 |
| דורי לאוב (1937-2018) מקור התמונה: ויקיפדיה הרשאת שימוש: צולם על ידי: ב-7.2.1980 |
השואה, בה איבדה אימי ז"ל, את כל משפחתה תופסת מקום מרכזי בחיי, על אף שלא תמיד אני מודע לכך.
ביום חמישי 21.8 ארצה בזום (ללא תשלום לאזרחים ותיקים) על "הדרך שלי אתגרים, משברים וחלומות". זוהי הפעם הראשונה שאני מרצה הרצאה אישית לגמרי.
ספוילר קטן. יש שתי תפיסות מנוגדות המהוות את הצירים העיקריים של חיי. אחת מהן היא היותי בן הדור השני לשואה.
בבניית הרצאה חשבתי קצת יותר לעומק כיצד זה השפיע על חיי?
הסרט "המקשיב" בו צפיתי הבוקר (18.8.25) בפסטיבל דוקוטקסט, עוסק בתיעוד השואה בגישה שונה מגישות מקובלות בסרטים תיעודיים.
הסרט מתעד את דמותו וגישתו של דורי לאוב פסיכיאטר ניצול שואה.
לאוב הרצה באוניברסיטת ייל והיה מיוזמי ומקימי ארכיון פורטנוף שהוקם באותה אוניברסיטה, הארכיון הראשון שתיעד עדויות של ניצולי שואה.
אחריו הוקמו ארכיונים גדולים יותר ביד ושם ועל ידי סטיבן שפילברג.
הוא העמיד את גישתו של לאוב בקצה המנוגד לגישתו של קלוד לנצמן בסרט "שואה".
לנצמן תיעד כל פרט ופרט קשה ככל שיהיה במטרה לשמר את זכרון השואה.
לאוב בעיקר מקשיב לניצולים ונותן להם אפשרות לבחור לא לספר הכל ואפילו לא לספר בכלל. הוא לא מוכן לתעד דברים שהמחיר הנפשי שישלם המתועד גבוה מדי עבורו ולכן הוא מאפשר לו נקודות יציאה מהמשך העדות.
בהיבט המסחרי יש מחיר לגישה של לאוב. באותה עלות הוא מקבל פחות עדויות ולפעמים גם עדויות פחות דרמטיות.
הגישה בפרויקט עדות 710 דומה בכלל, ובפרט ביחס לעדויות ילדים. עדויות ילדים לא נחשפות לכלל הציבור. כשיעבור זמן והילדים יגדלו הם יקבלו החלטה האם לחשוף אותן גם לכלל הציבור. בנוסף המעיד יכול לבקש למחוק את עדותו גם לאחר שנתן אותה.
הבדל משמעותי נוסף הוא שארכיוני תיעוד שואה נוצרו שנים אחרי השואה. בפרויקט עדות 710 הייתה דרישה מהשטח לתעד מיד ככל שניתן, כלומר: מספר ימים אחרי הטבח התחיל תיעוד.
האמנות של דורי לאוב היא הקשבה. זה מסתדר טוב עם המקצוע שלו שמחייב הקשבה כזו.
דבר אחד לא איפשר דורי לאוב למרואיינים לעשות: לברוח לכללי ולא להישאר ברמה האישית.
גם עם האישי סובייקטיבי ואינו מתאים למציאות שהייתה.
סרט מרתק על איש מרתק ועל סיפורים אישיים מרתקים של ניצולי שואה.
ממליץ לצפות בסרט הזה.
הדיון שאחרי הסרט
ד"ר אוהד אופז נשאל שאלות על ידי עובדת של הספרייה הלאומית בהקשר של הסרט ובהקשר של עדות 710.
הספרייה הלאומית שותפה למיזם של עדות 710 כשהעדויות המוקלטות נשמרות בה.
השאלות והתשובות נתנו פרספקטיבה רחבה יותר של קולנוע תיעודי בכלל ובהקשרים אלה בפרט.
פרט מעניין הקשור לרוח התקופה נוגע לעדות 710.
בנוסף לעדות המלאה יש גם סרטון קצר של עד 5 דקת המביא את עיקריה.
בשנים האחרונות איבדנו את הקשב לסרטונים ארוכים ולספרים רבי עמודים. בסרטון קצר יצפו יותר ואולי לאחר הצפיה בו יצפו בסרטון מלא שיעניין במיוחד את אותו צופה.
יש כבר לא מעט אנשים שקוראים תקציר AI במקום לקרוא מאמר פשוט בעיתון.
מרבית המשתתפים ששאלו שאלות היו אנשי מקצוע בתחומים של ניצולי שואה ופוסט טראומה.
השאלות והמידע היו מעניינים.
צדה במיחד את אוזני הערה של שואל שעסק בפוסט טראומה בצבא ואמר שמחקרים מראים שבקרב בני הדור השני לשואה יש יחסית יותר פוסט טראומטיים.
הזווית האישית שלי
במידה מסוימת גם אני סוג של מקשיב. לא מעט אנשים חשפו בפניי סודות אישיים לפעמים "סודות אפלים".
ברור לי שחשיפה כזו דורשת אמון בזה שחושפים לפניו. מידע כזה שמגיע אלי לא יוצא ממני באופן פומבי המאפשר את זיהוי מי שחשף אותו בפני.
גם אם אינני מחויב בסודיות מקצועית פורמלית.
ההתרשמות שלי מד"ר דורי לאוב ז"ל שהוא הקרין את זה שאפשר לסמוך עליו ולספר לו.
חלק מהתיעודים בסרטהתחברו אסוציאטיבית לדברים שחוויתי באינטראקציות עם ניצולי שואה.
בין אם במסגרת לימודי הפסיכולוגיה שלי ובין אם בהקשרים אחרים.
שיר שכתבתי מתאר אינטראקציה מפתיעה וחושפנית עם ניצולת שואה שתקנית במסגרת עבודה בקורס בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בה אספנו חלומות במועדון יום של אזרחים ותיקים.
אחד המרואיינים של ד"ר לאוב רואיין כחולה נפש. אותו ניצול שואה חי בעולם דימיוני של מלאכים שמדברים אליו. לאוב הקשיב לו ללא שמץ של שיפוטיות או ביקורת.
נזכרתי בפגישה שלי עם חולה נפש ניצול שואה שבית החולים היה כל עולמו.
קישור לפוסט שכתבתי בנושא זה:
