![]() |
| אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בשנת 2025 |
כתבתי לא מעט על חשיבותה של ריצה למרחקים ארוכים עבורי ועל ההשלכות שלה על תחומים אחרים בחיי.
למשל: לרוץ אחרי גיל 70 ומה אפשר ללמוד ממרתון תל אביב על התנהלות כלכלית ועל התנהלות בכלל?
![]() |
| אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בשנת 2025 |
כתבתי לא מעט על חשיבותה של ריצה למרחקים ארוכים עבורי ועל ההשלכות שלה על תחומים אחרים בחיי.
למשל: לרוץ אחרי גיל 70 ומה אפשר ללמוד ממרתון תל אביב על התנהלות כלכלית ועל התנהלות בכלל?
אני משתף את קוראי הבלוג בתחילת הדרך הארוכה שלי לכתיבת ספר אישי.
בפוסט קודם התייחסתי לסרט הדוקומנטרי, שדיבר אלי יותר מסרטים אחרים, שראיתי השנה בדוקוטקסט בספרייה הלאומית.
שם הסרט: סירי הוסטוודט: ריקוד סביב העצמי.
הסופרת סירי אוסטוודט אמרה בסרט הדוקומנטרי עליה, שהחלק הקשה ביותר בכתיבת ספר הוא ההתחלה.
בעקבות זאת החלטתי לצאת מיד לדרך ולהתחיל את המסע הארוך לכתיבת ספר.
גורם נוסף תרם ליציאה המידית לדרך.
כמעט כל יום אני נתקל בשמות של אנשים שהיכרתי בקבוצת הגיל שלי שעברו את "הישורת האחרונה" או איבדו במידה רבה או במידה פחותה את היכולות הקוגניטיביות שלהם.
אני לא רק מקווה, שזה לא יקרה לי, אני גם עושה דברים, שלמיטב הבנתי, מרחיקים את הירידה הקוגניטיבית בזמן ו/או מסייעים לשמירה על בריאות טובה.
למרות זאת אין לי ערובה שאחד משני הדברים, שציינתי לעיל, לא יקרה לי ואז תימנע ממני האפשרות לכתוב ספר.
מתוך ראשי הפרקים של הספר הביוגרפי שאני מתכוון לכתוב בחרתי את הפרק השני. שם הפרק: רסקו.
הוא מתאר את ילדותי בשכונת רסקו בירושלים בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.
כתבתי טיוטה של חצי עמוד או עמוד שאני מרחיב אותה בהדרגה.
תוך כדי כתיבה עולים לי רעינות חדשים.
בכל יום אני מתכנן לכתוב משהו במארה לסיים את הפרק.
אם אסיים אותו לפני תחילת סדנת כתיבת סיפורים אליה נרשמתי, אביא אותה לסדנה בחודש אוקטובר.
אין לי ספק, שאקבל פידבקים שיעזרו לי לשפר את הפרק.
היום (24.8.26) עשיתי את מה שעשה דני לביא גיבור הסיפור הקצר הראשון שלי משלי כפירים.
דני ניצל את הורדת גיל הנסיעה חינם בתחבורה הציבורית על מנת לנסוע בכל יום לכל אורך הקו האדום ללא מטרה מוגדרת.
ספוילר: זה שינה את חייו.
גם אני ניצלתי את גילי המופלג לצורך נסיעה כמעט לאורך כל הקו הצהוב החדש של הרכבת הקלה של חברת כפיר בירושלים ללא תשלום.
זה לא שינה את חיי.
בסך הכל רציתי להבין אילו תחנות יש וכיצד אני יכול לנצל את הקו הזה והבנתי לאחר הנסיעה.
הקו האדום עובר לא רחוק מביתי בשכונת בית הכרם.
תחנת גבעת רם בקו הצהוב, הסמוכה לבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, היא בין חמש לעשר דקות הליכה מביתי.
לתחנה הזו הגעתי ברגל ונסעתי עד התחנה הסופית במלחה ובחזרה.
| סירי הוסטוודט בשנת 2014. מקור התמונה: ויקיפדיה. זכויות יוצרים: Luigi Novi מתפרסם לפי תנאי רישיון קריאייטיב קומונז ייחוס 3.0 לא מותאם. נוצר ב: 21.9.2014 |
כמו בכל אחת מהשנים האחרונות, רכשתי חבילת כרטיסים לסרטים דוקומנטריים בדוקוטקסט בספרייה הלאומית.
בשנה שעברה כתבתי על הסרט המקשיב שראיתי בדוקוטקסט.
לפני שנתיים כתבתי על הסרט "סוכן האושר" - סרט מוטה או שמשהו מהותי השתנה בבהוטן?
לא במקרה בחרתי השנה במסגרת החבילה גם בסרט על סירי הוסטוודט.
סירי הוסטוודט היא סופרת. גם בעלה פול אוסטר (נפטר ב-2024) היה סופר.
קראתי כמה ספרים שכתב פול אוסטר.
מעולם לא קראתי ספר שסירי הוסטוודט כתבה, על אף שכמה מהם תורגמו לעברית.
עדיין לא מאוחר לתקן את זה.
היות שאחד הפרויקטים שאני מנסה לקדם הוא כתיבת ספר, חשבתי שאולי אלמד משהו מאלה שכבר כתבו בהצלחה לא מעט ספרים.
לא התאכזבתי. הביוגרפיה שלה מרתקת והיא אישה נבונה שיש לה מה להגיד במספר רב של נושאים.
כנראה שגם לקחתי משהו ממה שהיא אמרה על הקשיים בכתיבת ספר ויתכן שזה יעזור לי במהלך הכתיבה.
לטענתה, השלב הראשון של כתיבת ספר הוא הקשה ביותר.
אני מתקרב לשלב הזה וטרם נמצא בו.
הסרט מתחיל בסירי הוסטווד הצעירה החולמת להיות סופרת.
היא מגיעה מעיירה קטנה במינסוטה הרחוקה והקרה למרכז ניו-יורק במטרה להפוך לסופרת.
כמו במקרים רבים, המציאות בעיר הגדולה יותר מורכבת ממה שתיארה לה.
זה נגמר יותר טוב מאשר ברוב המקרים של צעירים וצעירות עם חלום המגיעים לניו-יורק.
היא הגשימה את חלומה והפכה לסופרת.
היא נישאה לסופר פול אוסטר, אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה.
הנישואים נמשכו יותר מארבעים שנים עד מותו של פול אוסטר בשנת 2024.
היא סיימה דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה.
1. אהבה אמיתית לסיפרות ולספרים
היא מתארת בסרט כיצד כשעברו לגור ביחד מיינו את הספרים הרבים שהיו להם כי לא כל הספרים היו יכולים להיכנס לביתם הגדול.
בהרבה מקרים ויתרו על עותק אחד של ספר ששניהם רכשו.
2. כישרון
כנראה שבתחום של כתיבת ספרים, ולא רק בו, קשה מאוד להצליח בלי מספיק כישרון.
זה לא תחום שרבים מרוויחים בו כסף וגם אנשים בינוניים יכולים להתפרנס ממנו היטב.
3. השותפות בחיים עם בן-זוג ששותף למקצוע
אפשר לקבל תמיכה ברגעי משבר, לחלק התלבטויות ולקבל פידבק שמעשיר.
לפחות על פי הסרט נראה שהיו להם נישואים מאושרים.
4. עבודה קשה
הרבה שעות של התלבטויות וכתיבה.
5. מזל
באחד השקפים בהרצאה חדשה שלי על לונג'יביטי מזווית הראייה שלי, אני כותב: "גרם מזל = קילו שכל".
ללא מזל לא מאריכים ימים. גם לא מצליחים בסיפרות ובתחומים אחרים.
בשיר שכתבתי בתחילת שנות ה-30 של חיי כתבתי: "חלוקך הוא ורוד בכל השירים, אך נראה במציאות כמו החיים: קצת כחול, קצת עצוב קצת פסים".
הסרט מציג גם כמה חלקים פחות מלבבים בחייה של סירי הוסטוודט.
כך צריך לעשות בסרטים דוקומנטריים ראויים.
במקרה שלה הוצגו בעיקר שני נושאים.
הוסטוודט היא בת לאם שהיגרה מנורווגיה ולאב שדור הסבים שלו היגר לארצות הברית מנורווגיה.
היא למדה שתי שפות בגיל צעיר מאוד: אנגלית ונורווגית
אביה, Lloyd Hustvedt, היה פרופסור באונברסיטה שעסק במחקר היסטורי של ההגירה מנורווגיה לארה"ב.
על פי הסרט האב העריך פחות מדי את הכישורים האינטלקטואלים של ביתו הבכורה ולא אהב את המרדנות שלה, שהביאה אותה לעזוב את מינסוטה ולעבור לניו יורק וללמוד באוניבריסיטת קולומביה.
זה יצר מערכת יחסים מורכבת מצד אחד אהבה של האב לבת והבת לאב ומצד שני סוג של התנגשות על הרקע שהוזכר בתחילת פיסקה זאת.
סירי הוסטוודט הייתה נופלת או מתמוטטת בלי ליפול בתדירות נמוכה.
כל הבדיקות הרפואיות והאיבחונים הפסיכולוגיים לא מצאו סיבה לכך.
בגילי המתקדם, אני לא חושב על קריירה חדשה כסופר.
אני כן חושב על הוצאת ספר. ספר ביוגרפי או ספר של שירים וסיפורים.
אני מודע לזה שרק אחד מתוך חמישה שכותבים ספר מוציא אותו לאור.
אני מודע לזה שרוב אלה שיוציאו ספרים, במקרה הטוב, לא יפסידו כסף.
במקרה השכיח והפחות טוב, הספר יעלה להם יותר ממה שירוויחו ממנו.
אני יוצא מתוך הנחה שאני אשתייך לקבוצה הגדולה שתפסיד כסף מהוצאת הספר.
המטרה היא הגשמת חלום אישי ולא התעשרות.
באופן דומה אני פועל גם בכיוון של הגשמת חלומות אישיים אחרים.
בגיל 75 אני מקווה ללונג'יביטי מיטיבה עם תיפקוד מלא, אבל מביא בחשבון את זה ש"אני בישורת האחרונה" ויכולים לקרות בכל יום דברים שימנעו ממני את הגשמת החלומות.
כשאני מסתכל סביבי אני נתקל בתדירות גבוהה במידע על אנשים מקבוצת הגיל שלי שהיכרתי והולכים לעולמם וגם במקרים של אנשים מאותה קבוצת גיל שכבר לא יתפקדו באופן סביר בשארית חייהם.
עכשיו זה הזמן להתמקד גם בהגשמת חלומות אישיים.
![]() |
| העיירה אבדלוס באיקריה ליד המלון בו גרנו זכויות יוצרים: אבי רוזנטל |
בפוסט שפרסמתי בפייסבוק תיארתי את ההרצאה שלי על "סודות החיים הארוכים והבריאים של איקריה", במסגרת פרויקט התנדבותי שלי בו אני מרצה לניצולי שואה על נדינות בהן ביקרתי.
חברי ללימודים בבית הספר התיכון, יעקב ריטוב, אותו אני מאוד מעריך, כתב שאין שם אריכות חיים והכל רמאות ו/או טעויות רישום.
הוא הסתמך על המאמר שכותרתו היא: Supercentenarian and remarkable age records exhibit patterns indicative of clerical errors and pension fraud
המאמר עליו הסתמך הרבה יותר טוב ממאמר אחר, שהשתמש בחוק המספרים הקטנים על מנת להוכיח שבאוקינאווה אין אריכות ימים.
באותו מאמר הוזכר קשיש יפני בטוקיו, שנתפס בזיוף גילו, ועל סמך מקרה אחד באי יפני אחר הסיק כותב המאמר מסקנות לגבי אוקינאווה.
בסדרת הפוסטים, שזה הראשון בה, אסביר מדוע לא השתכנעתי מהטענות במאמר שיעקב ריטוב שלח קישור אליו.
הפוסט הזה מתייחס לטענות העקרוניות שהועלו במאמר ומציג טענות מחקריות התומכות בטענות על אריכות חיים בריאים ב"אזורים כחולים".
הפוסטים הבאים יתיחסו באופן פרטני לכל אזור.
אינני טוען שכל הטענות ביחס לחיים בריאים וארוכים באותם אזורים נכונות.
אני כון טוען שחלק מהטענות הללו נכונות ואינן מבוססות על הונאה או טעויות רישום.
גם בהרצאות שלי אני מפריך כמה טענות של דן בוטנר וטענה אחת של פרופ' מישל פולן, שאינן סבירות בעיני.
אני מבחין בין "אזורים כחולים" שאיני מכיר Luma Linda, ניקויה ומרטיניק לבין שלושת האזורים הכחולים האחרים. בסרדיניה ובאיקריה הייתי.
את יפן והתרבות היפנית אני מכיר לא רע בכלל. ביליתי שם חודש בירח הדבש שלי, זן בודהיזם הוא מרכיב חשוב בתפיסת העולם שלי ואפילו עבדתי בפרויקט מחשוב גדול עבור חברת ביטוח יפנית.
את העיסוק שלי ב"אזורים כחולים" התחלתי אחרי צפייה בסדרה של ה-BBC על אוקינאווה.
אני לא יכול לתמוך בטענות של אריכות ימים באזורים שאני לא מכיר מספיק טוב.
אוסיף גם רק רקע מוכר לי והתיחסות שלי לטענות.
ההתיחסות שלי מסומנת בצבע אדום.
1. רישומים לא נכונים של תאריכי לידה במרשמי אוכלוסין של מדינות
התופעה של רישומים שגויים במרשם האוכלוסין מוכרת לי מנתוני מרשם האוכלוסין של מדינת ישראל.
א. שורדי שואה
היכרתי כמה שורדי שואה שנותרו ללא משפחה וללא מסמכים. הצעירים שביניהם לא ידעו את תאריך לידתם. פקידי מרשם האוכלוסין בחרו תאריך לידה או הסתמכו על דיווח של השורדים.
ב. אנשים שעלו לארץ ותאריך לידתם לא היה ידוע
מדובר מעולים מבמדינות שבהן לא היה מרשם אוכלוסין מסודר שנשמר ו/או הוריהם לא ידעו מה היה תאריך לידתם.
זה קרה יותר בגל העלייה הגדול של שנות ה-50 של המאה הקודמת.
פקידי מרשם האוכלוסין, שלא היו מסוגלים לבצע בדיקות, דיוחו על תאריך לידה שרירותי, לאו דוקא מתאים לתאריך האמיתי.
מי שטוען, שנעשו הרבה יותר טעויות ברישומי לידה ב"אזורים כחולים" מאשר באזורים אחרים דומים, צריך להוכיח את זה או לפחות לתת לזה הסבר.
במאמר לא מצאתי הוכחה או הסבר מדוע דווקא ב"אזורים הכחולים" היו יותר טעויות ברישום תאריכי לידה בהשוואה לאזורים דומים להם?
יתרה מזאת לא ראיתי נתונים ספציפיים המתיחסים ל"אזור כחול", למשל איקריה או ברברג'ה בסרדיניה.
הנתונים התיחסו למדינות שלמות ולפעמים גם לחלוקה לאזורים בתוך מדינות.
2. זיופים מכוונים של שנת לידה ו/או אי-דיווח על מוות במטרה לקבל קצבאות והטבות אחרות.
א. יש שורדי שואה שהיכרתי שכשעלו לישראל והתבקשו לדווח על תאריך לידה דיווחו על תאריך מאוחר בכמה שנים מתאריך הלידה האמיתי שלהם.
סיבה בולטת לכך הייתה החשש ממשבר עתידי שיקשה על הישרדותם הכלכלית.
למי שצעיר יותר יש יותר שנות עבודה עד ההגעה לגיל הפנסיה.
ב. יש בישראל גם תופעה של אי-דיווח על פטירה למרשם האוכלוסין ולמוסד לביטוח הלאומי.
מדובר בעיקר באזרחים ותיקים המקבלים קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי.
כתוצאה מאי הדיווח ממשיכים בני המשפחה לקבל קצבאות.
זה קל יותר לביצוע בישובים נידחים ובישובים שאינם ישובים מוכרים ואין בהם הספקה מסודרת של חשמל ומים.
דפוס זה בישראל מתאים לטענה במאמר.
מה שחסר במאמר זה נתונים ספציפיים על "האזורים הכחולים" ואין הסבר מדוע זה קורה דווקא ב"אזורים הכחולים".
כך למשל, בברברג'ה בסרדיניה אין הסבר מדוע זה קורה בכפרים או בעיירות מסוימות ולא בעיירות סמוכות אחרות?
מהההיכרות שלי מקרוב עם תשבי איקריה אני משוכנע שהרוב המכריע של התושבים לא היו מזייפים תאריך לידה על מנת לקבל קצבה או טובות הנאה אחרות.
אפרט בפוסט ספציפי על איקריה בסדרת פוסטים זו.
טרם ביקרתי באוקינאווה אבל אני מכיר היטב את המנטליות היפנית, התרבות היפנית ואת האי המרכזי של יפן.
אם אין שוני מהותי במנטליות של תושבי אוקינאווה בהשוואה לזו של תושבי איים אחרים ביפן, בלתי סביר שמספר גדול של מקומיים ידווח על תאריך לידה שגוי בכוונה לקבל טובות הנאה וקצבאות.
גם על כך אדווח בפוסט ייעודי על אוקינאווה.
3. "האזורים הכחולים" הם אזורים עניים יחסית לאזורים אחרים באותן מדינות
בקבוצות אוכלוסייה עם מעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר נמצאה תוחלת החיים נמוכה יותר.
זה נכון במקרים רבים אבל לא תמיד. כך למשל, במדינת ישראל למרבית הקבוצות במעמד סוציו-אקונומי בישראל תוחלת חיים יותר נמוכה, למעט חרדים שתוחלת החיים שלהם דומה לתוחלת החיים של האוכלוסייה היהודית.
אחד המאפיינים החשובים של החרדים בישראל הוא היותם חלק מקהילה תומכת.
בקהילה החרדית יש הרבה עזרה של חברים בקהילה לחברים אחרים באותה קהילה.
מכנה משותף של "אזורים כחולים" הוא השתייכות לקהילה תומכת חזקה.
1. עבודה ו/או התנדבות אחרי גיל פרישה
יש הרבה מחקרים המראים שאנשים שממשיכים לעבוד אחרי גיל הפרישה בריאים יותר מאשר אנשים שאינם עובדים, כלומר: תוחלת החיים הבריאים שלהם גבוהה יותר.
לפני כעשר שנים ציטטתי מחקר אמריקאי כזה שנעשה על מדגמים גדולים ונמשך מספר רב של שנים.
שמעתי גריאטר בכיר במשרד הבריאות שטען שיש הרבה מחקרים המראים שיש הוצאות גדולות למערכת הבריאות בגלל שאנשים שאינם ממשיכים לעבוד חולים.
באוקינאווה אין פרישה לפנסיה ממשיכים לעבוד גם בגיל מתקדם.
גם חקלאים ורועי צאן ב"אזורים כחולים" אחרים עשויים להמשיך לעבוד ולא לפרוש בגיל מסוים כמו שקורה אצל שכירים בחברה שלנו.
גם התנדבות עשויה להשפיע לטובה על תוחלת החיים ועל תוחלת החיים הבריאים.
כסטודנט לפסיכולוגיה נתקלתי לפני הרבה עשורים במחקרים על The Helper Principle. המתנדב מרוויח מההתנדבות.
במידה מסוימת אפשר להתיחס להתנדבות כעבודה רק ללא תשלום כספי.
2. תזונה
אין ספק שתזונה משפיעה על תוחלת החיים ועל תוחלת החיים הבריאים.
סדרה מרתקת ב-Netflix, שנעשתה בשיתוף עם מדענים מאוניברסיטת סטנפורד, בדקה השפעת תזונה על תאומים זהים.
מדי פעם דיבר אחד החוקרים מסטנפורד על השפעת התזונה על בריאות ובעקיפין על תוחלת החיים.
הסדרה היא רק דוגמה. לא חסרים מחקרים המראים את זה.
לפחות באיקריה ובסרדיניה יש תוזנה ים תיכונית המשפיעה לטובה על הבריאות.
באוקינאווה תוחלת החיים של יפנים, המתגוררים בסמוך ל-American Village, וצורכים באופן יומיומי המבורגרים נמוכה בהרבה מתוחלת החיים של תושבי האי הגרים באזורים אחרים.
3. הורדת מתח (Stress)
יש מספר רב של מחקרים המוכיחים ש-Stress פוגע בבריאות ומקטין את תוחלת החיים הבריאים ואת תוחלת החיים.
הדבר הראשון שאמרו לי מקומיים באיקריה כשריאיינתי אותם היה שאין Stress.יש דיווחים דומים גם ב"אזורים כחולים" בסרדיניה.
4. אורח חיים פעיל
אורח חיים פעיל מאריך את תוחלת החיים ואת תוחלת החיים הבריאים.
ב"אזורים כחולים" יש אורח חיים פעיל.
5. פעילות גופנית
ב"אזורים כחולים" מרבית האנשים פעילים גופנית בעבודה, בהליכה ובפעילות ספורטיבית.
לרוב הם יושבים פחות מאיתנו מול טלוויזיה או מול מחשב.
6. משמעות לחיים
משמעות לחיים מאפשרת הישרדות בחיים. אחת הדוגמאות היא התיאוריה של ויקטור פראנקל, שורד שואה.
גם בסיטואציות פחות קיצוניות משמעות לחיים משפיעה לטובה על אורך החיים ועל איכותם בגיל השלישי.
באיקריה נחשפתי למשמעות לחיים בהקשרים חברתיים קהילתיים, דתיים ואחרים.
באוקינאווה יש מושג הנקרא Ikigai המתאר את משמעות החיים.
חלק מהסעיפים הקודמים עשויים לתת משמעות לחיים.
1. גורם נוסף העשוי להשפיע על תוחלת חיים ועל תוחלת חיים בריאים היא הגנטיקה.
לא מוכרים לי מחקרים בנושא זה ביחס לאזורים כחולים.
2. המציאות היא כנראה לא שחור-לבן. יש טענות לא סבירות ביחס לחלק מהאזורים הללו ויש כאלה התומכות בטענה של תוחלת חיים גבוהה יותר.
בפוסטים הבאים אתיחס ל"אזורים כחולים" ספציפיים במידת יכולתי המוגבלת.
3. מי שטוען שהנתונים הם מזויפים לא ירצה להתיחס לנתונים ספציפיים ל"אזורים כחולים". נדרשת טכניקה לניתוח איכות הנתונים.
בהקדמה לפוסט הראשון בסדרה על אנשים קצת מוזרים קשרתי ביניהם לבין הספר של קווין מקפרלנד "אנשים מוזרים".
שני הפוסטים הראשונים לא עסקו באנשים מוזרים בגלל כישרון יוצא דופן, בשונה למשל מארכימדס בספר "אנשים מוזרים".
בפוסט הקודם עסקתי באיש בעל כישורים יוצאי דופן בשחמט. זהו מיגל ניידורף שהיה לו זיכרון יוצא דופן.
גם בפוסט זה אעסוק באיש בעל כישורים יוצאי דופן. הפעם מדובר במישהו שהצטיין בעיקר במשחק הברידג', שאני משחק ומלמד ולאו דווקא במשחק השחמט, ששיחקתי בעיקר בצעירותי.
לאיש הזה קראו אוסוואלד ג'קובי (27.6.1984 - 8.12.1902).
אוסוואד ג'קובי נחשב לשחקן הברידג' הטוב ביותר בארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה, למרות שמכעט לא שיחק ברידג' באותה תקופה.
הוא נחשב גם לשחקן ברידג' מהטובים בכל הזמנים. זכה פעם אחת באליפות העולם לנבחרות כשחקן נבחרת ארה"ב.
פיתח שתי קונבנציות הכרזה חשובות בברידג' שעד היום מרבים לשחק אותן: Jacoby Transfer ו-Jacoby 2NT.
במלחמת העולם השנייה הוא גוייס לצבא ארה"ב על מנת שינצל את כישורי החשיבה המתימטית יוצאת הדופן שלו לפיענוח הצפנות ולריגול נגדי. בדיוק כפי שהשתמשו בכישוריו אלה גם במלחמת קוריאה.
המלחמה הראשונה בה השתתף כחייל בצבא ארה"ב הייתה מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה הייתה בשנים 1914-1918.
כשמסתכלים על תאריך הלידה של ג'קובי יש שני דברים ברורים בקשר להשתתפותו בה:
1. הוא היה בן פחות מ-17 בסוף המלחמה, אז סביר שגוייס לקראת סופה.
2. ברור שהוא גם זייף את הגיל שלו אחרת לא היה מגויס.
בקיצור, במלחמת העולם הראשונה הוא היה חייל ביחידה שלא הייתה ממש פעילה.
אז הוא שיחק פוקר והרוויח סכומי כסף גדולים מהמשחק.
הוא הצטיין גם במשחקי חשיבה אחרים: שש בש (זכה באליפות העולם), פוקר כבר הוזכר וגם שחמט וכתב עליהם ספרים.
1. הוסמך כאקטואר בגיל 21 (האדם הצעיר ביותר שהוסמך בארה"ב).
2. הרצה ב-MIT על הסתברות.
כתבתי כבר שלפעמים אירוע אמיתי שקורה לסופר או סופרת יותר מרתק מכל סיפור דימיוני שהוא/היא יכתוב/תכתוב.
זה בדיוק מה שקרה לסופרת האמריקאית סוזן ג'קובי.
ג'קובי הייתה בירח הדבש שלה בפירנצה.
כשטיילה באחד הרחובות הראשיים הבחינה בקשישה שנפלה. היא ניגשה לקשישה ועזרה לה לקום והזמינה את הקשישה לשבת איתה בבית קפה סמוך על מנת שתתאושש.
בשיחה ביניהן שאלה הקשישה מה שמה? כשאמרה אותו שאלה הקשישה: "האם יש לך קשר משפחתי לאלוף הברידג' המפורסם?"
"כן. הוא דוד שלי", השיבה סוזן.
אז אמרה הקשישה "אני מכירה את הסבא שלך".
סוזן ג'קובי הייתה בהלם. היא לא ידעה בכלל שיש לה סבא.
גם אוסוואלד ג'קובי וגם אחיו (אביה של סוזן) לא היו בקשר עם הסב.
בדור של מלחמת העולם השנייה יש רבים שלא היו בקשר עם הוריהם משום שהוריהם הלכו לעולמם.
לא זה המקרה.
בכל דור יש גם מקרים חריגים של ניתוק קשר בין הורים לילדים, למשל במקרה של התעללות בילדים.
לא זה המקרה.
יש מקרים של הורים שלא מתפקדים והילדים עוברים לאימוץ או למוסדות או למשפחת אומנה.
לא זה המקרה.
יש מקרים שבהם רק האם מגדלת את הילדים והאב מתעלם מהם.
לא זה המקרה.
![]()
מיגל ניידורף (1997-1910). בשנת 1977.
מקור התמונה: ויקיפדיה.
נוצר ב-1073
:
בהקדמה לפוסט הראשון בסדרה על אנשים קצת מוזרים קשרתי ביניהם לבין הספר של קווין מקפרלנד "אנשים מוזרים".
הפוסט הראשון עסק באדם שעד גיל 15 ראה רק אישה אחת: אמא שלו.
הפוסט השני עסק בשחמטאי קצת מוזר.
שני הפוסטים לא עסקו באנשים מוזרים בגלל כישרון יוצא דופן, כמו למשל ארכימדס בספר "אנשים מוזרים".
פוסט זה הוא על אדם שהמוזרות שלו היא זיכרון יוצא דופן.
אבל לפני שאעסוק במיגל ניידורף, אתיחס לשני אנשים אחרים שלהם לא היה כישרון יוצא דופן כזה.
זה נעשה על מנת שהקוראים יוכלו להבין עד כמה היה הכישרון שלו יוצא דופן.
התחום שבו אנו עוסקים הוא משחק סימולטני בשחמט.
לא סתם משחק סימולטני אלא משחק סימולטני עיוור.
במשחק סימולטני בשחמט שחקן ברמה גבוהה או גבוהה יחסית משחק נגד כמה עשרות או מאות אנשים בו זמנית.
בכל פעם שהןא מגיע לשחקן יריב השחקן צריך לבצע בנוכחותו מסע.
השחקן ברמה גבוהה יותר מבצע מידית מסע ועובר לשחקן שאחריו.
המשמעוית:
1. אם הוא משחק משחק סימולטני נגד 30 אנשים לכל אחד מהם יש פי 30 יותר זמן לחשוב.
2. כל אחד מה-30 מתרכז במשחק שלו. מי שמשחק סימולטנית צריך לחשוב על כל 30 המשחקים.
לפעמים אי אפשר להימנע ממחשבה על משחק שכרגע הוא אינו נמצא ליד הלוח בו המשחק הזה משוחק.
ברוב המקרים פערי הרמות הם כאלה שהשחקן שממשחק סימולטנית מנצח את רוב מתחריו.
גם במשחק עיוור בדרך כלל יש פערי רמות. השחקן ברמה הטובה פחות יושב מול הלוח, כמו במשחק רגיל.
השחקן השני אינו יושב עם הפנים ללוח ואינו רואה את הלוח, כלומר: הוא מחזיק בראשו את תמונת הלוח והכלים.
בכל פעם שהשחקן שיושב מול הלוח מבצע מסע, הוא אומר ליריבו איזה כלי הזיז ולאיזו משבצת על הלוח.
יריבו חושב ואומר איזה כלי הוא מזיז לאיזה משבצת.
מי שמבצע את פעולת ההזזה הטכנית זה השחקן שיושב מול הלוח.
גם במקרה זה פערי הרמה גורמים בדרך כלל לשחקן הטוב יותר לנצח למרות היתרון של יריבו שרואה את הלוח והכלים.
השחקן שמשחק עיוור גם משחק בו זמנית נגד יותר משחקן אחד כמן במשחק סימולטני רגיל. הקושי הוא בכך שעליו להחזיק בראש תמונות של הלוח והכלים של יותר ממשחק אחד.
מטלת הזיכרון היא קשה יותר מאשר במשחק עיוור מול יריב אחד.
מגיל 14 או 15 שיחקתי בתחרויות שחמט. שיחקתי ברמה גבוהה יחסית.
בין השאר, שיחקתי בליגה הלאומית (הליגה הגבוהה ביותר) ופעם אחת הייתי שותף לזכייתה של קבוצת הפועל ירושלים בגביע המדינה.
עוד כשהייתי נער שיחקתי משחקים סימולטניים. ניצחתי את רוב היריבים והיו גם מקרים שניצחתי את כולם.
התחלתי לשחק גם משחקים עיוורים בדרך כלל נגד נערים בני גילי (בערך) וכשהייתי צעיר ולא נער שיחקתי נגד צעירים בני גילי (בערך).
פערי הרמה היו כאלה שרק במקרים נדירים הפסדתי,
אגב, גם ב"ישורת האחרונה" שיחקתי משחק עיוור נגד ילד מוכשר במיוחד כשהיה בן 8.
פעם אחת כשהייתי תלמיד כיתה גבוהה בתיכון ביקרו בביתי שני נערים שלמדו איתי.
הם רצו לשחק איתי שחמט והצעתי שאשחק סימולטני עיוור נגד שניהם.
לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעשות זאת. ניצחתי את שניהם.
| פרנסואה אנדריי פילידור (1795-1726). מקור התמונה: ויקיפדיה זכויות יוצרים: נחלת הכלל |
בנוסף היה מלחין ידוע.
פילידור שיחק משחק סימולטני עיוור נגד שלושה שחקנים.
לפני ששיחק דרש שהיסטוריונים יהיו נוכחים בזמן המשחק על מנת לתעד את זה.
הוא חשב שאחרת בדורות הבאים לא יאמינו שזה קרה.
זה הזמן לעבור למיגל ניידורף.
משה ניידורף היה יהודי מפולין. בתחילת מלחמת העולם השנייה התקיימה אולימפיאדת שחמט בבואנוס איירס. ניידורף שיחק בנבחרת פולין.
לא היה לו לאן לחזור. הוא נשאר בארגנטינה והתאזרח והיה שחקן השחמט הטוב ביותר במדינה זו.
ניידורף היה שחקן בדרגת רב אמן בינלאומי (הדרגה הגבוהה ביותר) ונכנס להיכל התהילה העולמי של השחמט.
לפני כמה ימים התבשרנו על צירופו של השחקן הישראלי הראשון להיכל התהילה הזה. זהו בוריס גלפנד.
ניידורף שיחק משחק סימולטני עיוור נגד 45 שחקנים בעיר סן פאולו שבברזיל.
הוא ניצח 39 משחקים, הפסיד 2 משחקים וסיים בתיקו נגד 4 משתתפים נוספים.
| משחק במועדון שחמט ישראלי בשנות ה-30. מקור התמונה: ןיקיפדיה הרשאת שימוש: נחלת הכלל |
משחק השחמט אינו חד-ממדי. גם השחמטאים אינם כאלה. יש כאלה שיש להם בן זוג או בת זוג, ילדים עבודה תחביבים.
כך למשל, אלוף העולם הקובני חוסה ראול קפבלנקה היה דיפלומט.
ד"ר מיכאל בוטביניק, יהודי מברית המועצות שהיה אלוף העולם בשחמט, היה גם מהנדס חשמל ומומחה מחשבים.
שחקן השחמט הירושלמי הצעיר י. היה קצת מוזר. בחיים שלו היה רק מימד אחד: שחמט.
כל חייו סבבו סביב שחמט.
תגידו שהוא אולי היה שחמטאי מצטיין, אלוף עולם כמו בוטביניק או קפבלנקה. ממש לא.
הוא היה שחקן שחמט בינוני.
| בנין ההסתדרות ברחוב שטראוס הרשאת שימוש: |
| נוצר על ידי: User:Ranbar - נוצר על־ידי מעלה היצירה בתאריך: 29.3.2011 |
הוא זכור לי ממועדון "הפועל" ירושלים בו שיחקתי כנער וכצעיר, שהיה בבנין ההסתדרות ברחוב שטראוס.
באותה תקופה רחוב שטראוס עדיין לא היה כולו חרדי. החלק הקרוב למרכז העיר עד מעט אחרי בנין ההסתדרות לא היה חרדי. החלק היורד לכיוון כיכר השבת כבר היה חרדי.
בחלק שטרם התחרד וברחובות הסמוכים היה קולנוע אדיסון. מאוחר יותר נפתח גם אולם הקולנוע מיטשל מיטשל בבניין ההסתדרות.
ליד קולנוע אדיסון הייתה מסעדה קטנה במיוחד. זו הייתה מסעדת כהן. מסעדת הממולאים הטובה ביותר בירושלים.
ממש מול קולנוע אדיסון הייתה מאפיית אביחיל, שסטודנטים הגיעו אליה בימי חמישי בערב.
ברחוב בני ברית הסמוך הייתה קופת חולים כללית והייתה בו גם ספרייה.
י. התגורר בדירת חדר קטנה מעט מתחת למועדון השחמט בצד השני של הרחוב. הדירה בה התגורר שכנה בחלק שהיה כבר חרדי.
זה לא ממש הפריע ל-י.
בשעת בוקר מאוחרת היה י. מתעורר. לוקח כדורי מרץ על מנת להתעורר לגמרי והולך ברגל לבית קפה אורינט.
בית הקפה היה ברחוב בן-הלל שיצא מרחוב המלך ג'ורג' סמוך למשולש של מרכז העיר ולקולנוע תל-אור.
בית הקפה היה פתוח מהבוקר ועד אמצע הלילה. שיחקו בו שחמט.
י. היה אוכל שם ארוחת בוקר ושותה קפה. אחרי זה היה משחק שם שחמט, אוכל ארוחת צהריים וממשך לשחק עד שעה 17:30 בערך.
זה היה הזמן ללכת לעבודה.
י. עבד בשחמט. הוא היה אחראי לפתיחת המועדון בימי א' עד ה' משעה 18:00 עד שעה 22:00.
בדרך כלל היו באים חברי המועדון לשחק משחקי בזק ("בליץ") כשלכל שחקן יש 5 דקות לכל המשחק.
י. היה אחראי לתת למי שביקש כלי שחמט ושעון שחמט.
היה אחראי על הסדר במועדון ועל טיפול בהתנהגויות חריגות של שחקנים, למשל מריבות בגלל משחקי שחמט.
את הכלים והשעונים החזיר לארון נעל בתום המשחקים.
כמובן, שגם הוא עצמו שיחק משחקי בזק.
היו גם ימים שהיו תחרויות רשמיות מטעם התאגדות השחמט הישראלית.
ביום כזה היה מגיע גם מנהל המועדון שניהל את התחרות.
בשבתות היו לפעמים משחקי ליגה.
י. חילק שעונים וכלי שחמט לתחרוית ואסף אותם עם סיום המשחקים.
לאחר שנעל את המועדון פסע י. שוב לקפה אורינט. הוא שיחק שם שחמט עד השעות הקטנות של הלילה.
בזמן המשחקים גם אכל ארוחת ערב שהזמין בבית הקפה ושתה קפה.
הגיע הזמן ללכת ברגל הביתה ולסיים את היום.
צריך רק לקחת כדורי שינה על מנת להירדם.
יום אחד סיפר י. שהוא עומד לטוס לארה"ב בלי לחזור.
לשואלים השיב שהוא התכתב עם בחורה שגרה בניו יורק.
הם מעולם לא נפגשו. היא הציעה לו שהיא תשלח לו כרטיס טיסה לניו יורק והם יתחתנו.
אולי זה יהיה מוזר להגיד שהאהבה ניצחה, אבל י' טס והתחתן ומאז לא ראיתי אותו.
| קריקטורה על קריאת אאוריקה של ארכימדס. מקור התמוה: ויקיפדיה הרשאת שימוש: נחלת הכלל |
כשהייתי צעיר קראתי ספר עם דפים קטנים מהרגיל. שם הספר: אנשים מוזרים.
כתב אותו קווין מקפרלנד באנגלית. אני קראתי את התרגום לעברית.
כל דף הוקדש לאיש מוזר אחד. בכותרת נכתב שמו של האיש ומה ייחד אותו מבני אדם אחרים.
אחד האנשים המוזרים היה ארכימדס, שהקריקטורה בראש פוסט זה מציגה את הרגע הגדול בחייו.
ארכימדס היה גאון יוצא דופן, שהיה ראוי להופיע בבלוג זה כאדם שהשאיר חותם אחרי "הישורת האחרונה" של חייו.
גם אחד מנשיאי ארצות הברית, שכרגע איני זוכר את שמו, הופיע שם מסיבה דומה לארכימדס.
נכתב בספר עליו שהוא היה האדם היחיד שהיה מסוגל לכתוב בו זמנית שני טקסטים שונים.
אחד ביד ימין ושני ביד שמאל.
המגבלה שמנעה מאחרים לעשות זאת כמובן אינה של הידיים. היא מגבלה של יכולות המוח.
| דיוקן של התאומים הסיאמיים המקוריים. מקור התמונה: ויקיפדיה הרשאת שימוש: נחלת הכלל |
היו גם כאלה שזכו לדף בספר מסיבות לא טובות, למשל: האיש מנוקסויל.
אותו בריטי היה, על פי הספר, האדם היחיד שהיה לו זנב. אמנם קצר במיוחד, אבל בכל זאת זנב.
גם שני תאילנדים, אנג וטאנג קיבלו דף בספר לא בגלל יכולות יוצאות דופן.
הם היו התאומים הסיאמים הראשונים.
הם רבו כמעט כל הזמן. ככה זה כשאתה מחובר למישהו ואתם חייבים להחליט ביחד לאן תלכו ואי אפשר להיפרד.
גם אותו נזיר ביוון העתיקה מופיע בספר "אנשים מוזרים".
אימו מתה בלידה שלו. החליטו שללא אם כדאי לשלוח אותו למנזר.
שלחו אותו למנזר על אי קטן שבו היו רק נזירים ולא היו נזירות.
לאי נאסרה כניסה של נשים ושל נקבות של בעלי חיים.
הוא חי באי עד יום מותו.
כיועץ מחשוב בשנות ה-90 של המאה הקודמת בחנתי כמה פעמים כלי פיתוח תוכנה.
היכרתי היטב את מוצרי התוכנה בשוק העולמי שבהם השתמשו.
כאשר היה מדובר במספר גדול של משתמשים במקביל וביישומים מורכבים חשבתי שהמוצר הטוב ביותר בשוק לצורך זה הוא המוצר של חברת FORTE האמריקאית.
לא הייתי היחיד שחשב כך. בדירוגים של חברות האנליסטים של מוצרי מחשוב הוא הופיע במקום גבוה במיוחד.
חברת תוכנה ישראלית שייצגה את החברה האמריקאית הזו ידעה שזו דעתי על המוצר.
היא הזינה אותי בהרבה מידע על המוצר.
בכל פעם שהיה מגיע מומחה של החברה לארץ הוא היה לן באזור המרכז ונפגש עם נציגי ארגוני מחשוב ישראלים במרכז הארץ.
אי אפשר לבקר בישראל בלי לבקר בירושלים. ירושלים היא האתר התיירותי הנחשב ביותר בארץ בגלל ההיסטוריה שלה וקדושתה לשלוש דתות.
כל ביקור כזה כלל גם יום אחד בירושלים כשנציג מכירות של החברה מראה לאורח את האתרים הייחודיים בעיר.
כל פעם שזה קרה נציג המכירות היה מתקשר אלי מראש ומתאם פגישה בערב בבבית קפה עם האורח ואיתי.
הפגישות היו מקצועיות, אבל גם פגישות מקצועיות מתחילות ב-Small Talk.
כך היכרתי טוב יותר אנשי מקצוע מרכזיים בחברה ואת יכולות המוצר והניסיון שהצטבר בו.
האוסטרלי הצעיר שעבד בתפקיד טכני בכיר בחברה בארה"ב סיפר לי על עצמו.
הוא גדל בחוות בודדים נידחת. אביו גידל שם בקר. בחווה גרו רק בני המשפחה הגרעינית.
אימו, שלפני נישואיה הייתה מרצה באוניברסיטה, לימדה בחינוך ביתי את ילדיה.
בכל פעם שעמדה ללדת הסיע אותה אביו לבית חולים בעיר הקרובה ביותר, שהייתה מרוחקת.
האב השאיר את האם בבית החולים וחזר לחווה. כעבור כמה ימים נסע שוב ואסף את האם ואת הרך הנולד מבית החולים.
היו לו שלושה אחים. לא הייתה לו אחות.
בגיל 15 יצא לראשונה מהחווה כששלחו אותו ללמוד בבית ספר תיכון בעיירה הכי קרובה, שכמובן הייתה מרוחקת.
האיש לא ראה עד גיל 15 אף אישה, ילה או נערה פרט לאימו.
מרתק לחשוב מה החוסר החברתי הקיצוני הזה עושה לבן אדם.
כלפי חוץ לא ראיתי סימנים המעידים על משהו חריג.
האם הבידוד הקיצוני בילדות היה זה שדחף אותו להגר לארה"ב הרחוקה או שנוצרה באופן מקרי הזדמנות להתפתחות מקצועית בשכר טוב במיוחד?
לא קיבלתי שום רמז ממנו כתשובה לשאלה הזו, שלא נשאלה במהלך השיחה.
אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים בשנת 2025 כתבתי לא מעט על חשיבותה של ריצה למרחקים ארוכים עבורי ועל ההשלכות שלה על תחומים אחרים בחיי. ...