פרופ' ארי רפופורט ז"ל: חודשיים אחרונים הכי פוריים

איקירו. סרט משנת 1952. מקור התמונה: ויקיפדיה

המאמר של דני בר-און בעיתון "הארץ " מתאריך 27.6.25  שכותרתו "אוטודידקט צלל לאלפי מחקרי מוח וגיבש תיאוריות סנסציוניות שהדהימו מדענים"  תיאר הישג מדעי קשה לתפיסה. 

הכותרת הזו הופיעה במהדורה הדיגיטלית. 

אני חושב שהכותרת של המהדורה המודפסת "הברקה של הרגע האחרון" מוצלחת יותר. 

המונח אוטודידקט מתיחס בדרך כלל לאדם ללא השכלה פורמלית. 

במקרה של פרופ' ארי רפופורט ז"ל מדובר בפרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים, כך שאין ספק שהייתה לו השכלה פורמלית גבוהה. 

הכותרת באה לתאר את מפעל חייו בתחום של מחקר המוח ומחלות הקשורות במוח. בתחום הספציפי הזה לא הייתה לו השכלה פורמלית. 

את ההשכלה הזו רכש באמצעות קריאה מעמיקה של מאמרים מדעיים רבים. 

את הממצאים שלו ריכז בספר.

הספר The Science of the brain: Functions, Dysfunction and Disease. הספר יצא סמוך למותו בהוצאת ספרים מדעית מכובדת במיוחד. 

הוא גם שלח לפרסום מאמרים מדעיים בתחום מדעי המוח ומחלות הקושורות בתפקוד המוח. רובם נדחו ולא התקבלו לפרסום. 

שיטת מחקר חריגה

שיטת המחקר המקובלת במדעי המוח היא בניית תיאוריה ובחינתה בניסויים במעבדה. 

פרופ' רפופורט עבד ליד מחשבים בחוג למדעי המחשב ולא במעבדה לביולוגיה הוא לא ביצע מחקרים מעשיים כאלה. 

השיטה שלו כללה קריאת מספר רב של מחקרים מדעיים בשיטות מחקר מקובלות.   

אם הוא מצא הסכמה רחבה בין מחקרים בנושא מסוים הוא אימץ את מה שנאמר בהם. 

הייחוד של הגישה שלו היה ביכולת לבנות תיאוריות שונות מהמקובלות להסבר תופעות ומחלות על בסיס המאמרים שהוא קרא וזכר.  

התיאוריות האלגנטיות שלו כללו גם הצעה לתרופות שונות מהתרופות המקובלות למחלות מוחיות. 

למשל האטת מחלת ALS באמצעות אינסולין, וגישה שונה למחלות כמו סכיזופרניה. טרשת נפוצה, OCD ודיכאונות.

ברור לגמרי, שאין די בתיאוריות שלו גם במקרים שהן נשמעות הגיוניות למדענים מומחים באותו תחום. נדרש אישוש שלהן במחקרים בשיטה המקובלת. 

הגישה הייחודית הזו אולי צופנת פוטנציאל להתפתחויות מדעיות חשובות שלא היו מושגות באמצעות שיטות המחקר המקובלות כבסיס. 

כמובן, שלי אין ידע ומומחיות בתחום הזה ואני אפילו לא אוטודידקט בתחום, אבל תוכלו לקרוא במאמר מה אמרו על זה כמה חוקרים רציניים בתחום מדעי המוח.

הבולט בהם הוא פרופ' רוג'ר קורנברג, חתן פרס נובל לכימיה. פרופ' קורנברג שרואיין לכתבה אמר:

"ארי עשה משהו שאני מאמין שהוא חסר תקדים במדעי החיים. בשני העשורים האחרונים הוא צלל לתוך כל מה שפורסם על המוח. בהיותו מבריק בצורה יוצאת דופן, יצירתי ובעל זכרון פנומנלי, הוא הצליח לקנות שליטה בכל הספרות הנרחבת הזאת ואז הוא פיתח רעיונות מארגנים בכל קטגוריה והביע אותם במאמרים מלוטשים עם מספר יוצא דופן של ציטטות". 

החודשיים הכי פוריים בחייו

הסיפור האמיתי הזה מתחבר לנושא של סיום "הישורת האחרונה", הנדון בלא מעט פוסטים בבלוג זה. 

פרופ' ארי רפופורט היה חולה בסרטן ריאות סופני וביקש שיסיימו את חייו שהפכו בעיקר לסבל. 

מנהל המחלקה בבית החולים שאל אותו: האם יש משהו שהוא רוצה להספיק לפני סיום חייו? 

השאלה הזו גרמה לו לחזור בו מהרצון למות ולנסות לסיים את כתיבת ספרו וכתיבת מאמרים מדעיים. 

החודשיים האלה מתוארים כפוריים ביותר בחייו כשהוא עובד באינטנסיבות תחת טיפול תרופתי שיועד לאפשר לו ריכוז חרף מצבו הקשה במיוחד. 

התמקדות בדברים חשובים לקראת הסוף

על סף המוות מתמקדים בדברים החשובים באמת לאותו אדם. תוכלו לקרוא על זה גם בפוסטים אחרים בבלוג זה. 

למשל בפוסט: ספי הגלוי והנסתר בו התייחסתי לחברי ספי שהלך לעולמו ממחלת הסרטן לפני שנים רבות. בפוסט התייחסתי לסרט מופת בשחור לבן "איקירו" של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה העוסק בפקיד יפני נוקשה המגלה שהוא חולה סרטן סופני. 

גרסה חדשה של הסרט הזה הופקה באנגליה. כתבתי עליה בפוסט "לחיות" - שם קצת אירוני לסרט. 

גישה אחרת למחקר מדעי בפרספקטיבה אחרת

כסטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה, בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, השתתפתי בקורס יוצא דופן. 

מדובר בקורס שהעביר לתלמידי M.A. פרופ' יהודה אלקנה  ז"ל. 

שני דברים ייחדו את הקורס הזה. 

הראשון, פרופ' להיסטוריה של המדע הרצה בקורס לתלמידי פסיכולוגיה. 

השני, בין משתתפי הקורס היו גם רבים מהמרצים בחוג לפסיכולוגיה. 

הגבלת יצירתיות במחקר

פרופ' אלקנה טען שהמערכת האקדמית מכוונת חוקרים צעירים במסלול המונע מהם יצירתיות. 

עושים זאת על מנת להגן על דוקטורנטים וחוקרים צעירים מפני פגיעה בקריירה האקדמית שלהם. 

רעיונות חריגים, עלולים לפסול את עבודות הדוקטורט שלהם ולמנוע פרסום מאמרים שלהם. כמובן, ימנעו מהם מימון של המחקרים שלהם.  

פרופ'  אלקנה הציע ש-15% מהתקציבים לעבודות של חוקרים צעירים ילכו למחקרים חריגים. 

פרופ' ארי רפופורט לא היה חוקר צעיר, אבל אין ספק ששיטת המחקר שלו במדעי המוח חריגה. 

מבחינה זו היא מתאימה לקטגוריה של רעיונות חריגים בעלי ערך. 

בכתבה ב"הארץ" צוינה ההתנגדות של חלק מהחוקרים בתחום לממצאיו בגלל שיטת המחקר החריגה. 

זלזול בתרבויות אחרות ובשיטות המחקר שלהן

פרופ' אלקנה הזכיר גם את הנטייה שלנו בתרבות המערבית לבטל תפיסות של תרבויות אחרות. מבחינת דפוסי חשיבה זה בהחלט דומה לזלזול ברעיונות מחקריים ושיטות מחקר מקובלות פחות. 

אינניי שותף לזלזול בתרבויות אחרות. אני לא מדבר רק על התרבות הסינית המפותחת, שהקדימה את התרבויות המערביות בחלק מהתחומים, למשל בהמצאת הדפוס. 

אני מדבר גם על תרבויות עולם שלישי. אם תקראו פוסטים על התנהלות כלכלית של משקי בית בתרבויות כאלה בבלוג שלי על כלכלת הממשפחה, תראו שיש להן לפעמים היגיון כלכלי, שלנו קשה להבין אותו. 
דוגמה: כיצד להתייחס למתים? ניתוח כלכלי של הטוראג'ה באינדונזיה מנקודת השקפה אחרת.

 

   

מה אנחנו לא יודעים על צוענים?

 

מחנה צוענים ליד ארל בציור של ואן גוך, 1888. מקור התמונה: ויקיפדיה.
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

במפגש האחרון השנה בקורס "מסעות אל עולם הולך ונעלם" בסינמה סיטי ירושלים הירצתה לימור צדוק. גברת צדוק היא לא רק מדריכת טיולים באזורים נידחים, כותבת ומצלמת עובר "מסע אחר". 

היא גם פסיכואנלטיקאית המטפלת בשורדי מסיבת הנובה. 

מאוד התרשמתי לחיוב מאישיותה ומהרצאתה. לא מן הנמע שבעתיד אצטרף לאחד הטיולים שהיא מדריכה. אני לא הייתי מסוגל להגיע לכפר נידח בתרבות שונה ולהתחבר למקומיים בקלות כפי שהיא עשתה. 

כמו ברוב ההרצאות בסמסטר זה, היא דיברה על ארצות באפריקה. באפריקה יש לא מעט עוני ולא מעט תרבויות שאולי יעלמו. 

באחת ההרצאות הקודמות נחשפתי לדמות מרתקת של מנהיג אפריקאי, עליו כתבתי את הפוסט: השאיר חותם: אמדו במבה - מהטמה גנדי סנגלי. 

בפוסט זה לא אתייחס לאפריקה באופן ישיר, אתמקד בצוענים עליהם דיברה בחלק מהרצאתה, בעקבות ביקורה בכפרים צוענים עניים ברומניה. 

אם מרבית הקוראים לא ממש יודעים על אינדונזיה, על אתיופיה ועל צ'ילה, קל וחומר שאינם יודעים על הצוענים. 

בפוסט זה אזכיר כמה דברים שלמדתי מההרצאה של לימור צדוק על הצוענים. אוסיף כמה דברים שאני יודע על הצוענים ולא בהכרח כל הקוראים יודעים. 

בנוסף אעשה לכם חיבור מפתיע ומאוד לא נעים בין הצוענים ואפריקה. 

מה פירוש השם צוענים?

על פי ויקיפדיה העברית, יש 3 מקורות לשם: 

1. סברו בטעות שמוצאם ממצרים. זהו גם השם באנגלית, שתוכלו לשמוע אותו בסרטון לעיל בשירו של ריקי נלסון. 

2. רמיזה לעיר צוען שהייתה במצרים העתיקה. 

3. הוראת השורש צע"נ בעברית היא 'עקר', 'נדד' (כך בישעיהו, ל"ג, כ': 'אהל בל יצען')

 מהיכן הגיעו הצוענים לאירופה ולישראל?

ההערכה היא שהם הגיעו מהודו, כנראה מצפון-הודו. 

יש היום קהילה צוענית בעיר העתיקה בירושלים.

לימור צדוק אומרת שהם נדדו ללא סיבה ידועה. 

בויקיפדיה העברית יש סיבה משוערת לנדידתם: "השושלת הע'זנווית פלשה להודו בראשית האלף השני ומשערים, שמסיבה זו עזבו הצוענים את מולדתם ויצאו לנדודים."

מספר הצוענים

מספר הצוענים באירופה מוערך בכ-12 מיליון. הם המיעוט הגדול ביותר באירופה. מספרם בעולם מוערך בין 12 מיליון ל-50 מיליון (על פי הויקיפדיה). 

על פי לימור צדוק, ברומניה נמצאים המספר הגדול ביותר של צוענים מאלה שחיים באירופה. 

מביקורי בהונגריה התרשמתי שגם שם יש מספר גדול של צוענים.

עיסוק ותדמית

על פי הויקיפדיה: "המקצועות המסורתיים בהם עסקו הצוענים היו רוכלות, עבודת מתכת, סחר בבהמות ובידור"

צוענים סובלים מאפליה ומרדיפות באירופה בגלל היותם מיעוט, גוון עורם הכהה ותחומי העיסוק שלהם. 

הם תוארו באירופה כגנבים, רמאים, בורים, בטלנים ועובדי אלילים. 

כשביקרתי בבודפשט עם מי שהייתה אשתי, נפגשנו עם ישראלי יליד הונגריה שב"ישורת האחרונה" (גיל 70 ומעלה) התגרש מאשתו והחליט לחזור לארץ בה נולד. ביקרנו בדירתו. הוא סיפר שהדירה שקנה זולה במיוחד כי באזור הזה גרים הרבה צוענים. 

נגינה וריקוד

לא כל הצוענים חיים בעוני ובעליבות כמו אלה שלימור צדוק פגשה בכפרים ברומניה. 

יש ביניהם רקדנים ונגנים מעולים. 

באותו ביקור בבודפשט המליץ לנו אדם, שניגן בכינור ברמה של מקצוען, ללכת למסעדה מסוימת. הסיבה: לדעתו הצועני שמנגן שם בכינור הוא נגן הכינור הטוב בעולם. 

צוענים הגיעו גם לספרד. על פי הויקיפדיה, ריקוד הפלמנקו הוא במקורו צועני. 

הקשר העגום במיוחד בין צוענים לאפריקה

בשואה הושמדו על ידי הנאצים כשישה מיליון יהודים. 

לא רק יהודים הושמדו בשואה גם מאות אלפי צוענים על ידי הנאצים באופן שיטתי. חלקם במחנות ריכוז. 

הויקיפדיה מציגה שתי הערכות ביחס למספרם של הצוענים שנרצחו. ההערכה היותר מאוחרת של חוקר צועני בשם איאן הנקוק היא שהושמדו מיליון וחצי מתוך 2 מיליון צוענים. גרסאותם קודמות דיברו על השמדת רבע עד מחצית מתוך אוכלוסיה של כמיליון צוענים שחיו אז באירופה. 

לא ממש משנה איזו גרסה תעדיפו שתיהן נוראות. 

הקשר לאפריקה

השואה והשמדת הצוענים לא היו השמדות העם היחידות שביצעו הגרמנים.

קדמו להם שתי השמדות עם באפריקה בנמיביה ובטנגניקה. 

הדימיון בין השואה לבין ההשמדה בנמיביה מצמרר במיוחד. 

לפרטים קראו את הפוסט: השואה מזווית קצת אחרת.

"ישורת אחרונה" ארוכה וטובה

 

אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים 2025

במאמר מעניין בעיתון דה מרקר שכותרתו: כן, יש דיפ סטייט בישראל — והוא התקווה לשיקום הממשלה, כותבת מירב ארלוזורב על מאמצים מתואמים של עובדי ציבור בכירים ממשרדים סוציאליים ועובדים בכירים בקופות החולים לנסות לקדם הזדקנות מיטבית (מושג שנטבע על ידי ג'וינט אשל, שגם הוא פועל באותו תחום).

 

לצערי, המאמצים האלה נעשים ללא מעורבות ותמיכה של הממשלה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל. 

ברמה האישית, הנתון הכי משמעותי עבורי במאמר הוא העלייה בתוחלת החיים הבריאים בישראל.

מירב ארלוזורוב כותבת שתוחלת החיים הבריאים בישראל המותנית בהגעה לגיל 65, היא 11.8 שנים לגברים (כשתוחלת החיים לגברים שהגיעו גיל 65 היא 19.3 שנים). 

תוחלת היא ממוצע, אבל גדלה הסתברות שלי לעוד כמה שנים של חיים בריאים. 

תוחלת החיים הבריאים של נשים שהגיעו לגיל 65 היא 11.4 (כשתוחלת החיים לנשים שהגיעו גיל 65 היא 22 שנים). 

קידום הארכת החיים הבריאים של אזרחים ותיקים היא תוכנית המשלבת מגוון רחב של היבטים ודורשת גם השקעה כספית גבוהה. 

היא דורשת שינויים מבניים, כגון הוספת פונקציות לטיפול בנושא בקופות חולים. זה כמובן דורש גם תוספת משאבים. 

המסר המרכזי במאמר שמנסים לתת לקשישים חכות ולא דגים, כלומר: לעודד אותם להיות פעילים ולבצע מטלות במקום לתת להם מענקים כספיים באמצעותם קונים שירותים בסיסיים. למשל: ביצוע ניקיון בבית על ידי הקשיש ולא על ידי מישהי או מישהו המקבל תשלום. 

הזווית האישית שלי

כפי שאתם יכולים לראות בתמונה בתחילת הפוסט, אני במצב בריאות טוב ולא נזקק לעזרה כלשהי בביצוע משימות בסיסיות. 

אני בהחלט מתכוון להמשיך בכך. 

בתפיסת העולם שלי מדובר בשילוב של מספר רב של היבטים. 

חשובים מאוד פעילות וללמוד כל הזמן דברים חדשים ולבצע דברים חדשים. 

את התפיסה שלי אני בוחר להציג בפוסט הבא ולא להעמיס על קוראי פוסט זה.

 

"אזורים כחולים" ביקורות והכחשות

 

נוף באבלידוס באיקריה

כמי שמרצה על "האזורים הכחולים" אני נתקל גם בביקורות, לפעמים ביקורות קשות. חלק מהטענות הן של אנשים מהקהילה המדעית הטוענים שזו אינה תופעה אמיתית. 

מוזמנים להרצאה פרונטלית שלי ביום רביעי ה-4.6 בשיעה 18:00 באמפננדס בר בירושלים.

בשונה מחלק מהחוקרים המובילים, כבר מההרצאה הראשונה שלי היו לי ביקורות על חלק מהדברים שהם טענו, ולא הסתרתי אותן. 

ביחד עם זה, דעתי היא שיש גם מידע המאמת טענות ביחס לאורך החיים הבריאים החריג ברוב "האזורים הכחולים". 

בפוסט זה אתייחס לטענות המנסות להפריך את קיומם של "האזורים הכחולים".

הערות מקדימות

1. "אזורים כחולים" שונים זה מזה. אי אפשר להתייחס לכולם באופן כוללני.

2. תופעת "האזורים הכחולים" היא בתהליך של ירידה. 

הירידה נובעת מהתגברות ההשפעה של העולם המערבי בכלל, ושל ארצות הברית בפרט, על אורח החיים המקומי. 

זה בא לידי ביטוח בתזונה וזה בא לידי ביטוי גם בהגירה, בעיקר של צעירים, הפוגעת בקהילה. 

זה בא לידי ביטוי גם בחשיפת יתר למסכים (טלוויזיה, מחשבים וטלפונים חכמים).

הטענה המהותית נגד "אזורים כחולים"

הטענה המהותית היא שלמעשה לא חיים שם יותר מאשר באזורים אחרים והחישוב של תוחלת החיים שם שגוי. 

מה עלול להיות מקור הטעות?

להערכתי קשה לטעות בנוסחה הסטטיסטית הפשוטה על פיה מחושבת תוחלת החיים ולכן לא סביר שזהו מקור הטעות, אם יש טעות כזאת. 

מקור הטעות, אם יש טעות, הוא בנתונים המוזנים לנוסחה. 

הנתונים הם שנת הלידה ושנת הפטירה, אם יש שנת פטירה. 

טעויות עשויות להיות טעויות בתום לב או במכוון.

טעויות שנתקלתי בהן באזורים אחרים

במדינות עולם שלישי

במדינות עולם שלישי בהן ביקרתי, למשל אתיופיה או קניה אין מרשם אוכלוסין מסודר ואמין. אפילו מספר התושבים הוא הערכה. קל וחומר שגם שנת הלידה. 

כשמישהו הוא בן שבט רועים באזור נידח, יכול להיות שלא ילך לבית ספר למרות שיש חוק חינוך חובה. למדינה לא יהיו נתונים על גילו המשוער.

כך למשל, מישהו צריך להיות רועה המטפל בעדרי המשפחה או בעדרי השבט. 

ברוב המקרים המישהו הזה הם ילדים או נערים. מי שעובד אינו הולך לבית הספר.

אנשים שעלו ממקומות בהם אין רישום מסודר של תאריכי לידה

כמי שעבד בארגון שבמשך שנים היה אחראי על מחשוב מרשם האוכלוסין במדינת ישראל, נתקלתי בנתונים לא בהכרח אמינים במרשם האוכלוסין. 

אלה שטיפלו במערכת, סיפרו על עולים חדשים בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, שהגיעו ממקומות שבהם לא היה רישום מסודר של תאריכי לידה ומישהו הזין שנת לידה משוערת, על פי מידת הבנתו ועל פי אינידקטורים שונים. 

ניצולי שואה 

אלו שהיו ילדים קטנים והוריהם נרצחו, לא תמיד זכרו את שמם המקורי, קל וחומר את תאריך לידתם.  

תופעה אחרת המוכרת לי היא זיוף מכוון של תאריך לידה על ידי ניצולי שואה ששרדו ונותרו ללא מסמכים וללא קרובי משפחה. 

תפיסת העולם שלהם הייתה הישרדותית. כך למשל, שני אחים צעירים שהגיעו לקיבוץ, נשאלו האם הם רוצים להיות חברי קיבוץ? במשדר רדיו ביום השואה,  הם הסבירו מדוע נענו בחיוב: קיבלנו בכל יום ארוחת בוקר עם סלט ירקות, ביצה ולחם. 

חלק מהם חשבו שדיווח על תאריך לידה מאוחר יותר מהתאריך האמיתי עוזר להישרדות. כך הם יוכלו לעבוד יותר שנים עד היציאה לגמלאות. 

לא מדווחים על מות קרוב משפחה 

הסיבה: רוצים להמשיך לקבל קצבת אזרח ותיק מהמוסד לביטוח לאומי ואולי גם קצבת פנסיה חודשית זעומה. 

זו עבירה על החוק, אבל מי שנמצא במקום נידח לא בהכרח נתפס. יש כאלה שלוקחים את הסיכון. 

כמובן שלא מדובר בכאלה שנפטרים בבית חולים כי בית החולים מדווח על הפטירה.

האם סביר שיש מספר רב של טעויות בנתוני מרשמי האוכלוסין של "אזורים כחולים"? 

ניקויה

אין לי שמץ של מושג האם זה סביר בניקויה שבקוסטה ריקה. 

קשיש בן 100 הרוכב על סוסים ונראה בן 70 שהופיע בסדרה של דן בוטנר ב-Netflix חשוד בעיניי בזיוף או בטעות במרשם האוכלוסין. 

בוטנר אומר שהוא בדק במרשם האוכלוסין המקומי ואני מאמין לו. זה לא שולל כמובן טעות או זיוף מכוון.

סרדיניה

אני לא יכול להיות בטוח במאה אחוז שאין זיופים בסרדיניה. 

אם מדובר בזיופים, מישהו צריך להסביר: מדוע דווקא בכפרים ובעיירות בגובה מינימלי מסוים מעל פני הים שיש בהם עליות תלולות?

Luma Linda

Luma Linda נמצאת בקליפורניה בסמוך ללוס אנג'לס. קהילה נוצרית דתית המרבה להתנדב. 

נראה פחות סביר שבמקום כזה יהיו טעויות סיטוניות או זיופים בבהיקפים גדולים במיוחד של תאריכי לידה ומוות. 

מצבם הכלכלי נראה לכאורה טוב.

זה לא סוג האוכלוסייה שיסתיר מוות על מנת לקבל קצבה.

אוקינאווה

יפן מדינה מסודרת ודייקנית. על פניו, תסריט של טעויות בהיקף גדול נראה לי פחות סביר מאשר במקומות אחרים. 

אני נוטה לשלול את הטענה הזו בהקשר של אוקינאווה, אבל יתכן שאני טועה. 

איני יכול לשלול את זה בוודאות כי כבר נתקלתי במקרה עצוב מאוד של זייפנות יפנית. 

אם הנתונים שגויים, אז קרוב לוודאי שמדובר במרשם אוכלוסין פגום ולא ברמאות של התושבים. במדינה שבה נעלבים כשמציעים לתת להם טיפ ולא רימו אותי אפילו פעם אחת בחודש שבו שהיתי שם, לא סביר שכל כך הרבה אנשים יזייפו את גילם בכוונה תחילה. 

סדרה נפלאה ב-BBC המתארת את האי מזווית של כתב, שהוצמד אליו מתורגמן, תיארה אינדיקטורים שברור שתורמים לאריכות ימים: קהילה, משמעות (Ikigai) לחיים, חיים פעילים בגילים מבוגרים מאוד הכוללים גם המשך עבודה, תזונה ועוד.

איקריה

טענה כזו לגבי איקריה נראית לי מופרכת לחלוטין. מהיכרות עם האנשים באי והמנטליות שלהם לא נראה לי סביר שהם יזיפו ביודעין תאריכי לידה על מנת להפיק טובות הנאה. 

בשונה מסרדיניה, הם אינם מנסים למשוך תיירים בגלל היותם "אזור כחול". 

מדובר באנשים טובים וישרים שחיים את חייהם. הסיפור האמיתי של תחנת משטרת איקריה מדגים זאת. 

שלטונות יוון רצו להקים תחנת משטרה באיקריה. תושבי האי התנגדו. הם אמרו שאין צורך במשטרה באי. 

אחרי 7 שנים של התנגדות להקמת תחנת משטרה החליטו שלטונות יוון להקים תחנת משטרה באי. 

ללא זיוף נותרה רק האפשרות של מרשם אוכלוסין שגוי. 

מספר התושבים באי היום הוא קצת מעל ל-8,000. זהו מרשם אוכלוסין קטן במיוחד. 

ההסתברויות לטעויות קטנות כשהיקף הנתונים קטן במיוחד. 

הנטייה שלי לחשוב שאכן חיים שם יותר שנים ובבריאות טובה יותר מאשר במקומות אחרים. 

מי שיקרא את הפוסטים שלי על איקריה ימצא גם אינדיקטורים אחרים התורמים לאריכות ימים: חוסר מתחים (אין Stress), קהילה תומכת, תזונה ים תיכונית ייחודית ופעילות גופנית.

השורה התחתונה

אני נוטה לחשוב שההסתברות שהנתונים ביחס לאריכות הימים באיקריה שגויים היא נמוכה במיוחד.

חסרי בית (הכרם)

 

כתבתי לא מעט פוסטים בבלוג זה על מקומות משמעותיים לי שבהם גרתי בירושלים. 

ללא ספק שכונת בית הכרם היא אחד מהם. גדלתי בה מגיל 12 ועד תחילת שנות ה-20 של חיי. 

לאחר גירושיי לפני קצת יותר משלוש שנים חזרתי אליה. 

זו השכונה בה ביצעתי את שתי העבודות המשמעותיות הראשנות בחיי: 

1. מדריך שחמט לילדי בית הספר היסודי בית הכרם כשהייתי נער בן 16.

2. פועל בניין במשך חודשיים אחרי סיום בית הספר התיכון ועד הגיוס לצה"ל.
הייתי שותף זוטר לבניית שני בניינים בשדרות הרצל בשכונת יפה נוף. 

קישורים לכמה פוסטים שכתבתי בבלוג האישי שלי על השכונה: 

1. הפוסט הפופולרי ביותר: 

מדוע יותר טוב לי בשכונת בית הכרם מאשר היה לי בשכונת מלחה? 

2. בעיר אחת או בכפר אחד: מהתחלה ואולי עד הסוף 

3. גם התנים אינם אותם תנים "בישורת האחרונה"  

4. מהכפר אל העיר 

5. נופל וקם  

לא רק אני כתבתי על בית הכרם

אחד מהסופרים הבולטים ביותר במדינת ישראל דוד גרוסמן גדל בבית הכרם. השכונה מופיעה בספריו. 

אתמול הייתי בבית הועד הישן במפגש של "אלול ספרותי" שבו דיברו סופרות מהשכונה על ספריהן ועל השימוש בשכונה במסגרת יצירותיהן. הסופרות הן כנרת רובינשטיין, איריס הרדן ומעין בן הגיא. 

בהחלט היה לי מעניין לשמוע.

הבוקר (20.5.25)

הבוקר התחיל טוב, נצמדתי לעקרונות אריכות הימים של ג'ורג' קארימליס מהאי איקריה.

הלכתי לישון מוקדם. אכלתי בערב מוקדם ומעט. קמתי ב-5:00 בבוקר והכנתי את שיעור הברידג' שאני מלמד אחה"צ. 

בשש וחצי יצאתי להליכה ארוכה ביער ירושלים. בדרכי לשם היה אירוע שהיה הרבה פחות נעים לי. 

קצת לפני כיכר דניה ראיתי זוג בגיל מבוגר על ספסל ליד הכביש.

האישה שכבה מכורבלת בשמיכה. בן-זוגה ישב על הספסל. כל המיטלטלין שלהם (מזוודה וכמה שקיות) היו איתם. 

לא היה לי ספק משדובר בחסרי בית. 

כמי שמרבה ללכת בשכונה, זו לא הפעם הראשונה שאני פוגש בחסרי בית. 

כבר ראיתי כמה פעמים מישהו ישן על ספסל בגן הקטן שליד המתנ"ס. גם הוא היה עם כל רכושו המועט. 

עצוב שיש אנשים הנמצאים במצב כזה במדינת ישראל. זה קורה גם בשכונות מבוססות כמו בית הכרם. 

הערה לא ממש שולית

בשנת 2016 טיילתי בניו זיילנד. איני זוכר האם באותה שנה או בשנה שאחריה או שבשנה שלפניה נבחרה העיר אוקלנד שבניו זילנד לעיר שהכי טוב לחיות בה בעולם. 

זה אולי נכון, אבל לא בהכרח נכון למספר קטן של חסיר בית שפגשתי שם: להיות חסר בית באוקלנד

טוני רובינס: להבחין ב"אורות אדומים"

 

טוני רובינס בשנת 2009. מקור התמונה: ויקיפדיה 
הרשאת שימוש: 

• CC BY-SA 2.0

נוצר על ידי: Randy Stewart
ב- 23 בספטמבר 2009

טוני רובינס הוא מנטור ומאמן עסקי ואישי מהמובילים בעולם. 
בפברואר 2022 השתתפתי, מרחוק בסדנה של 5 ימים של טוני רובינס. 

יחד איתי השתתפו בסדנה עשרות אלפי אנשים מרחוק ומספר מצומצם יותר של משתתפים שנכחו פיזית במקום בו קיים רובינס את הסדנה.

הסדנה הייתה במשך 5 שעות בכל יום. בנוסף עשיתי כל יום תרגילים שהוא נתן. 
למדתי ממנו הרבה דברים ואני מודה לו על כך. 

סיכמתי את הסדנה מזווית הראייה שלי בפוסטים שכתבתי. באחרון יש קישורים גם לקודמים. כל אחד מהקודמים סיכם יום אחד בסדנה. כל יום עסק בהיבט אחר. 

עכשיו יש סרט תיעודי ב-Netflix המתאר סדנה של שישה ימים שטוני רובינס מעביר. 

שם הסרט: "טוני רובינס אני לא הגורו שלכם".

זו הפעם הראשונה שסדנה שלו מצולמת. 

זה אינו צילום רק של הסדנה מרובת המשתתפים, אלא גם של מה שקורה מאחורי הקלעים: 

רובינס מרואיין לפני ואחרי אירועים בסדנה. ישיבות הצוות שלו שבהן מתוכנן כל יום מתועדות אף הן. 

בחרתי להתמקד במה שרובינס  קורא לו "אורות אדומים". 

הנושא זה מתחבר אלי גם כמומחה לניהול סיכונים.  

בפוסט אשווה את הגישה האחראית שלו גם לאירועים אחרים שבהם יש פחות מודעות לסיכונים.

מה הכוונה ב"אורות אדומים"?

בסדנה מסוג זה אנשים נחשפים בפני מספר רב של משתתפים אחרים. 

הכוונה היא לאפשר להם פריצת דרך בחיים האישיים שלהם. 

פריצת דרך אפשרית רק ביציאה מאזור הנוחות ומדפוסי התנהלות לא מוצלחים, שלא לומר מזיקים. 

יציאה כזו מחייבת חשיפה. 

הרבה אנשים עשויים להפיק תועלת מסדנה כזו, אבל יש כאלה שעלולים לא לעמוד בלחצים ולהישבר. במקרי קיצון זה עלול להביא אפילו להתאבדות. 

"אורות אדומים" בהקשר זה מתייחס לזיהוי אנשים שיש להם פוטנציאל להישבר. 

מדובר באנשים שחוו דברים קשים במיוחד (התעללויות, חטיפות על ידי טרוריסטים, מחלות קשות) או בכאלה הנמצאים בטיפול פסיכיאטרי או חוו התמוטטות בעבר.

בפגישות הצוות מעלים חברי הצוות מקרים חשודים ככאלה. 

אם הוחלט שמישהו שייך לקבוצת "האורות האדומים", מטילים משימה על אחד מחברי הצוות לעקוב אחרי התנהלותו במהלך הסדנה על מנת שלא יגיע למצב קיצון. 

בכל ישיבת בוקר בסדנה מתארים העוקבים את רשמיהם מהתנהלות אותם אנשים במהלך היום הקודם על מנת שיוכלו למנוע מבעוד מועד מצב קיצון. 

המידע גם מאפשר לטוני רובינס להימנע מהעמדת אותם אנשים במצבי לחץ קיצוניים. 

חשוב להבין שלא בהכרח כאלה שעברו דברים קשים שייכים ל"אורות אדומים". יש כאלה שעברו דברים קשים והתמודדו איתם ומסוגלים להתמודד עם אתגרים נוספים. 

סדנת EST ללא "אורות אדומים"

בשנות ה-70 של המאה הקודמת, סדנאות EST היו פופולרית במדינת ישראל. מדובר בסדנאות ארוכות של שני סופי שבוע. 

גם בסדנאות אלה עומדים המשתתפים בלחצים קשים במטרה לשפר את מצבם. 

במידה מסוימת תחילת הסדנה הזכירה טירונות בצבא. 

כבחור צעיר השתתפתי בסדנה כזו וחוויתי את הלחצים שהיו בה. 

בין הלחצים:

1. מהמשתתפים נמנעה יציאה לשירותים במשך זמן ארוך (למעט כאלה שהציגו אישור רפואי). 

2. פרובוקציות של המנחה במטרה לערער תפיסות עולם של משתתפים. 

למשל: כשדיבר עם אנשים דתיים דיבר על אלוהים כאילו הוא אישה שחורה ועורר את זעמם. 

ההתפרצות שלהם כלפיו יצרה סוג של דיאלוג, שבו הסביר שאלוהים הוא לא בהכרח זכר ולא בהכרח לבן. 

לא הייתה לפני הסדנה ובמהלכה תשומות לב מספיקה כלפי כאלה העלולים להתמוטט. 

השאלון כלל שאלה האם את/ה בטיפול פסיכיאטרי? בצירוף המלצה לא הגיע לסדנה אם זה מצבך. 

קל מאוד למי שנמצא בטיפול פסיכיאטרי לסמן שאינו בטיפול כזה ולהגיע לסדנה. 

היו מאמרים בעיתונות שאמרו שהיו כאלה שהתמוטטו בסדנה. 

החוויה האישית שלי הייתה טובה. עמדתי בלחצים וחוויתי חוויה ייחודית ביחד עם אנשים נוספים. 

ההשפעה החיובית התפוגגה אחרי שבוע או שבועיים. לסדנה לא הייתה השפעה מתמשכת על חיי.

בצבא

גם בצבא יש לחצים קשים שלא כולם עומדים בהם. בעיקר בטירונות שנעשית מיד אחרי שהצעיר או הצעירה יוצאים מבית מוגן לחיים עם קבוצה של צעירים וצעירות בני גילם ולציות למפקדים. 

לא שנוי במחלוקת שנעשים מאמצים למנוע התמוטטות של חיילים.

לא שנוי במחלוקת שיש כאלה שמתאבדים. 

לא שנוי במחלוקת שיש כאלה שלא עומדים בלחצים ומתמוטטים בלי לנסות להתאבד. 

כשלכאורה אין לחצים קשים

כשלכאורה, אין לחצים קשים לא מחפשים "אורות אדומים". לא מעשי להשקיע כל כך הרבה על מנת לחפש אותם. כשהם נדלקים זו עלולה להיות אזהרה מאוחרת מדי. 

המקרה בו נתקלתי במהלך לימודיי באוניברסיטה

 במהלך לימודיי בפסיכולוגיה התבקשתי לקרוא מאמר לא קליני על חשיבה. 

הנבדקים התבקשו להשלים את המספר הבא בסדרות מספרים עם חוקיות, 

למשל: אם הסדרה היא 1 2 4 8 יש להשלים את המספר 16. כל מספר הוא הכפלה ב-2 של קודמו. 

בהערת שוליים נכתב שתוצאותיו של אחד המשתתפים הושמטו.

הסיבה: כשאותו משתתף לא הצליח לפתור את אחד התרגילים הוא התמוטט נפשית ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי. 

לאותו משתתף לא היה עבר פסיכיאטרי. 

לקחים

הלקח מההמקרה בניסוי הפסיכולוגי שהוזכר הוא שתמיד יש סיכונים. 

לא תמיד ניתן לצפות אותם ולהיערך אליהם. 

מזווית ראייה של ניהול סיכונים לא נכון לנסות להשקיע בטיפול בסיכונים שהסתברותם נמוכה וההשקעה במניעתם עלולה להיות עתירת משאבים. 
במקרים של סדנאות כמו של טוני רובינס ושל ה-EST מדובר בסיכונים, שהסתברותם אינה נמוכה, והנזק העלול להיגרם הוא ברמת חומרה גבוהה. אותו דבר נכון גם לגבי טירונות בצבא.

טוני רובינס פעל נכון ובאחריות כשניהל עם הצוות שלו מעקב ממשך אחרי "אורות אדומים". בסדנת ה-EST   זה לא נעשה. 

אין לי מספיק מידע על מנת לקבוע האם בצה"ל ובצבאות אחרים נעשה מספיק על מנת להציף "אורות אדומים"?