"הישורת האחרונה" המנטלית: לחיות או לסיים את החיים?

בית החולים שערי צדק. מקור התמונה: ויקיפדיה

 

בפוסט הישורת האחרונה או אולי שתי הישורות האחרונות תיארתי מצבים שבהם אין כבר יכולת להטביע חותם או ליצור משמעות לחיים. 

המקומות בהם שכיח למצוא אנשים במצב כזה הם בתי חולים ומחלקות סיעודיות בדיור מוגן.  

האנשים שבמצב הזה עשויים להיות כאלה שכבר כמעט ואינם מתפקדים ברמה השכלית או כאלה הסובלים ממחלה קשה, כמעט תמיד סופנית, המקשה עליהם לתפקד. 

השאלה שנשאלת במצבים כאלה היא: האם להמשיך לחיות או למצוא דרך לסיים את החיים?

חולה סופני צלול יכול לענות את התשובה שלו לשאלה. לאלה שכבר אינם עם עצמם ואיתנו מבחינה מנטלית אין אפילו את היכולת הזאת.

לצערי הרב, יצא לי להיות מספר רב של פעמים במקומות כאלה. 

לשמחתי, כאדם המנסה לסייע לאנשים הנמצאים במצב זה ולא כמישהו המאושפז שם. 

בפוסט זה אתאר קצת את המחלקה הסיעודית בבית החולים שערי צדק בירושלים, בשנים 1982-1983. במחלקה זו אושפז אבי ז"ל באותה תקופה. 

כוח העזר 

במצב בו אנשים אינם מתפקדים חשיבות כוח העזר עשויה לפעמים להיות גדולה מחשיבות הצוות המקצועי. 

צוואר הבקבוק של תהליך הטיפול בחולים הסיעודיים היה עזרה בהשכבתם במיטתיהם.

כוח העזר היה מורכב ממספר נשים איכפתיות, שעסקו בחלוקת מזון ועזרה לחולים באכילה. בכל משמרת היה גם גבר אחד, שתפקידו היה הרמת מאושפזים למיטותיהם לשנת הלילה הארוכה שלהם, מיד לאחר ארוחת הערב המוקדמת. 

צוואר הבקבוק גרם לזה שלפעמים, גם כשהעובד עשה את עבודתו נאמנה, מאושפזים ובני משפחותיהם נאלצו להמתין זמן רב. 

אני חסכתי את ההמתנה הזו מאבי ז"ל ומבני המשפחה המטפלים בו. הייתי יוצא ממקום עבודתי קצת אחרי שעה שש בערב ומשכיב אותו בעצמי.  

כהרגלי, הייתי גם צופה הקולט את המתרחש ברמה האנושית.  

פסקה זו מתייחסת לגברים בכוח העזר.

המלאך

הוא היה עורך דין בריטי, שלקח חופשה של שנה מעבודתו וממקצועו ובחר לעבוד ככח עזר בבית חולים בירושלים. איש רגיש, עדין ומתחשב, שביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר. 

היום שבו הוא היה העובד התורן, היה יום טוב עבור המאושפזים. כאמור, גם מלאך לא תמיד מספיק משום שהוא אינו יכול לטפל בכולם בבת אחת ויש כאלה שנאלצו להמתין זמן ארוך. 

ברור, שלא גובה השכר הנמוך שקיבל, הוא שהניע אותו לעשות הסבה מקצועית לשנה.

מעלים המס

אל תתנו לחזות החיצונית שלו להטעות אותכם. הוא היה רחוק מלהיות טיפש. את העבודה ביצע כפי שנדרש אבל לא מעבר לזה. בשיחה איתו התברר לי שבכלל הוא אינסטלטור. הוא הסביר לי שהוא חלק מקבוצה של שרברבים העובדים ביחד ולא נותנים חשבוניות מס או קבלות. 

העבודה כמטפל סיעודי, בשכר נמוך, שימשה עבורו ככיסוי מול מס הכנסה על מנת שלא ייצר רושם שהוא אינו עובד ובכל זאת יש לו כסף ממקור עלום.

השטן

קראו לו ברוך (שם אמיתי לגמרי). כש"המלאך" עבד זה היה כאמור יום טוב עבור המאושפזים. כשברוך "השטן" עבד זה היה רע. 

משום מה הוא היה נעלם בדיוק בשעה שבה היה צריך להשכיב את החולים.

את פילוסופיית העבודה שלו הסביר לעובדת חדשה, בלי להתבייש מנוכחותה של בת משפחה של אחד המאושפזים: "אם בני המשפחה לא ליד החולה, אל תטפלי בו".

לסיפורו של ברוך יש גם המשך עוד פחות נעים מחוץ לכותלי בית החולים.

קרובת משפחה של אחד החולים, עורכת דין במקצועה, פגשה אותו בבית משפט. הוא נאשם במעשה מגונה בילדה.

 

דמויות אחרות

 

כדרכי, קלטתי את הדמויות מסביב. גם חולים, שהאומללים שבהם היו אותו אחד או שניים, שעדיין היו צלולים בדעתם. גם אנשי צוות אחרים וגם בני משפחות של החולים.

בזמן הרב שבילינו ביחד, התוודעתי לסיפורים מרתקים של בני משפחות וגם של כאלה שכבר היו במצב של חוסר משמעות ב"ישורת האחרונה" ובני המשפחה תיארו את עברם המרתק והמפואר.

דמות נשית

תמיד יצרתי יותר קשרי ידידות עם נשים מאשר עם גברים. בכל "ישורת אחרונה" חסרת משמעות צדו את עיניי, ולפעמים גם יותר מזה, נשים צעירות. 

היו מקרים שזו הייתה מתנדבת זרה מאירופה או ממדינה מחוץ לאירופה. היו מקרים שזו הייתה ישראלית. 

גם בסיעודית של שערי צדק הייתה זרה אחת כזו. עליה כתבתי את השיר הבא.

 

חלוקך הוא ורוד

 

חלוקך הוא ורוד בכל השירים,

אך נראה במציאות כמו החיים:

קצת כחול, קצת עצוב, קצת פסים.

קצת פסים, קצת עוברים, קצת שבים

לעולם שכלו טוב או רקב.

עולם ללא מילים.

בינתיים מילותיך עילגות.

בשפה רחוקה משפתי ומשפתותיי.

בלשון שאינה נוגעת בלשוני.

גם צעדיי שכבדו הם עילגים.

לא פחות מהוססים ואבודים

 ממבטיי הארוכים.

רק חיוכך אינו עילג ואינו אילם

באותם מסדרונות רחבים.

רוויי ריח שתן, צעקות

ומילים לא מילים.

בהם הושטנו יד.

לא זה לזו וזו לזה.

רק לנופלים, לגוועים.

ואני הן לא רציתי לגווע.

 

ירושלים, 1983

 

 

 

 

 

עם הגב לקיר

 

אני מרצה על ברידג' כראי החיים. בהרצאה אני מתייחס לברידג' כראי המשקף מגוון רחב של תחומים בחיים, כגון: דפוסי זוגיות, יצירתיות, קבלת החלטות בתנאי אי-וודאות, דפוסי התנהגות ועוד. 

להזמנת הרצאה טלפון: 054-4480616.   

ברידג' אינו הראי היחיד שלי. בעבר גם שחמט היה עבורי סוג של ראי. 

אמנם פחות משוכלל מברידג', אבל עדיין ראי בעל ערך. 

 

דוחק זמן

 

כששיחקתי בצעירותי בתחרויות שחמט, קצב המשחק היה שעתיים ל-40 המסעים הראשונים. עברת את הזמן - הפסדת. עמדת בזמן ויש צורך במסעים נוספים - מקבלים שעה נוספת ל-20 המסעים הבאים. 

אני הייתי אחד מאלה שניסו לשחק הכי טוב שאפשר. המשמעות הייתה חשיבה ארוכה. אחרי 15 מסעים או 20 מסעים מצאתי שנותרו לו  רק 20 דקות. מצב זה נקרא בתחרויות שחמט: דוחק זמן.

 

יש כאלה, כמוני בצעירותי, שנכנסו באופן כרוני לדוחק זמן. 

בדוחק זמן נמצאים "עם הגב לקיר": מצד אחד אין כמעט זמן לחשוב. מצד שני מנסים להימנע מטעויות קשות.

יש כאלה שלא עומדים בלחץ וכמעט תמיד מתפקדים לא טוב בדוחק הזמן. הם מבצעים טעויות קשות ומפסידים. 

גיליתי שאני מתפקד טוב יותר במצבי לחץ. בדוחק הזמן רמת הריכוז שלי הייתה גבוהה יותר ויחסית לאחרים ביצעתי מעט שגיאות.

כמובן, שעדיף מראש לתכנן את הזמן ולהימנע מהמצב עם "הגב לקיר".

מצאתי שהדפוס של דוחק זמן בשחמט היה ראי לדפוס דומה שבו פעלתי בעולם הממשי. דוגמה קלאסית היא עבודת המסטר שלי בפסיכולוגיה. 

היא נמשכה כמה שנים. בפוסט ייעודי אספר עליה יותר ואז יוכלו הקוראים להבין שלא כל העיכובים היו בגין דפוס התנהלות שלי.

השורה התחתונה הייתה שכשהמנחה שלי סיפר לי שהוא נוסע לשנת שבתון בקנדה ואם אצטרך עזרה הוא יעזור לי משם, הבנתי שזה או עכשיו או לעולם לא.

 

בחודש עד לנסיעתו לשבתון עבדתי על העבודה באינטנסיביות. לקחתי את כל ימי החופשה שצברתי במקום עבודתו. העבודה הסתיימה והוגשה. סיימתי בהצטיינות.  

דוחק זמן כסוג של משבר

דפוס ניהול שגוי של זמן עלול להביא למשבר. זהו מקרה פרטי של נושא רחב יותר של ניהול משברים. 

אני עוסק בניהול סיכונים. עד למשבר הקורונה לא עסקתי באופן תאורטי בנושא של ניהול משברים. 

התחלתי להעמיק בו בסגר הקורונה הראשון בישראל. לעיסוק שלי גרמו שני דברים:

1. ההתמודדות האישית  שלי עם משבר הקורונה 

2. פנייה של מישהו שהציע לי לבנות קורס על ניהול משברים עבור ארגון גדול. 

מהר מאוד גיליתי את הקשר ההדוק בין ניהול סיכונים לבין ניהול משברים. 

 

אחרי שגיליתי את הקשר הסכמתי לבנות קורס כזה ועמדתי בהבטחתי. 

משברים אישיים 

המונח משבר או יותר מדויק Crisis מתייחס למגוון רחב של תחומים: ממשברים גלובליים ועד משברים אישיים. בתפיסת העולם שלי אי אפשר להתייחס לנושא הזה בלי להתייחס למשברים אישיים שלי ולכן כתבתי את הפוסט: Crisis management ההיבט האישי שלי.

בפוסט התייחסתי לכמה מהמשברים האישיים שלי ולמשברים אישיים של אחרים, שבהם הייתי שותף בניסיון לפתרון המשברים. 

 

המכנה המשותף למשברים אישיים שלי, שבהם הייתי "עם הגב לקיר", הוא היכולת שלי להתמודד עם המשבר בדיוק אותו דפוס שתיארתי בדוחקי הזמן בתחרויות שחמט.

המשבר הנוכחי

בפוסט משבר גיל ה-70 שלי תיארתי במבט על את משבר הפרידה הקרובה מרעייתי במשך יותר משלושים שנים. זהו, ללא ספק, אחד המשברים הקשים בחיי.

בפוסט זה אספר שגם במשבר זה אני "עם הגב לקיר" למעשה אני אמור לבנות את חיי מחדש במגוון רחב של היבטים. אתאר כאן כמה מהם.

לחיות לבד

לאחר סיום תהליך גישור כלכלי, אני צפוי לעזוב את הבית ולהתחיל לחיות לבד. 

לא קל כשהתרגלת לחיים משותפים עם בת זוג ומשפחה. 

לא קל אחרי 33 שנים ביחד, שרבות מהן היו טובות וגם בשנים הרעות היו גם דברים טובים.

לשכור דירה

לא אגור בסביבה הטבעית שהייתה שלי. אלא בדירה שכורה לתקופה של שנה. אחליף גם שכונת מגורים.

לשפץ דירה

במהלך השנה תתפנה דירה מושכרת בבעלות שלי. מעולם לא טיפלתי בשיפוץ דירה. אצטרך לעבור תהליך, קשה עבורי, של שיפוץ דירה ישנה בשכונת בית הכרם, אליה אני מתכנן לעבור לגור.

חברים וחברות

הצורך שלי באנשים, שאני עושה איתם דברים ביחד, ולא מהזווית של יועץ, מלווה, מרצה או מורה יתעצם. 

כידוע לקוראי הבלוג, לא מעט מחבריי המעטים כבר אחרי "הישורת האחרונה". 

זהו אתגר גדול עבורי.

תחומי עיסוק פנאי נוספים

אני צריך למצוא תחומי עיסוקי פנאי נוספים. רצוי גם כאלה שיש בהם קשר עם אנשים. 

זוגיות

בשלב מסוים אהיה בשל לזוגיות חדשה. האתגר הוא למצוא בת זוג מתאימה ולבנות זוגיות טובה ויפה.

 

השורה התחתונה

האם גם בגיל 70, צמוד בגבי לקיר, אעמוד באתגרים, כפי שהצלחתי לעשות בעבר? 

אני מאוד מקווה שכן. מעט עזרה מידידים לא תזיק.

 

מונוגמיסט סדרתי

 

שכןנת רסקו בעת הקמתה, 1952, מקור התמונה: ויקיפדיה

 

גדלתי בשנות ה-50 של המאה הקודמת בשכונת רסקו (היום גבעת הורדים) בירושלים. 

השכונה והמרחב סביבה היו שונים לגמרי ממה שמכירים היום. 

בשכונה היו רק חלקים מרחוב שמעוני, בו גרתי, ואחרי כן גם חלקים מרחוב טשרניחובסקי של היום. רחוב שמעוני וגם רחוב טשרניחובסקי הגיעו עד כביש קצר המקשר ביניהם, שברבות הימים נסגר לתנועה משום שהתברר שהוא קרקע פרטית. 

כביש לא היה אז אלא רק דרך עפר. כילדים היינו הולכים בו עד לבית הספר היסודי "לוריא" בשכונת קטמון. 

כמעט כל הבתים היו ללא ציפוי אבן, האופיני בדרך כלל לבתים בירושלים.

 

מסביב לשכונה היו בעיקר שדות. בלילות שמענו את יללות התנים.  עד לאוניברסיטה בגבעת רם הייתה רק שכונת נוה שאנן. לכיוון השני רק מעט בתים קטנים של גבעת מרדכי. 

בכיתות הנמוכות של בית ספר יסודי היתי מבקר את חברי לכיתה אודי אשרי, שהיה גר ב"שיכון עובדי המדינה" (היום רחוב הטייסים ורחובות קטנים הסמוכים אליו). 

כמו רבים מחבריי המעטים, הוא כבר מעבר ל"ישורת האחרונה". בשנת 2008 נפטר ממחלת הסרטן. 

לאחר שעברתי לשכונה אחרת לא נשמר הקשר בינינו. אודי אשרי היה עיתונאי, עורך עיתונים וסופר. כשנתקלתי בספרים פרי עטו, עניין אותי לקרוא אותם. לא אני המצאתי את הביטוי "מונוגמיסט סדרתי" שבכותרת פוסט זה. פגשתי אותו בספר ביוגרפי של אודי אשרי.

הוא תיאר את עצמו כ"מונוגמיסט סדרתי". ביטוי עם סתירה פנימית מסוימת. למונוגמיסט יש אישה אחת. לסדרתי יש הרבה נשים.

את עצמו תיאר כמי שהוא היה עם בת זוג היה מונוגמיסט אבל אחרי מספר שנים נגמר הקשר ושוב שמר אמונים לאישה אחרת. נדמה לי שתיאר שלושה קשרים כאלה.

הסדרות שלי כמונוגמיסט

הסדרות שלי כמונוגמיסט מעניינות הרבה פחות מהסדרות שלו. 

למעשה מדובר בסדרה אחת משמעותית של זוגיות בת 33 שנים עם שלושה ילדים משותפים, שלצערי הרב, מתקרבת לסיומה ובקשר ארוך ומורכב עם אקסית מיתולוגית, שהיה יכול להסתיים בזוגיות עם ילדים

 

אבל גם לפני הזוגיות הארוכה מאוד שלי, הייתי מונוגמיסט בנשמתי, כפי שתקראו בפסקאות הבאות.

קווים לדמותו של גבר מונוגמיסט

מונוגמיסט הוא גבר שכשיש לו בת זוג שהוא מעוניין בקשר איתה אין לו קשרים זוגיים אחרים והוא אינו מנסה ליצור קשרים כאלה.

זה כמובן אינו מונע קשרי ידידות עם נשים אחרות, אבל ברור שמדובר בידידות ולא בקשר זוגי.

ההיסטוריה של הזוגיות שלי

כנער ביישן בעיקר פינטזתי על קשרים עם בת זוג. בתחילת שנות ה-20 של חיי התגברתי על הביישנות והתחלתי ליצור קשרים זוגיים. 

קשר זוגי היה חשוב לי. כפי שקוראי הבלוג הזה כבר יודעים, ילדים היו חשובים לי לא פחות מבת זוג.

ברוב המקרים, היוזמת הייתה בת הזוג ולא אני. דפוס ההתנהלות שלי היה ברור: אם זו הייתה מישהי, שראיתי בה שותפה פוטנציאלית לקשר לכל החיים ולהבאת ילדים משותפים לעולם, הייתי מונוגמיסט. 

אם היה לי ברור שזו אינה שותפה כזו, לא הייתי מונוגמיסט.

היו לי לא מעט קשרים זוגיים. רובם קצרים ומיעוטם ארוכים.

לפעמים הבחירה המונוגמיסטית שלי התבררה כמוטעית בעליל. לפעמים היו בעיות שלי ו/או בעיות שלה, שמנעו מימוש של קשר ארוך טווח. 

מכל קשר כזה ניסיתי להפיק לקחים על מנת שהבא אחריו יצליח יותר. 

הניתוח הטכני לכאורה בפוסט זה, הוא לא רק טכני. ברור לגמרי שלאהבה ולרגשות אחרים היה תפקיד משמעותי בהתנהלות שלי ובהתנהלות של בנות זוגי. 

לפעמים, האהבה הייתה עיוורת. היא קשרה אותי לנשים, שלא יכולתי ליצור איתן קשר משמעותי. לפעמים חוסר האהבה היה דווקא לכאלה שניתן היה ליצור איתן קשר טוב ארוך טווח. 

כאמור היו גם קשרים ראויים גם רגשית וגם עניינית. 

את קבלת ההחלטות שלי ושל אחרים בהקשר של זוגיות אפשר לתאר באמצעות המודל של תיאוריית גילוי האותות. 

בקבלת החלטה בינארית יש ארבעה מצבים.

שניים בהם מקבלים החלטה נכונה: Hit - במקרה הזה בחירת בת זוג מתאימה ו-Correct rejection - במקרה הזה הימנעות מקשר עם בת זוג שאינה מתאימה. 

שניים נוספים בהם מקבלים החלטה שגויה: Miss - במקרה הזה פספוס קשר זוגי עם מישהי שמתאימה ומעוניינת ו-False Alarm - במקרה הזה יצירת קשר זוגי עם מישהי שאינה מתאימה. 

איך שלא תסתכלו על זה לשני סוגי הטעויות במקרה הזה עשוי להיות מחיר גבוה.

המצב של Hit הוא המצב הנדיר מבין הארבעה. כפי שיודע כל איש זן, וגם אני נוכח בזה בזמן האחרון, גם כשיש Hit, לעולם לא תדע מה יקרה בעתיד. 

המונוגמיסט כ"חבר מאותו כוכב"

אחת ההפתעות הגדולות לאנשים שהכירו אותי הייתה השתתפותי בתוכנית הרדיו "חבר מאותו כוכב". בתוכנית רדיו של מילכה למדן ברשות השידור, שעתיים בכל שבוע, התארחה או התארח מישהו/מישהי שחיפש בן/בת זוג. 

למכריי אדם ביישן ויחסית מופנם כמוני לא ממש נראה כמישהו שישתתף בתוכנית רדיו כזאת. 

בחיפושיי אחר בת זוג החלטתי למצות גם את האפשרות הזו. 

כשמקבלים עשרות פניות של נשים המעוניינות בקשר זוגי, זה סוג של שיכרון והרגשה של ריבוי אפשרויות שצריך לבדוק את כולן. התוצאה עלולה להיות אי-יצירת קשר זוגי.

כמונוגמיסט בחרתי מהר אחת מהפונות והתמקדתי בה. לרוע המזל, הקשר לא צלח משום, שהגברת טסה לפוסט דוקטורט בארה"ב, לפני שנוצר קשר מספיק משמעותי.

ההווה עם הפנים לעתיד

אנשי הזן מתמקדים במה שיש בהווה. בתרבות המערבית אליה אני משתייך, מסתכלים גם על העתיד.

ההווה שלי אינו מזהיר. במקום הזדקנות מאושרת ביחד עם בת זוגי שעליה חשבתי כשיצאנו לדרכנו המשותפת,אני מוצא את עצמי בדרך ללבד ולבנייה הדרגתית של חיים חדשים בגיל 70. 

עדיין מקווה בעתיד לפרק נוסף של זוגיות מונוגמית יפה.

 

משבר גיל ה-70 שלי

 

החלפת קידומת עשויה להיות מלווה במשבר. הידוע ביותר הוא משבר אמצע החיים בגיל 40. 

כשכתבתי בפוסט נחל כזיב כמשל את הפסקה "עדיין חולם" חשבתי על כמה חלומות שקיוויתי להגשים במהלך השנה. 

עכשיו אפשר לפרט כמה מהם. 

חשבתי על ספר שאני כותב והגעתי בו כבר לשלבים מתקדמים. החלום הוא להוציא אותו כספר דיגיטלי. למען האמת, אין סיבה שהחלום הזה לא יתממש.  

חשבתי על הגדלת הפעילות שלי כמרצה. שש הרצאות, שהעברתי בזום במסגרת "גימלהזום" של עיריית ירושלים, הן ביטוי של חלום זה. 

חשבתי על לא מעט דברים חדשים אחרים בתחומי העיסוק וההתנדבות שלי. 

החיים מלאי הפתעות ואתגרים. השינוי הגדול ביותר הוא דווקא משבר. משבר בזוגיות שמביא לפרידה קרובה מאשתי בשלושים ושלוש השנים האחרונות. 

היו הרבה שנים טובות ויש לנו שלושה ילדים נפלאים. היו גם "שבע השנים הרעות", השנים האחרונות הפחות טובות.  

כשהתחתנתי

חשבתי שאחרי שהתשוקה תדעך עם השנים זו בהחלט יכולה להיות בת זוג להזדקן ביחד ולתמוך זה בזו. 

משהו השתבש בדרך. עכשיו אני אצא לדרך חדשה ומאתגרת במיוחד בגיל 70.  

אצטרך לבנות מחדש את החיים שלי ולהקים לעצמי פינה משלי.

קרוב לוודאי שאצטרך לבנות לעצמי את הקן הפרטי שלי. אצטרך להתמודד עם הלבד. אצטרך להתמודד עם הנושאים הטכניים שבהם אני גרוע במיוחד, כגון: שכירת דירה, שיפוץ דירה, קניית ריהוט ופריטים ביתיים אחרים. 

גם אלה וגם דברים אחרים הם דברים, שלא ממש עשיתי בעבר, ואם עשיתי זה היה לפני כארבעה עשורים. אין ספק שזה גם משבר אישי ולא רק משבר טכני. 

אין שום דבר שבטוח. הרבה דברים עלולים להשתנות או ללכת לאיבוד בישורת האחרונה. כפי שאני חווה על בשרי בימים אלה.

אין ספק שאצטרך תמיכה (אני לא מדבר על תמיכה כלכלית). 

 

האם כבר הייתי במצב דומה בעבר?

 

כפי שהנישואים היו עבורי גם מוצלחים, בחלקים גדולים מהזמן, גם "אזור נוחות", גם מקום העבודה הראשון שלי היה כזה. 

עבדתי במלם, יחידת סמך ממשלתית של משרד האוצר, בתחום המחשבים. מקום בטוח ומוגן. קיבלתי לא מעט הצעות לעבוד בשוק הפרטי. דחיתי אותן כי פחדתי מחוסר יציבות. פחדתי מיציאה מ"אזור הנוחות", על אף שכלכלית, ובשלב מסוים גם מקצועית, זה היה כדאי. 

כמו הנישואים שלי, גם היציבות שם התערערה תוך זמן קצר: מעבר ממשרד ממשלתי לחברה ממשלתית שמפטרת עובדים רבים.  

כמו בקשר הזוגי שלי גם שם הייתה פרידה קשה לי. מצאתי את עצמי מתמודד עם דברים שלא הכרתי ואני ממש לא מצטיין בהם: חיפוש עבודה, מכירה של עצמי וכישוריי. הייתי במשבר כלכלי אישי. 

התמודדתי. התוצאה הסופית הייתה קריירה מגוונת ומעניינת, שרבים שראו את קורות החיים שלי, התפעלו ממנה. 

זה לא היה קל. זה היה קשה מאוד. היו מורדות. היו משברים אבל התמודדתי והצלחתי. 

הדימיון הזה נותן תקווה להתמודדות טובה גם בישורת האחרונה כעת ואולי גם לזוגיות חדשה טובה בבוא העת.  

הערת שוליים

 

כיועץ במחשבים ובטכנולוגיית המידע הייתי יועץ רב תחומי. יעצתי לכארבעים ארגונים בארץ ובעולם. 

גם למלם (כבר כחברה פרטית) נתתי לא מעט ייעוצים במהלך קצת יותר מעשים השנים בהן עבדתע כיועץ עצמאי. 

הייעוץ האחרון שלי בתחום זה, שהסתיים לפני יותר משנה היה למלם. 

קרוב לוודאי שכפי ששמרתי על קשר עם מלם, יישמר קשר מסוים, אחר מזוגי, גם עם פרודתי בעתיד הקרוב ואם ילדיי.

 

 

 

 

 

משמעות או השארת חותם

 

בבלוג זה עסקתי כבר נושא של השארת חותם. החותם שמישהו משאיר עשוי להיות חותם אישי בתוך משפחתו, למשל באמצעות גידול וטיפוח ילדים.

אנחנו מדברים לרוב על חותם אוניברסלי. חותם הנשאר לאורך זמן. זהו לרוב חותם ייחודי של אנשים המשיגים הישגים יוצאי דופן. כזהו למשל החותם של החכם הסיני לאו דזה. 

במוסף של עיתון "הארץ" מ-8 באוקטובר מראיינת איילת שני את הפילוסוף פרופ' עדו לנדאו מאוניברסיטת חיפה. הראיון עוסק בנושאי המחקר שלו הבאים לידי ביטוי בספרו " Finding Meaning in an Imperfect World". 

 

משמעות החיים

 

התפיסה של פרופ' לנדאו ניתנת לתיאור באמצעות ההבהקים הבאים: 

1. אין משמעות מוחלטת אחידה לחיים. כל אחד יכול למצוא את המשמעות שהוא רואה לחיים שלו.

2. התחרויות בחברה המערבית גורמת לאנשים לחשוב, שמשמעות פירושה הישגים יוצאי דופן בהשוואה לאחרים. 

בהגדרה זה מצב נדיר. 

3. אפשר למצוא משמעות אישית.

משמעות אישית היא לא בהכרח בהקשר תחרותי. כדוגמה הביא פרופ' לנדאו גידול ילדים מאושרים. זו יכולה להיות משמעות לחייו של אדם.

 

4. קצת רקע תיאורטי-היסטורי

פרופ' לנדאו מזכיר את פרידריך ניטשה שמדבר על " אדם על". כשמשמעות החיים היא להיות "אדם על", אז זו הגדרה תחרותית. ברור לגמרי, גם לניטשה וגם לקוראים, שרוב בני האדם לא יגיעו למצב הנדיר הזה. 

הוא מזכיר גם את הפילוסוף הדני קירקגור ואת הסופר הצרפתי אלבר קאמי. קאמי חיבר את "הדבר". זה היה הספר היחיד, שהואלתי בטובי לקרוא, בלימודי הספרות בתיכון (הייתי במגמה מתמטית). קראתי אותו רק משום שהתרשמתי ממנו עמוקות. קירקגור, קאמי ובמידה מסוימת גם ניטשה, מזוהים עם האקיסיטנציליזם  בפילוסופיה. 

בהקשר של משמעות החיים, האקזיסטנציאליזם גורס שאין משמעות אוניברסלית אחידה לחיים. אנשים יכולים לצקת משמעות אישית לחייהם. 

איש נוסף המוזכר על ידו הוא ויקטור פרנקל, שורד שואה. פרנקל היה רופא, נוירולוג ופסיאטר. הוא כתב מספר ספרים מעניינים על משמעות החיים בהקשר של השואה ובכלל. הידוע ביותר מביניהם הוא "האדם מחפש משמעות". 

הדימיון בין משמעות החיים והשארת חותם

בשניהם ניתן לצקת משמעות או להשאיר חותם, בדברים קטנים או אישיים ואפשר לדבר על הישגים יוצאי דופן, המשאירים חותם אוניברסלי ארוך טווח או נותנים משמעות. 

כפי שאומר פרופ' לנדאו, בחברה המערבית התחרותית אנחנו נוטים לחשוב יותר על דברים יוצאי דופן המעניקים משמעות. 

במידה דומה אנחנו נוטים לחשוב על חותם אוניברסלי יוצא דופן. 

התנדבות

פרופ' לנדאו דיבר על התנדבות כדבר שעשוי להעניק משמעות לחיים. על סמך ניסיוני האישי כמתנדב אני בהחלט מבין את זה.

 

פרופ' לנדאו אינו עוסק בהקשר זה רק בתיאוריות. הוא בחר להתנדב בליווי חולים סופניים.

בהקשר של בלוג זה, חולים סופניים נמצאים בסופה של הישורת האחרונה. לא תמיד בגיל מבוגר. 

 

המסקנה שלו משיחות איתם היא, שהם שבויים באותה קונספציה שאנשים רגילים שבויים בה. הם מתקשים לראות משמעות לחייהם משום שלא עשו משהו גדול יוצא דופן: ראש ממשלה, חתן פרס נובל וכיו"ב. 

לדבריו, הוא מכוון אותם לדברים קטנים יותר, שהם מאוד משמעותיים עבורם, למשל בהקשר של ילדים ואהבה.

גישה שונה במזרח הרחוק

בפוסטים Ikigai גרסת אוקינאווה,"המסע" למזרח הרחוק והיבטים מעשיים: מה אפשר ללמוד מהדאואיזם ומהזן בודהיזם?  

באופן כללי, ההבדל הוא ששם לא מחפשים משמעות הישגית יוצאת דופן. 

 

באוקינאווה מסתפקים בהקשרים צנועים יותר ולפעמים גם קהילתים יותר, המעניקים משמעות לחיים.  

 

בזן בודהיזם ובטאואיזם מתמקדים יותר במה שקורה ופחות במשמעויות ארוכות טווח, שאולי אחרים מחפשים אותן בגלל צורך במשמעות.

 

סיפורי זן מתארים לא אחת מצבים בהם התלמיד מחפש משמעויות נשגבות והמורה שולח אותם לדברים קטנים המתרחשים בהווה, למשל: הקומקום הרותח ולא משמעות מיסטית נשגבת.

 

האישה שחייתה הכי הרבה שנים

 

ז'אן לואיז קלמן בגיל 70. מקור התמונה: ויקיפדיה

בבלוג זה כתבתי על תוחלת החיים הגבוהה באי אוקינאווה.

ז'אן לואיז קלמן לא חייתה באי יפני זה. היא אישה צרפתייה שחייתה עד גיל 122. קלמן נולדה בפברואר 1875 ונפטרה באוגוסט 1997. 

המעניין הוא שהיא כנראה לא הקפידה על חלק מכללי הבריאות. היא שתתה כל יום כוס יין אדום ואכלה הרבה שוקולד. היא גם רכבה על אופניים, רכבה על סוסים ושחתה. 

 

לדעת ד"ר זוריאן רדומיסלסקי, המנהל הרפואי של תחום הגיל השלישי ב"מכבי שירותי בריאות", סיפורה מדגים הארכת חיים בגלל שילוב של פעילות גופנית וסביבה ללא מתחים. 

בסקירה שלו הוא טוען שהמרכיב התורשתי (נתונים גנטיים)  משפיע רק ב-30% על תוחלת החיים. המרכיב הסביבתי משפיע ב-70%. 

בהנחה הסבירה שהוא צודק, אנחנו יכולים להיות אופטימיים: הרבה תלוי בנו.