון החטופים. 

האנשים האלה מייצגים את ישראל היפה, את הערכים של מקימי ומנהיגי מדינת ישראל, מימין ומשמאל,  מהקמתה, במשך שנים ארוכות . 

ערכים של ערבות הדדית ואי הפקרת פצועים בשטח. 

לא הגיע להם לעבור את מה שהם עברו, אבל לא תמיד הימנעות מסיכון תלויה בהם.  

בקצה השני של הסקלה מצוי בנימין נתניהו, האיש שאחראי על האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל יותר מכל אחד אחר. 

האיש שלו היה פועל אחרת ניתן היה להימנע מהאסון הנורא או לפחות להקטין אותו.

האיש ששם את האינטרסים האישיים שלו לפני כל דבר אחר, כולל הימנעות מהחזרת החטופים במועד מוקדם יותר. זה היה חוסך חיי חטופים והרבה סבל לחטופים שחזרו מהתופת וכאלה שעדיין שם. 

האיש שלא לקח אחריות על מעשיו ולא גילה אמפתיה לאלה שנפגעו.

  

 

הצד האפל של סוף "הישורת האחרונה"

 

כמי שעוסק הרבה ב"אזורים כחולים" אני רואה את הצד האופטימי של חיים ארוכים. למטבע הזו יש שני צדדים. 

נגעתי גם בצד השני האפל במספר פוסטים, למשל:  

דמנציה אלצהיימר ופעילות גופנית 

הקשיים של דור הסנדוויץ 

ההשלכות הכלכליות של בן משפחה סיעודי 

תכנון פרישה הגיל המבוגר 80 ומעלה.

 

חוויתי את זה באופן אישי כשהוריי היו במצב סיעודי. 

הכתבה של רותם שטרקמן בדה-מרקר של ה-31.1.25 חשובה בהקשר זה. 

כותרת הכתבה: "ההרגשה היא שאתה לבד וממציא מחדש את הפרוטוקול למחלה הזו הנקראת זקנה". 

בכתבה מראיין שטרקמן את דוד גורדון, משקיע ויועץ לבריאות דיגיטלית, חוקר אורח במרכז Minderoo לטכנולוגיה ודמוקרטיה בקיימברידג'. 

כמוני גם, דוד גורדון חווה באופן אישי טיפול בהורים סיעודיים הוא חוקר את הנושא של מצבים סיעודיים בהזדקנות. 

בשונה מהתקופה בה היו הוריי סיעודיים, היום שכיח יותר המודל של טיפול באדם סיעודי בביתו באמצעות עובד זר.

הכתבה חשובה לאנשים המתקרבים לגיל 75 או שעברו אותו ולכאלה שיש להם הורים בטווח הגילים האלה. 

כבר אמר בלטסר גרסיאן במאה ה-17: " לא צריך שנטבע כדי לחשוב על הסכנה". 

מהכתבה יכולים האנשים שהזכרתי לנסות להיערך לסיכון כזה. 

אגב, גם אני בגיל 73 צריך להיערך לסיכון כזה. 

נתונים חשובים שמוזכרים בכתבה

1. במדינת ישראל תוחלת החיים של נשים שהגיעו לגיל 65 היא 87. 

2. במדינת ישראל תוחלת החיים של גברים שהגיעו לגיל 65 היא 84.

3. עד גיל 75 מרבית האנשים מתפקדים.

4. מעל גיל 75 נמצאים ברמת סיכון גבוהה לההיפך לסיעודיים.

5. בישראל חיים כחצי מיליון אנשים בגילים 75-85. 

6. רבע מהם יהיו סיעודיים עד גיל 80.

7. כמחצית מאלה שמעל לגיל 85 יהיו סיעודיים. 

8. עלות עובד/ת זר/ה מגיעה לפחות ל-6,000 ש"ח לחודש.

7. העובד הזר יוצא לחופשות סוף שבוע ולחופשות שנתיות וצריך למצוא פתרון חלופי. 

8. אחוז גבוה מהסיעודיים סובלים מדמנציה.

הבעיה המהותית

במדינת ישראל אין גורם אחד המתכלל את הטיפול הסיעודי. 

משפחות של קשישים סיעודיים צריכות לנהל פרויקט מורכב,  יקר וקשה לביצוע בתחום שכמעט תמיד אין להן מושג בו. 

הן גם צריכות לבחור בעובד זר ולדאוג לתהליך הפורמלי של הסדרת עבודתו. מדובר בעלות כספית גם של  הסדרה וגם של העסקה.

קושי מהותי נוסף

 

הביטוחים הסיעודיים קורסים. כולל ביטוחים סיעודיים של אזרחים ותיקים ששילמו לביטוח במשך שנים וכשמגיע הרגע בו הם נזקקים לביטוח הם מקבלים הרבה פחות ממה שתכננו, אם בכלל.

היערכות מראש

דוד גורדן ממליץ לבצע שני דברים מראש משום שאדם דמנטי אינו יכול לבצע אותם: 

1. יפוי כוח מתמשך

מאפשר לבני משפחה או למיופה כוח אחר לבצע פעולות במקום חולה דמנטי. 

אני בהחלט מסכים עם דוד גורדון ובאופן אישי דאגתי כבר ליפוי כוח מתמשך שאני מקווה שלא יהיה בו שימוש בשנים הקרובות ואולי אזכה לכך שלא יהיה בו שימוש כלל. 

2. להביע באופן פורמלי את רצונו בהקשר של הארכת חיים

מי שאינו מעוניין בהארכת חייו במצב סיעודי דמנטי או במצב סיעודי אחר, צריך למלא מראש טופס. 

חלופה אחרת היא נסיעה למדינה אחרת שמאפשרת המתה של אנשים דמנטיים.

רשימה חלקית נכון להיום: הולנד, בלגיה, שויץ, קנדה, לוקסמבוג.

גם בעניין זה אין לי חילוקי דעות עם דוד גורדון. טרם ביצעתי תהליך פורמלי.

מעל דפי בלוג זה אני מודיע שאם אהיה דמנטי כך שלא אתפקד שכלית באופן סביר, אעדיף לסיים את חיי מוקדם ככל האפשר.

3. דברים פורמליים נוספים כמו צוואה

גם צוואה לא ניתן לערוך כשמישהו דמנטי. לא מצאתי התיחסות לכך בכתבה. 

4. דברים נוספים

דברים נוספים תוכלו למצוא בפוסט: "לי זה לא יקרה": כיצד להיערך למוות בטרם עת?

משהו אופטימי

לפני יומיים (30.1.25) חזר גדי מוזס איש מעל לגיל 80 אחרי שהייה של 482 בשבי ארגון טרור בעזה.  

האיש מעורר השראה. בתאו צעד כל יום שבעה קילומטר ואחרי חזרתו אמר שישקיע את מאמציו בשיקום קיבוצו ניר עוז. 

גדי מוזס הוא עדות חיה לכך שיש אנשים מעל גיל 75 שמתפקדים באופן מלא. הם חיים גם בינינו ולא רק ב"אזורים כחולים". 

 

השואה מזווית קצת אחרת

אירוע לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה בקיטו בירת אקוודור 
ביוזמת שגרירות גרמניה ושגרירות ישראל במדינה, ינואר 2020
מקור התמונה:: ויקיפדיה.
הרשאת שימוש: 

• CC BY-SA 2.0

צילום פרננדו סנדובל / האסיפה הלאומית.
נוצר: צולם ב-‏24 בינואר 2020

ב-27.1.2025 היה יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. 

קוראי הבלוג הזה וקוראים של הבלוג שלי על כלכלת המשפחה יודעים שנושא השואה מלווה אותי במשך כל חיי. אימי ז"ל איבדה את כל משפחתה בשואה. 

בסוף הפוסט אביא קישורים לפוסטים על נושא השואה. 

בפוסט זה אגע בזווית פחות מוכרת של השואה. 

הזווית הפחות מוכרת היא הכנות של גרמניה לשואה שנעשו באפריקה. 

מודל ההשמדה שמומש בשואה נוסה בשתי מדינות אפריקאיות שהיו בשלטון גרמניה טנגניקה ומלאווי. הדימיון בין מה שקרה בנמיביה לבין השואה מצמרר במיוחד.

נמיביה

אסירים בני שבט ההררו, 1904. מקור התמונה: ויקיפדיה 

הרשאת שימוש: נחלת הכלל. נוצר: בשנת 1904 

שטח בדרום אפריקה, שהוא היום נמיביה, היה תחת שלטון גרמני. 

בשנים 1904-1907 ביצעו הגרמנים את רצח העם הראשון במאה ה-20 כשרצחו את מרבית בני שבטי ההררו והנאמה וגם רבים מבני שבט ההימבה. 

אצטט את תחילת הערך בויקיפדיה העברית: "רצח העם של ההררו והנאמה היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצע השלטון הקולוניאלי הגרמני בדרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה) כנגד בני שבט ההררו, ההימבה (Himba) והנאמה (אנ') (Namaqua) בין השנים 1904 ו-1907. ברצח העם נספו כ-65,000 מבני שבט ההררו (80 אחוזים מאוכלוסיית ההררו) ו-10,000 מבני שבט הנאמה (50 אחוזים מאוכלוסיית הנאמה). היה זה רצח העם הראשון במאה ה-20, והוא כלל מעשי טבח, כליאה במחנות ריכוז, הרעבה למוות והרעלה של בארות מים"

אדריכל ההשמדה ההמונית היה לותר פון טרוטה שאף קרא לתוכנית ההשמדה הסדורה שלו הפתרון הסופי. 

שותף בכיר להשמדה הזו היה אויגן פישר. פישר היה  רופא שעשה ניסויים בבני אדם בנאמיביה. הוא היה מעורב גם בשואה. הוא הניח את היסודות לניסויים בבני אדם. יוזף מנגלה היה תלמידו.

הרציונל להצדקת ההשמדה היה שהשבטים השחורים הם גזע נחות.

קראו גם מאמר של יונתן אורטר: שואה שלהם ההררו והנאמה - השמדת העם הראשונה במאה ה-20. 

רק 100 שנים אחרי השמדת העם בנמיביה הכירה גרמניה באחריותה לרצח העם בנמיביה.  

נ.ב. תודה לעידן צ'רני שבהרצאה שלו בקורס "מסע אישי אל עולם הולך ונעלם" שמעתי לראשונה על השמדת העם בנמיביה.

טנגניקה

קבוצת לוחמים מקומיים חמשוה בקשתות. תמונה מתקופת סוף  המרד. 
מקור התמונה: ויקיפדיה. 
הרשאת שימוש: CC BY-SA 3.0
זכויות יוצרים: the German Federal Archive 
נוצר ב-1950

גרמניה שלטה בטנגניקה, שהיום נקראת טנזניה אחרי שהתאחדה עם זנזיבר. 

בסוף המאה ה-19 הטילו הגרמנים מיסים כבדים על המקומיים וגייסו אלפי גברים לעבודות כפייה. 

בדרום המדינה פרץ מרד בשנת 1905. 

המרד מכונה מרד המאג'י-מאג'י.

אצטט את תחילת הערך בויקיפדיה העברית: מרד המאג'י-מאג'י, (בגרמנית: Der Maji-Maji-Aufstand) הידוע לעיתים גם כמלחמת המאג'י-מאג'י, הוא התקוממות של עשרות שבטים וקבוצות אתניות במזרח אפריקה הגרמנית בין שנת 1905 ל-1907, נגד השלטון הקולוניאלי הגרמני. הגרמנים דיכאו את המרד באכזריות, במה שנחשב לטבח העם הראשון באפריקה, יחד עם רצח העם של ההררו והנאמה בדרום מערב אפריקה. "מאג'י" בסווהילית פירושו "מים". 

דיכוי המרד היה אכזרי במיוחד וכלל פגיעה באזרחים. 

אצטט שוב את הויקיפדיה העברית: 

"מספרי האבדות הגבוהים של המרד הסתכמו לא רק במספר הלוחמים האפריקאים שנפלו מירי מכונות הירייה הגרמניות. מדיניות האדמה החרוכה בדיכוי האכזרי של המרד הביאו למותם של עשרות אלפים עד מאות אלפי אזרחים שנעקרו מאזורי מחייתם, גורשו ונאלצו לנדוד ולברוח ללא מזון ומים. שריפת הכפרים והשדות וגירוש התושבים ממקום מגוריהם גרמו לתופעה של רעב המוני. תוצאות המרד שינו ללא הכר את ההיסטוריה של דרום טנזניה, שהפכה לאזור שומם ובלתי מיושב. את מקומם של רבבות בני האדם שחיו באזור אלפי שנים תפסו חיות פרא."

קישורים על השואה בבלוג שלי על כלכלת המשפחה 

זכויות ניצולי שואה  

זכויות פחות ידועות של ניצולי שואה 

במי צריכים ניצולי שואה להיעזר על מנת לקבל את המגיע להם?

פרופורציות: שואה וקורונה - היבטים כלכליים והיבטים אחרים

קישורים על השואה בבלוג האישי שלי

בעל הקיוסק: שורדי שואה או ניצולי שואה? 

הרבה אנשים טובים באמצע הדרך או לקראת סופה 

לא רק פולנים לאומניים: לסלף את השואה במתכוון בויקיפדיה 

הדקירה שקהתה 

מסע שורשים לקרושצ'נקו