חלומות עצובים בישורת האחרונה

 

גלי מוח בזמן חלימה, מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט נחל כזיב כמשל כתבתי פסקה שכותרתה: "עדיין חולם". לא התכוונתי לחלומות בלילה אלא לחלומות של עשייה ושל חוויה. פוסט זה עוסק בחלומות מסוג אחר: חלומות בלילה. 

כתבה, שקראתי לאחרונה בוואלה, עסקה בהשפעה לא מובנת מאליה של מגפת הקורונה. 

על פי הכתבה, דיאדרה בארט, חוקרת ומרצה בפסיכולוגיה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הארוורד מצאה שינויים בנושאי החלימה בזמן שינה בהשפעת הקורונה. כך למשל, יש חלום חוזר שנקרא "חלום המסיכה" בו מוצא את עצמו החולם ללא מסיכה להגנה מפני הידבקות בקורונה. 

כסטודנט לפסיכולוגיה בשנות ה-70 של המאה הקודמת למדתי שתכני החלומות מבוססים על חומרים שהתרחשו בפועל במהלך היום או בעבר. החיבור אינו בהכרח תואם למציאות.

קורס על חלומות 

בלימודי התואר השני בפסיכולוגיה השתתפתי בקורס על חלומות. הייתה בו עבודה מעשית התחלקנו לזוגות. כל זוג הגיע למועדון קשישים בשכונה אחרת ואסף חלומות של קשישים. המטרה הייתה לראות האם יש הבדלים בדפוסי החלומות על פי מאפייני האוכלוסייה במועדון.

איך אוספים חלומות?

פעם בשבוע באנו למועדון ואספנו חלומות. בשביל לאסוף חלומות צריך קודם לצור קשר עם הקשישים. מטלה שהייתה קשה במיוחד עבורי. 

נקודת פתיחה טובה לשיחה איתם הייתה "מדורת השבט". אם זכרוני אינו מטעה אותי, מדורת השבט היתה ערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה אז בישראל. 

חברי המועדון היו חלק מהשבט וצפו כל ערב בתוכניות. אבל מה עושה בחור צעיר כמוני, סרבן טלוויזיה אידאולוגי, שלא הייתה לו טלוויזיה בבית ולא צפה בסדרות ובתוכניות הפופולריות? 

למזלי, השותפה שלי לאותה עבודה הייתה שונה ממני. היא צפתה בתוכניות הטלוויזיה. בדרך כלל היא זו שיצרה את הקשר סביב הטלוויזיה ואני ניסיתי, ביחד איתה, להבין ולתעד חלומות. 

חלומות חוזרים

לא רק בזמן משבר הקורונה יש חלומות חוזרים. גם לאזרחים הוותיקים היו.

כמעט לכולם היה חלום חוזר שבו מישהו פורץ לבית שלהם וגונב או פוגע בהם.

היו כאלה שהיה להם חלום חוזר נוסף. אלה היו ניצולי שואה. בחלום היו נאצים גרמנים, שרדפו אחריהם על מנת לפגוע בהם.

זאת ששתקה

כל חברי המועדון סיפרו חלומות, למעט אחת. במפגש האחרון היא ישבה לבדה ליד שולחן ובחרה לדבר דווקא איתי ולא עם שותפתי הפופולרית. 

היא סיפרה לי את האירוע הקשה בחייה. יש הבדל מהותי בין לדעת שזה קרה לבין לשמוע את זה ממי שחווה את זה באופן אישי. זה היה לי קשה מאוד. 

היא סיפרה לי שהייתה במחנה ריכוז. הייתה לה ילדה בת 4. נאצי ניגש אל הילדה שהייתה סמוכה אליה ורצח אותה ביריה לעיניה. היא התפרצה לכיוון הילדה. תפסו אותה. אמרו לה שהיה לה מזל שאחרי שהתפרצה לא ירו גם בה.

אני לא בטוח שהיא הייתה מסכימה עם מה שאמרו לה.

שיר שכתבתי בעקבות מה שסיפרה לי אותה אישה

הַדְּקִירָה

הַדְּקִירָה לֹא תִּקְהֶה בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים

וְהַכְּאֵב לֹא יִמָּחֶה לִפְנֵי הָשִׁיבָה

לְרִגְבֵי עָפָר מָרִים.

מִבַּעַד לָעֲרָפֶל מִלִּים סְדוּרוֹת

תָּצוּץ תָּמִיד אוֹתָהּ יָלָדָה

אוֹתָהּ בְּגִידָה

אוֹתָהּ אַשְׁמַת הַנּוֹתָרִים.

 

פְּלִיחַת מַתֶּכֶת בִּבְשָׂרָהּ.

גְּדִימַת קְפִיצָה נוֹאֶשֶׁת.

בְּיַד תַּלְיָן קָרָה

חוֹמֶלֶת מְאַמְלֶלֶת.

הַזְּעָקָה שֶׁלֹּא בִּקְעָה

הָיְתָה עֵדָה אִלֶּמֶת

לְכָל אוֹתָהּ זְוָעָה קְפוּאָה

שֶׁנֶּחְתָּמָה בִּלְבָבָהּ.

ירושלים, 1979

לא שוכחים לרכוב על אופניים

 

בסוף שנות ה-20 של חיי טיילתי בהולנד. באמסטרדם ראיתי מודעה קטנה ביחס לטיול אופניים. צלצלתי והצטרפתי. 

בגיל 13 עד גיל 14 רכבתי מעט על אופניים. מאז לא רכבתי.

היה טיול נפלא של כ-40 קילומטר רכיבה מחוץ לאמסטרדם. לא שכחתי לרכב על אופניים.  

בשנות ה-40 של חיי נסעתי עם משפחתי לטיול בחו"ל שלושת ילדיי הקטנים למדו ממני לרכב על אופניים. בחרנו בהולנד, בגלל ההתאמה שלה לתיירות ילדים. 

באחד הפארקים רכבנו על אופניים. שוב לא שכחתי לרכב על אופניים. 

בפוסט קודם הראיתי שלאנשים בישורות האחרונה יש עדיין יכולות אפקטיביות. למשל, לא שכחתי לתכנת בשפת האסמבלר. 

בפוסט הישורת האחרונה או אולי שתי הישורת האחרונות. הזכרתי שבצעירותי הייתי שחקן שחמט. 

בפוסט נחל כזיב כמשל הזכרתי שאני עדיין חולם ומתכוון לעשות דברים חדשים. 

חיבור כל המסרים האלה ביחד ובצירוף אי-איבוד המיומנות לרכוב על אופניים מביא אותי לפסקה הבאה. 

שחמט גיחה לאחר הרבה שנים

באופן מקרי נוצר קשר ביני לבין נתן בירנבוים, ששיחק איתי באליפויות הארץ לנוער בשחמט לפני יותר מחמישים שנים. 

נתן זכה באליפות ישראל ושיחק בנבחרת ישראל. גם היום, ב"ישורת האחרונה" הוא עדיין שחקן שחמט ברמה גבוהה מאוד. 

נתן אחראי על הסניורים (בני 65 ומעלה) באיגוד השחמט. הוא הציע לי להשתתף בחצי גמר אליפות הארץ לסניורים בירושלים. 

בשנתיים האחרונות לא שיחקתי בכלל בתחרויות. בשנים הקודמות שיחקתי בליגה לא גבוהה בקבוצת אס"א ירושלים. אבל....

הודעתי למנהל הקבוצה שאני משחק ברידג'. אשחק בליגה רק אם וכאשר יהיה המצב של כוח עליון, כלומר: מבין כל השחקנים הרשומים בקבוצה לא יהיו מספיק שחקנים שיכולים להופיע למפגש ליגה. זה קרה בדיוק פעם אחת בכל שנה. 

השחמט התקדם ואני לא רק שלא התקדמתי, אלא הלכתי אחורה. 

ליתר דיוק, מאז שבתחילת שנות ה-20 של חיי החלטתי לעבוד וללמוד רמת המשחק שלי בשחמט ירדה כי לא התקדמתי ולא למדתי דברים חדשים. הירידה הפכה לתלולה בשנים שבהן כמעט ולא שיחקתי.

האם עלי לנסות בכל זאת להתחרות? הבאתי בחשבון שהתוצאות יהיו גרועות ואולי גם לא אהנה לשחק? 

ההחלטה שלי:

1. במסגרת עשיית דברים חדשים, לעשות גיחה חד- פעמית לתחרויות שחמט.

2. להביא בחשבון שהתוצאות עלולות להיות עגומות. לא משהו שמתקרב להישגים שלי בעבר הרחוק מאוד.

3. ללא קשר לתוצאות להנות ולהיפתח.

התוצאות

שיחקתי חמישה משחקים. בשניים ניצחתי. בשלושה סיימתי בתיקו.

סיימתי במקום השני.

הייתי "חלוד" ורמת המשחק שלי לא הייתה טובה. 

בכל זאת נהנתי.

כפי שכתבתי בפיסקה קודמת: לא שוכחים לרכוב על אופניים. גם לא שוכחים לשחק שחמט.

האם זו גיחה חד-פעמית?

מי שקרא את הפוסט היבטים מעשיים: מה אפשר ללמוד מהדאואיזם ומהזן בודהיזם? מבין שאין לי ולא יכולה להיות לי תשובה מוחלטת לשאלה הזו. 

הנטייה שלי היא לחשוב שאעדיף לשחק ברידג'. 

שחמט תחרותי התחלתי לשחק בערך בגיל 14. ספק אם אוכל להגיע שוב לרמה קרובה לרמתי בשנות העשרה המאוחרות של חיי ושנות ה-20 המוקדמות של חיי. 

בשביל שאוכל לחזור לרמה סבירה אצטרך להקדיש הרבה זמן ומאמץ על מנת ללמוד.

ברידג' התחלתי לשחק בגיל 54. הרמה שלי נמוכה בהשוואה לרמת המשחק שלי בשחמט בצעירותי. יש לי הרבה מה ללמוד וכל הזמן אני לומד. 

אסכם במה שאמרה על שני המשחקים האלה השחקנית היחידה שזכתה באליפות העולם בשניהם. 

אירינה לויטינה: אלופה כפולה

 

האם יש עדיין יכולות אפקטיביות ב"ישורת האחרונה"?

אחת השאלות המהותיות ביותר היא: האם אזרחים וותיקים מסוגלים לתפקד באופן אפקטיבי? 

מדובר בהקשר של עבודה ובהקשרים אחרים. אחת המשמעויות של השאלה הזו היא: האם הם יכולים להמשיך לעבוד גם אחרי גיל הפרישה? ובנוסף: האם הם יכולים לתפקד היטב במטלות כמו משחקי חשיבה ובמטלות הדורשות יכולות פיזיות? 

התשובה לשאלה היא חיובית: הם יכולים אבל באופן שונה מצעירים.

אסייג, התשובה הזו אינה אחידה לכל האזרחים הותיקים.  יש כאלה שאינם יכולים כי יש ירידה חדה בתפקוד שלהם.

יש כאלה שיכולים לתפקד באופן דומה לאופן שבו תפקדו בצעירותם.

נדמה לי שהרוב נמצא במקום אחר: יכולים אבל אחרת מצעירים. 

בפסקאות הבאות אציג מספר  דוגמאות מניסיוני האישי. נדמה לי שאפשר להכליל מהן לקבוצה רחבה יותר. 

ריצה

למי שאינו יודע, אני רץ פעם או פעמיים בשבוע. קצת אחרי הגיעי לגיל 60 התחלתי להשתתף בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים. 

בכל השתתפות שלי במרתון ירושלים היו לי שתי מטרות שהושגו: לסיים את הריצה ולרוץ ברצף בלי לעצור לנוח ובלי לעבור להליכה. 

הייתה גם מטרה שלישית: לסיים תוך זמן מינימלי מסוים. 

המטרה הזו הוצבה אחרי שידעתי מה היה זמן הריצה שלי בשנה הראשונה בה השתתפתי. בשנה השנייה הגעתי כמה שניות יותר מאוחר מזמן היעד. בשנה השלישית עמדתי ביעד. 

מאז יש גרף עולה של זמן הריצה שלי: בכל שנה יותר מאשר בקודמת. 

גם בריצות השבועיות שלי זמן הריצה עולה.

מסקנה: לרוב אנשים בגיל מבוגר יותר איטיים מצעירים בביצוע מטלות פיזיות. 

 

פעילות  הדורשת יכולות שכליות

נדמה לי שגם בפעילויות כאלה, אני ואחרים בגילי, כבר יותר איטיים מאשר בצעירותנו. לוקח לי יותר זמן לבצע את המטלות, שאת רובן בחרתי, מרצוני הטוב, להטיל על עצמי.

יש פעילויות המשלבות בין יכולות מנטליות ויכולות פיזיות. כמו ימי עבודה ארוכים המחייבים גם נסיעות ארוכות בפקקים כמעט אינסופיים. 

האם אני יכול לעמוד בזה כמו שעשיתי בעבר? בארבעה ימים רצופים כאלה עמדתי בכבוד בקורסים על ניהול סיכונים, שאני מרצה בהם במשך כשמונה שעות במשך ארבעה ימים באזור המרכז. 

ספק אם הייתי עומד במעמסה כזו במשך שלוש שנים רצופות, כפי שעשיתי לפני 20 שנים.

 

ייעוץ בתוכנה עם Hands On 

את הקריירה שלי בתחום המחשבים ומערכות המידע התחלתי בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. אחרי מספר שנים הפכתי למומחה במערכות הפעלה של מחשבי Mainframe של חברת IBM. 

מערכות ההפעלה עוד לא היו מפותחות ונאלצנו להוסיף פונקציונאליות, שכתבנו בשפת התכנות Assembler, הקרובה לשפת מכונה. 

באמצע שנות ה-80 העולם כבר היה שונה: מערכות ההפעלה התפתחו וכתבו מעט הרחבות למערכת ההפעלה בשפת Assembler. אני כבר הייתי מנהל ואח"כ יועץ. במשך יותר מ-20 שנה כבר לא כתבתי או תחזקתי קוד בשפת Assembler. מרבית המטלות המקצועיות שלי בשנים שקדמו לפנייה כבר לא כללו עבודה עם Hands on כלשהו.

כשהייתי מעל גיל 60 פנו אלי ושאלו אותי האם אני יכול לטפל בהרחבות למערכת ההפעלה, שנכתבו במקום העבודה בו עבדתי בצעירותי? 

נאמר לי שבמקרים קודמים אחרי מעבר למהדורה חדשה יותר של מערכת ההפעלה הצליחו בקלות להתאים את ההרחבות (כמעט ללא שינויים או בכלל ללא שינויים). הפעם ניסו להתאים ושם דבר לא עבד.

ביני לבין עצמי התלבטתי האם אני מסוגל לעשות את זה?

עצמאים צריכים להתפרנס ולא תמיד יש להם מספיק עבודה. החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולנסות להתמודד. 

הרווחתי מעט כי זה היה פרויקט של Fixed Price והשקעתי הרבה שעות עבודה, אבל בלשון של המעטה, עמדתי בכבוד במשימה והצלחתי לבצע אותה.

לפרטים קראו:

Information Technology: Are you out of business if your age is above 50?

הסיבה שכתבתי על העבודה הקצרה הזו היא, שרציתי להסביר את היתרונות של אנשים בגיל מבוגר ביחס לצעירים.

עובדים צעירים יותר שניסו  לבצע את המשימה הלכו  מיד לקוד של התוכנה וכשלא פתרו את הבעיה נתקעו. אני ביקשתי להתחיל בספר (Manual) של אותו רכיב במערכת ההפעלה.

כשקראתי אותו מצאתי שחברת IBM ביצעה שינויים מהותיים באותו רכיב תוכנה במערכת ההפעלה ובממשק בינו לבין ההרחבות. 

כבר מהתחלה הבנתי מדוע זה לא עבד וכל מה שנותר לי זה משימה טכנית, אמנם קשה ומורכבת, של תכנון ויישום במסגרת החדשה של התוכנה.

מסקנה: היתרונות של אנשים בגיל מבוגר הם ניסיון ותפיסה רחבה.

 

גיוון תעסוקתי: גם כאלה ש"בישורת האחרונה"

 

לגיוון תעסוקתי יש יתרונות מוכחים. הגיוון מביא מגוון של תפיסות שונות ואופני התמודדות שונים. לא בהכרח ייבחר "השביל המוכר יותר", שבו הולכים אלה שכל עובדיהם חושבים באופן דומה. 

אחד האלמנטים של גיוון תעסוקתי הוא שילוב של צעירים וותיקים בעבודה. גם אם הוותיקים עברו את גיל הפרישה לגמלאות.

בעידן שבו עולה תוחלת החיים, חשוב לאפשר לאזרחים וותיקים, המעוניינים בכך, להמשיך לעבוד אחרי גיל הפרישה הרשמי. 

צריך לעשות את זה באופן שיביא לידי ביטוי את היתרונות שלהם ויקטין את החסרונות שלהם. 

זה טוב לכולם:

1. לוותיקים שלא נדחקים בבת אחת הצידה.

2. למעסיקים שיכולים להנות מהתרומה שלהם להצלחת העסק או מקום העבודה הציבורי.

3. למדינות שצריכות לתת תשלומים סוציאליים לאזרחים וותיקים, שהכנסותיהם נמוכות מדי ומתקשות לבנות מודל גמלאות פנסיה למשך כל כך הרבה שנים.

בבלוג שלי בכלכלת המשפחה התייחסתי למחקר מעניין של PWC בריטניה. 

המחקר משווה את האופן בו מדינות אירופה מאפשרות המשך עבודה לאזרחים וותיקים. 

בהקשר זה יש לנו מה ללמוד משוודיה.

 

נחל כזיב כמשל

 

נחל כזיב. צולם על ידי ב3.7.2021

ב-1 ביולי מלאו לי 70 שנים. משפחתי הגרעינית היקרה תכננה לנו נופש קצר בצפון לרגל האירוע. 

ההרגשה הייתה טובה ומאוד נהנתי. ממרום שנותיי הסתכלתי על זה גם בפרספקטיבה רחבה יותר, שאותה אחלוק עם קוראי הבלוג. 

קצת לפני גיל 70 חוויתי משבר גיל ה-X0: משבר הקורונה ששינה וצמצם כמה מדפוסי החיים שלי ביחד עם כמה כישלונות וחוויות של צמצום ביכולות. תוסיפו לזה אנשים במעגל החברתי שלי בקבוצת הגיל שלי שהלכו לעולמם או חוו ירידה חדה בתפקוד עקב בעיות בריאות. 

כמי שגדל על זן בודהיזם ודאואיזם, הבנתי מהר מאוד, שמשבר הוא גם הזדמנות לשינוי. צלחתי במהירות את המשבר העגול עם הפנים קדימה. 

זה לא אומר בהכרח שמה שהיה הוא שיהיה. 

 

דברים שהשתנו בחיי

 

נהיגה

לפני עשר-עשרים שנה הייתי, ללא ספק, הנהג העיקרי בנסיעה הארוכה מירושלים לצפון. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שלא נהגתי בכלל. המושכות של הנהיגה עברו לדור הצעיר. כמובן שבאירועים אחרים נהגתי גם השנה אבל יותר ויותר הדור הצעיר מתחלק איתי בנהיגה.

נהיגה אינה הדבר היחידי שעובר, באופן חלקי או מלא, לדור הצעיר יותר. גם דברים אחרים נעשים יותר ויותר על ידי כאלה שאינם בישורת האחרונה. 

 

מימון

בתקופה שעבדתי בהיקף מלא הייתי גם זה, שההכנסות השוטפות שלו היו גבוהות יותר מאלו של בני הדור הצעיר. כשהיה צריך, וגם כשלא היה צריך, שילמתי עבור הילדים.

בינתיים הילדים כבר לא ילדים ומצליחים במקומות עבודתם. ב"ישורת האחרונה" אני עובד פחות ומרוויח פחות מעבודתי החלקית. 

חלק מהוצאות משותפות וחלק מהוצאות הנופש שולמו על ידי הדור הצעיר.

כבר לא תמיד מובן מאליו שבני הדור המתכלה הם אלה שמשלמים על הכל. לשמחתי, כלכלתי את ענייני בתבונה. יש כאלה שב"ישורת האחרונה" צריכים תמיכה כלכלית של ילדיהם.

 

מאמצים פיזיים

המסלול המעגלי בנחל כזיב (בתמונה למעלה) אינו קל. מדובר בכ-9 ק"מ עם עליות וירידות. ביום חם זה אפילו קשה. שבת השלישי ביולי היה יום חם במיוחד. 

מי שהשגיח עלי היו שני הבנים שלי שהלכו ביחד איתי. לפני כמה עשרות שנים אני הייתי זה שהשגיח עליהם ותמך בהם. לא פעם עליתי בעליות קשות כשהצעיר יושב על גבי במנשא גב ואני מסייע גם לבת שלי.

ב"ישורת האחרונה" יש ירידה ביכולת הפיזית. זו כבר אינה אותה יכולת שהייתה בגיל 25 או 35. 

חדות מחשבתית

גם הזיכרון לא בדיוק כפי שהיה. יותר פעמים מאבדים ריכוז. 

ב"ישורת האחרונה" מאבדים מיכולת ריכוז ומחדות  חשיבה. 

 

דברים שלא השתנו בחיי

 

בהרצאה של ד"ר יורם מערבי, רופא המתמחה בזיקנה, שמעתי, שככל שעולה הגיל, גדלה השונות בין אנשים. בחלק מהתחומים התפקוד שלי לא השתנה מהותית, בינתיים, ב"ישורת האחרונה".

הפיסקה הנוכחית היא אישית ומתייחסת אלי. 

נחל כזיב כמשל

נחזור שוב למסלול המעגלי בנחל כזיב. אני ושני הבנים שלי לא היינו בו לבד. היו בו הרבה אנשים. 

כמעט כולם היו בשנות העשרה, שנות העשרים ושנות השלושים של חייהם.

אולי אני כבר לא רואה כל כך טוב, אבל נדמה לי שלא היו שם מלבדי אנשים אחרים הנושקים לגיל 70. 

כנראה שמצבי הפיזי טוב למדי, אם אני מצליח ללכת מסלול כזה ביום חם.

ריצה למרחקים ארוכים

אני עדיין רץ פעם או פעמיים בשבוע ונהנה מכל רגע. אני רץ 7-8 קילומטר. הולך ק"מ עד שאני מתחיל בריצה משום שאני לא רץ על אספלט, שהורס את הברכיים. בסוף המסלול המעגלי סביב גן החיות התנכ"י והטבע הנפלא ליד עין לבן, אני צריך ללכת עוד כ-2-2.5 ק"מ של אספלט. 

האמת שהתחלתי לרוץ מעל 5 ק"מ רק בהכנות לריצה הראשונה שלי ל-10 ק"מ במרתון ירושלים. הייתי אז מעל גיל 60. לפרטים נוספים קראו: התנהלות כלכלית: מרתון ירושלים כמשל.

האמת היא שזה כבר לא אותו דבר. עד לפני שנה לא הייתי עייף בערב ביום בו רצתי בבוקר. עכשיו כן.

עוד עדות לכך שמצבי הפיזי עדיין סביר. 

מצב בריאות

מצב הבריאות עשוי להיות מפתח להרבה דברים. גם לתפקוד הפיזי. 

רבים לא יודעים להעריך בריאות טובה או סבירה עד שמשהו רע מהותי קורה. כשזה קורה אז זה אולי כבר מאוחר מדי.

עושה רושם שמצבי הבריאותי טוב יחסית לרבים בקבוצת הגיל שלי. כך לפחות חושבת רופאת המשפחה שלי.

לא שאין לי בעיות קטנות פה ושם, אבל בהשוואה למה שאני רואה אצל חלק מחבריי ומכריי בקבוצת הגיל שלי, אני צריך להעריך את מצבי הטוב.  

בריאות היא מפתח לתפקוד ב"ישורת האחרונה".

יכולת חשיבה משמעותית 

בפיסקה קודמת למדתם שהחדות שלי אינה כפי שהייתה, זה עדיין אינו אומר שאיבדתי זיכרון, יכולת אנליטית, חשיבה ויצירתיות. 

בהקשר של זיכרון קראו למשל את הפוסט: הישורת האחרונה ואולי שתי הישורות האחרונות. 

בהקשר של יכולות חשיבה אחרות שציינתי, קריאת פוסטים בבלוגים שלי על מחשבים, ברידג', כלכלת המשפחה וניהול סיכונים תראה לכם שעדיין יש לי יכולות חשיבה משמעותיות בלא מעט תחומים.

עדיין עובד

אני עדיין עובד בהיקף קטן יותר מבעבר: מלמד ברידג', נותן ייעוצים בכלכלת המשפחה, מרצה על נושאים שונים וכותב הרבה.  

משבר הקורונה צמצם את היקף העבודה שלי. מקווה שהוא יגדל בהמשך. במידה שלא, אעשה דברים אחרים. 

האם התנדבות היא עבודה? אני מתייחס אליה כאל עבודה ללא תשלום.

 

מחקר מקיף על אוכלוסייה גדולה, לאורך שנים הראה שאנשים בגיל הפנסיה שעובדים, מאושרים יותר ומצבם הבריאותי טוב יותר. 

 

מחקר של PWC בריטניה עסק בהסתגלות של מדינות ה-OECD לעבודה של אוכלוסיה מבוגרת. 

המחקר מראה את התועלת שבעבודת אזרחים וותיקים מבחינת המשק, מבחינת מקומות העבודה ומבחינת האזרחים הוותיקים עצמם.

כמובן שצריך להתאים את אופי העבודה לאזרחים וותיקים. ייתכן שהיקף המשרה יהיה קטן יותר או אופי העבודה ישתנה. 

המדינה המתקדמת ביותר לפי המחקר הייתה שוודיה. 

אני רואה את עצמי ממשיך לעבוד בהיקף לא ידוע עוד הרבה שנים.

 

בפוסט Ikigai גרסת אוקינאווה תוכלו לקרוא על תושבי האי היפני שמאיריכים ימים. רבים מהם ממשיכים לעבוד גם בגילאים שהרבה אחרי גיל הפרישה לפנסיה. 

עבודה עוזרת להרגשת סיפוק ותרומה, משפרת את הבריאות ובאופן עקיף עשויה להאריך חיים.

 

עדיין חולם

מפסיקים להיות רלוונטיים כשמפסיקים לחלום. לי יש עדיין חלומות המתייחסים לעשייה בעתיד. 

לא כאן המקום לפרטם אבל מקווה שתתוודעו אל כמה מהם במהלך החודשים הקרובים.

"הישורת האחרונה" עשויה להיות רחוקה מסיום כל עוד אתם חולמים.

 

 

 

 

 

Ikigai גרסת אוקינאווה

לפני כשבוע (27.5.21) סיימתי לעזור למישהי בעבודה אקדמית שעשתה. זה הייתה משימת התנדבות שלקחתי על עצמי במסגרת ההתנדבות בעמותת הלל. 

גם במסגרת ההתנדבות שלי בהלל וגם במסגרת התנדבות קודמת בעמותת עולים ביחד נתקלתי באנשים הלומדים במסגרות אקדמיות ולא תמיד מבינים מה רוצים מהם המרצים? 

כך למשל, נתקלתי בעבודה אקדמית בנושא שאיני מומחה בו שבה היה כנדרש סעיף של דיון. הבעיה הייתה שבסעיף זה לא היה דיון.

לקחתי את הסעיף ובניתי דיון לדוגמה. הסברתי למי שכתב/בה את העבודה שאת תוכן הדיון יבנה על פי הידע והדעות שלו. כל מה שעשיתי הוא דוגמה למבנה של דיון על בסיס הידע המועט שלי בנושא. 

אינני כותב את העבודות במקום הסטודנטים. אני מנסה להסביר להם מה מצפים מהם המרצים על מנת שיוכלו להתמודד עם זה באופן סביר.

העבודה האחרונה, שבה סייעתי מעט, עסקה במתאם  השלילי בין משמעות לחיים לבין התאבדויות. הקשר הזה נמצא במחקרים שונים באוכלוסיות שונות, כולל אזרחים ותיקים. 

שלוש אפשרויות ב"ישורת האחרונה"

מחקרים אלה מביאים אותי לדיון ברצף אפשרויות העומדות בפני אזרחים ותיקים, הכולל שלושה סוגים של אפשרויות:

1. להטביע חותם

זו האפשרות שלא מעט פוסטים בבלוג זה עסקו בה. זו האפשרות שקשה להצליח בה.

2. לשקוע

זו האפשרות הפסיבית של יציאה לפנסיה וצמצום חד בפעילויות. אפשרות גרועה המביאה לירידה מתמשכת באושר ולהימנעות מיוזמה ומאקטיביות.

3. למצוא משמעות לחיים

המשמעות היא אישית ואולי לא תטביע חותם אחרי המוות, אבל תהפוך את האזרח הוותיק למאושר יותר. תיתן תוכן לחייו ותהפוך אותו לאדם פעיל כפי שאולי היה במשך מרבית ימי חייו לפני "הישורת האחרונה".

אוקינאווה

אוקינאווה הוא האי החמישי בגודלו ביפן. יש בו אוכלוסיה של כמיליון וחצי תושבים. 

אוקינאווה ידועה כאחד "האזורים הכחולים" בכדור הארץ, כלומר: אזורים בהם תוחלת החיים גבוהה. רבים מתושביה חיים מעל לגיל 100. 

באופן טבעי, חוקרים שואלים את השאלה: מה גורם לתושבי אוקינאווה להאריך ימים? 

סדרת טלוויזיה של ה-BBC עוסקת באריכות הימים באותם אזורים. בפרק בו צפיתי, מגיע הכתב השוודי לאוקינאווה. מקומי דובר אנגלית מלווה אותו ומתרגם את השיחות. בנוסף לאינטראקציות עם מקומיים, הוא משוחח עם חוקר אמריקאי המתגורר באוקינאווה וחוקר את נושא אריכות החיים באי זה. 

האינטראקציות עם מקומיים כוללות, אירוח בבתים, ביקור במפעל אצות, דייג של אצות וישיבה בבתי קפה בחלק האמריקאי של האי.

מדוע חיים באוקינאווה יותר?

קרוב לוודאי שזהו שילוב של גנטיקה ואורח חיים. בשניהם יש הבדלים בין אוקינאווה ליפן. 

גורמים שלדעת מקומיים מסבירים את תוחלת החיים הגבוהה: 

1. תזונה
התזונה כוללת 30 סוגי מזון ביום: הרבה ירקות ומעט בשר ודגים, אצות בעלות סגולות בריאותיות ועוד. 

הבדלים בין המטבח היפני והמטבח של אוקינאווה: 

א. ביפן מבוסס אורז. באוקינאווה מבוסס בטטות במקום אורז.

ב. ביפן יותר דגים. באוקינאווה יותר בשר חזיר. 

2. תזונה: "שבע והותיר"

מותירים מקום בבטן, כלומר: לא אוכלים יותר מדי. 

3. פעילות גופנית

המקומיים מרבים בפעילות גופנית.

4. עבודה ואורח חיים פעיל גם בגיל מבוגר

בין השאר, הכתב פגש אדם בן 83 הממשיך לנהל  מפעל אצות משפחתי. קשיש שממשיך להיות מורה לקראטה (אמנות לחימה שמקורה באוקינאווה ואישה בשנות ה-90 של חייה שמכינה מרקי מיסו עבור אורחים ובני משפחה. 

5. להמשיך לחיות בקהילה שלך כל חייך.

מאחורי עיקרון זה שהוזכר על ידי המקומיים מסתתרת קהיליה תומכת. במידה מסוימת מזכיר לי את הקהילתיות באי באלי באינדונזיה. 

באי היו במשך שנים רבות בסיסי צבא אמריקאים. עדיין גרים אמריקאים באזור הנקרא "הכפר האמריקאי" או "המושבה האמריקאית". 

ממש לא מעניין איך קוראים לאזור האמריקאי. מה שכן מעניין שתוחלת החיים של מקומיים נמוכה יותר ככל שהם קרובים יותר לאזור האמריקאי. 

הכתב והמקומי המתרגם הדגימו זאת בפשטות. הם ישבו עם כמה צעירות מקומיות בבית קפה באזור האמריקאי. הכתב שאל אותן האם הן מעדיפות אוכל אוקינאווי מקומי או המבורגר וקולה? 

התשובה הייתה: "המבורגר וקולה". 

זניחת החיים המסורתיים האוקינאוויים לטובת השפעה של תרבות צריכה אמריקאית, עלולה לפגוע בעתיד בתופעה הייחודית של תוחלת חיים גבוהה במיוחד.

הגורם הנוסף שצוין על ידי המקומיים כמסביר את תוחלת החיים הארוכה הוא: "איקיגאי". 
תמיד אפשר ללמוד משהו חדש. זה המושג החדש שלמדתי. פירוט בפסקה הבאה.

Ikigai 

Ikigai הוא מושג יפני. משמעותו בתרגום חופשי שלי  מהויקיפדיה האנגלית: להיות עם כיוון או מטרה בחיים. לכל המקומיים שמעל גיל 80 שאצלם ביקר הכתב השוודי, היו עם Ikigai. בדרך כלל בהמשך ישיר למה שעשו קודם.

גם מנהל המפעל המשפחתי וגם מורה הקראטה התחילו את דרכם בתחום עיסוקם הנוכחי בשנות ה-20 של חייהם. הקשישה שמעל לגיל 90 רואה בהכנת מרקי מיסו כחלק מ"האיקגאי" שלה. 

ב"ישרות האחרונה" של אנשים מבוגרים במיוחד בחברות מסורתיות, המבוסססות על "איקיגאי" ועל קהילה תתקשו למצוא אנשים ב"ישורת האחרונה" המנסים להשאיר חותם. לעומת זאת מרבית האנשים מוצאים את המשמעות שלהם בחיים ואינם דועכים. 

קישור לסרטון

סרטון הסבר על Ikigai

עוזי

עוזי הלך לעולמו. חבר קרוב במשך שנים רבות. 
היום (18.5.2021)  אהיה בין המלווים אותו בדרכו האחרונה.

למדנו ביחד בקורס תכנות במכללה למנהל בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. מאז היינו בקשר מתמשך. 

אחרי הקורס התחלנו לעבוד באותו יום במלם. אז יחידת סמך של משרד האוצר. היום חברה פרטית בשם מלם מערכות. עבדנו שם ביחד במשך יותר מעשרים שנים. במהלך השנים הללו, עשינו ביחד גם דברים מחוץ לשעות העבודה. בין השאר, נסענו ביחד לטיול בבריטניה. 

במקביל לעבודה למדנו ביחד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ולתואר שני.  

בעבודה היו לנו פרויקטים משותפים. גם כשהיו לכל אחד מאיתנו פרויקטים נפרדים קרה פעמים רבות, ששיתפנו איש את רעהו ושאלנו לדעתו.

בתחילת שנת 1994 פוטרתי ממלם. אז כבר חברה ממשלתית בדרך להפרטה. שמרנו על קשר. כעבור מספר קצר של שנים סיים גם עוזי את דרכו בחברה. שנינו היינו יועצי מחשוב עצמאיים. 

עשינו ביחד כמה פרוייקטי ייעוץ. המשכנו לספר אחד לשני על פרוייקטים ועבודות ולהתיעץ. 

גם כשדפוסי העבודה שלנו הפכו לשונים המשכנו להיפגש ולדבר גם על עבודה. אני הייתי יועץ לתקופות קצרות בארגונים שונים (התקופה הארוכה ביותר בארגון הייתה כשלוש שנים והיו רק שני ארגונים כאלה). עוזי היה יועץ במשך יותר מעשר שנים במשטרת ישראל. 

תמיד היו לו רעיונות חדשים ויוזמות חדשות בתחום המקצועי. בגיל צעיר זה קורה לרבים. ככל עולה הגיל זה הופך לנדיר.
חלק מרעיונות אלה ניסינו לממש ביחד.

אני חלש מאוד בהיבטים מעשיים של טיפול בנושאים כמו תיקונים, תחזוקת בית, בחירת בעלי מקצוע, בחירת מוסכים, קניות וכיו"ב. 

עוזי היה הרבה יותר מחובר ממני למציאות בתחומים אלה. לא פעם שאלתי אותו והוא הפנה אותי למקומות שלא ידעתי עליהם ונתנו שירות מקצועי מעולה. 

לפני "הישורת האחרונה" 

באופן טבעי דור ההורים שלנו הגיע ל"ישורת האחרונה" לפנינו. 

כל אחד מאיתנו היה בלוויות ובשבעה של ההורים של חברו. כל אחד מאיתנו הכיר לפני כן את ההורים של חברו. 

לאביו של עוזי, ששרד את השואה, היה חשוב לעלות לקבר של אימו בימי השנה למותה ולהתפלל. הוא נזקק למנין. הייתי אחד מחבריו של עוזי שהצטרף למנין במשך שנים רבות. 

התקופה האחרונה

בחודשים האחרונים התקרב עוזי ל"ישורת האחרונה" בגלל החמרה במצב בריאותו. גם בתקופה זו שמרנו על קשר הדוק והוא שיתף אותי במצבו ובתחושותיו והתייעץ איתי על דרכי ההתמודדות. העלתי רעיונות, שחשבתי שיהיו מועילים, אבל בסופו של דבר הבעיות המהותיות היו רפואיות ואין לי יכולות וכישורים בתחום זה. 

במקום להיפגש מדי פעם בקפה "בצלאל" הסמוך לביתו, ביקרתי אותו בביתו ובבתי חולים. 

הביקור האחרון בביתו, לפני האשפוז האחרון בבית האחרון שלו בבית חולים היה טראומטי במיוחד: ההידרדרות במצב הבריאותי בהשוואה לביקור ארבעה ימים קודם לכן הייתה גדולה מאוד. 

אני כבר הבנתי שהזמן שנותר לו הוא קצר מאוד. גם עוזי, שהיה צלול לגמרי גם בימיו האחרונים, הבין זאת.   

יהי זכרו ברוך.