ההרצאה האישית הראשונה שלי: "הדרך שלי: אתגרים, משברים וחלומות "

 

שקף מרכזי בהרצאה שלי. זכויות היצרים על השקף שלי. הרשאת השימוש בחלק הימני היא נחלת הכלל

בהרבה הרצאות שלי יש נגיעה אישית, אבל היום (21.8.25) הרציתי הרצאה שכמעט כולה אישית. 

המסר המרכזי הוא שעד גיל 74 חוויתי בהרבה מישורים דברים קצת שונים מאחרים ויצרתי מהם תפיסת עולם ומעין "ארגז כלים" המאפשרים לי להתמודד עם אתגרים ולנסות להגשים חלומות. 

אולי משהו ממה שהתנסיתי בו ו/או התמודדתי איתו יעזור גם לאחרים.

התרגשתי יותר מאשר בהרצאה רגילה. כמה דברים חשובים שהכנתי בדפי המרצה נשמטו. בעיקר בהקשר של זן בודהיזם מזוית הראייה שלי. 

אין לי הרצאות מושלמות. כל הרצאה משתפרת כשאני מרצה אותה כמה פעמים ולומד מהטעויות. 

בחרתי להתמקד בפוסט זה בדברים שהכנתי על זן בודהיזם ולא באו לידי ביטוי בהרצאה. 

זן בודהיזם ואומנויות

הדרך למוד באמת זן בודהיזם הוא באמצעות תרוגול אומנות. כמעט כל דבר יכול להיות אומנות. 

המתרגל מנסה להשיג שליטה מלאה באותה אומנות. זה עשוי לקרות כשהוא ואוביקטי האומנות הופכםי לאחד. 

מי ששולט באומנות אחת באופן מלא חי באופן מלא את תפיסת הזן.

כמעט כל דבר יכול להיות אומנות זן. 

קראתי למשל על ירי בחץ וקשת כאמנות.

הספר זן באמנות הקשת נכתב על ידי אויגן הריגל,  פרופסור גרמני לפילוסופיה. הריגל תרגל ביפן במשך שנים את אמנות הירי בחץ ובקשת עד שהוא והחץ והקשת הפכו לישות אחת. 

בפוסט: זן ואמנות המוות: "יומני הזן" סרט מעולה כתבתי על סרט יפני שהתרשמתי ממנו. הגיבור, סופר יפני עם עבר כנזיר זן, הופך את המוות לאמנות. 

קיבוץ נדבות

נזיר זרם סוטו מתרגל קיבוץ נדבות, אראשייאמה, טוקיו.
מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

במצגת מופיעה תמונה של נזיר זן מתרגל קיבוץ נדבות. גם לתרגל קיבוץ נדבות צריך לבצע נכון. 

אולי גם זו אמנות?

תרגול מעשי

באמצע דיון פילוסופי על משמעות החיים, אומר מורה הזן לתלמיד "הקומקום רותח לך לכבות אותו". 

התלמיד שעסק בפילוסופיה גבוהה היה מנותק מהמציאות. מורה הזן הצליח לשמור על קשר למציאות גם בזמן שהשתתף בדיון פילוסופי. 

עוגת אורז

התדמית של מנזרי הזן היא של מקומות עגומים וקשים. התלמידים לפעמים משתעשעים. באחד מסיפורי הזן סופר על משחק של תלמידים המקיימים ויכוח שבו כל אחד מהשניים צריך להסביר מדוע הוא נחות מחברו. המפסיד (זה שפחות נחות) קונה עוגת אורז למנצח. 

"המקשיב:" גישה אחרת לסרטים תיעודיים

 

דורי לאוב (1937-2018)
מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש:
צולם על ידי: 
ב-7.2.1980

השואה, בה איבדה אימי ז"ל, את כל משפחתה תופסת מקום מרכזי בחיי, על אף שלא תמיד אני מודע לכך. 

ביום חמישי 21.8 ארצה בזום (ללא תשלום לאזרחים ותיקים) על "הדרך שלי אתגרים, משברים וחלומות". זוהי הפעם הראשונה שאני מרצה הרצאה אישית לגמרי. 

ספוילר קטן. יש שתי תפיסות מנוגדות המהוות את הצירים העיקריים של חיי. אחת מהן היא היותי בן הדור השני לשואה. 

בבניית הרצאה חשבתי קצת יותר לעומק כיצד זה השפיע על חיי? 

הסרט "המקשיב" בו צפיתי הבוקר (18.8.25) בפסטיבל דוקוטקסט, עוסק בתיעוד השואה בגישה שונה מגישות מקובלות בסרטים תיעודיים. 

הסרט מתעד את דמותו וגישתו של דורי לאוב פסיכיאטר ניצול שואה. 

לאוב הרצה באוניברסיטת ייל והיה מיוזמי ומקימי ארכיון פורטנוף שהוקם באותה אוניברסיטה, הארכיון הראשון שתיעד עדויות של ניצולי שואה. 

אחריו הוקמו ארכיונים גדולים יותר ביד ושם ועל ידי סטיבן שפילברג. 

בשיחה לאחר הקרנת הסרט סיפר אחד משני יוצרי הסרט, ד"ר אוהד אופז (היוצר השני הוא מיכה ליבנה), כיצד השפיע דורי לאוב על גישתו לסרטים תיעודיים בעיקר בהקשר של תיעוד אירועים טראומטיים. ד"ר אופז הוא אחד מהמובילים של מיזם התיעוד עדות 710. 

הוא העמיד את גישתו של לאוב בקצה המנוגד לגישתו של קלוד לנצמן בסרט "שואה".

לנצמן תיעד כל פרט ופרט קשה ככל שיהיה במטרה לשמר את זכרון השואה. 

לאוב בעיקר מקשיב לניצולים ונותן להם אפשרות לבחור לא לספר הכל ואפילו לא לספר בכלל. הוא לא מוכן לתעד דברים שהמחיר הנפשי שישלם המתועד גבוה מדי עבורו ולכן הוא מאפשר לו נקודות יציאה מהמשך העדות. 

בהיבט המסחרי יש מחיר לגישה של לאוב. באותה עלות הוא מקבל פחות עדויות ולפעמים גם עדויות פחות דרמטיות. 

הגישה בפרויקט עדות 710 דומה בכלל, ובפרט ביחס לעדויות ילדים. עדויות ילדים לא נחשפות לכלל הציבור. כשיעבור זמן והילדים יגדלו הם יקבלו החלטה האם לחשוף אותן גם לכלל הציבור. בנוסף המעיד יכול לבקש למחוק את עדותו גם לאחר שנתן אותה. 

הבדל משמעותי נוסף הוא שארכיוני תיעוד שואה נוצרו שנים אחרי השואה. בפרויקט עדות 710 הייתה דרישה מהשטח לתעד מיד ככל שניתן, כלומר: מספר ימים אחרי הטבח התחיל תיעוד.

האמנות של דורי לאוב היא הקשבה. זה מסתדר טוב עם המקצוע שלו שמחייב הקשבה כזו. 

דבר אחד לא איפשר דורי לאוב למרואיינים לעשות: לברוח לכללי ולא להישאר ברמה האישית. 

גם עם האישי סובייקטיבי ואינו מתאים למציאות שהייתה. 

סרט מרתק על איש מרתק ועל סיפורים אישיים מרתקים של ניצולי שואה. 

ממליץ לצפות בסרט הזה. 

הדיון שאחרי הסרט

ד"ר אוהד אופז  נשאל שאלות על ידי עובדת של הספרייה הלאומית בהקשר של הסרט ובהקשר של עדות 710. 

הספרייה הלאומית שותפה למיזם של עדות 710 כשהעדויות המוקלטות נשמרות בה. 

השאלות והתשובות נתנו פרספקטיבה רחבה יותר של קולנוע תיעודי בכלל ובהקשרים אלה בפרט. 

פרט מעניין הקשור לרוח התקופה נוגע לעדות 710. 

בנוסף לעדות המלאה יש גם סרטון קצר של עד 5 דקת המביא את עיקריה. 

בשנים האחרונות איבדנו את הקשב לסרטונים ארוכים ולספרים רבי עמודים. בסרטון קצר יצפו יותר ואולי לאחר הצפיה בו יצפו בסרטון מלא שיעניין במיוחד את אותו צופה. 

יש כבר לא מעט אנשים שקוראים תקציר AI במקום לקרוא מאמר פשוט בעיתון. 

מרבית המשתתפים ששאלו שאלות היו אנשי מקצוע בתחומים של ניצולי שואה ופוסט טראומה. 

השאלות והמידע היו מעניינים. 

צדה במיחד את אוזני הערה של שואל שעסק בפוסט טראומה בצבא ואמר שמחקרים מראים שבקרב בני הדור השני לשואה יש יחסית יותר פוסט טראומטיים.

הזווית האישית שלי

במידה מסוימת גם אני סוג של מקשיב. לא מעט אנשים חשפו בפניי סודות אישיים לפעמים "סודות אפלים". 

ברור לי שחשיפה כזו דורשת אמון בזה שחושפים לפניו. מידע כזה שמגיע אלי לא יוצא ממני באופן פומבי המאפשר את זיהוי מי שחשף אותו בפני. 

גם אם אינני מחויב בסודיות מקצועית פורמלית. 

ההתרשמות שלי מד"ר דורי לאוב ז"ל שהוא הקרין את זה שאפשר לסמוך עליו ולספר לו. 

חלק מהתיעודים בסרטהתחברו אסוציאטיבית לדברים שחוויתי באינטראקציות עם ניצולי שואה. 

בין אם במסגרת לימודי הפסיכולוגיה שלי ובין אם בהקשרים אחרים.

שיר שכתבתי מתאר אינטראקציה מפתיעה וחושפנית עם ניצולת שואה שתקנית במסגרת עבודה בקורס בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בה אספנו חלומות במועדון יום של אזרחים ותיקים.

קישור לשיר ולסיפור שאחריו: הדקירה שקהתה. 

אחד המרואיינים של ד"ר לאוב רואיין כחולה נפש. אותו ניצול שואה חי בעולם דימיוני של מלאכים שמדברים אליו. לאוב הקשיב לו ללא שמץ של שיפוטיות או ביקורת.

נזכרתי בפגישה שלי עם חולה נפש ניצול שואה שבית החולים היה כל עולמו. 

קישור לפוסט שכתבתי בנושא זה: 

בעל הקיוסק: שורדי שואה או ניצולי שואה?

הוספיס: בסוף "הישורת האחרונה"

  

מסדרון בהוספיס במרכז רפואי שיבא 
זכויות יוצרים: תמונה זו צולמה/הוכנה על ידי הצלם מיכאל יעקובסון

 הרשאת שימוש: ייחוס

מגיל צעיר נושא המוות העסיק אותי. חשבתי עליו, דיברתי עליו, קראתי עליו וכתבתי עליו. 

בשונה מרבים אחרים, חשבתי שלצערנו, הוא יכול לקרות לכל אחד בכל עת. 

מדוע? אולי משום שאימי ז"ל הייתה היחידה ששרדה ממשפחתה בשואה. 

גם בבלוג זה התייחסתי לא מעט למוות. למשל: 

בין החיים למוות, זן ואמנות המוות: "יומני הזן" סרט מעולה. 

קראתי לא מעט גם על הוספיס. אבל מעולם לא ביקרתי בהוספיס עד אתמול (24.7.25).

מהו הוספיס?

הוספיס הוא מעין מחלקה, בדרך כלל בבית חולים, שבה נמצאים חולים סופניים שהרפואה נואשה מלטפל בהם. 

מנסים להנעים, ככל שניתן את ימיהם הספורים של אלה שבחרו להיות שם באמצעות טיפול תומך.  

אם יש להם כאבים שקשים להם, נותנים להם את כל מה שיחסוך מהם כאבים. כולל הרדמה וסמים העלולים להזיק לטווח זמן ארוך. 

זו ההזדמנות שלהם לעשות דברים שהם אוהבים ועדיין מסוגלים לעשות אותם.

זו הזדמנות שלהם להיפגש עם אנשים משמעותיים בחייהם שבאים לבקר אותם. 

אם הם צלולים לפחות באופן חלקי, זו גם הזדמנות לסיכום חייהם והעברת מסרים חשובים לאחרים, בדרך כלל לאנשים שהם משפחתם הקרובה.

מה חשבתי על הוספיס?

חשבתי על חדר יפה ואסתטי לכל חולה. חדר שבו הוא יכול לשבת עם קרוביו וחבריו או לשכב במיטתו ולדבר איתם. 

חשבתי גם על סביבה ידידותית מחוץ לחדרים. 
 

זוהי התמונה שהצטיירה לי ממה שקראתי.

מפגש מאתגר עם הוספיס בהדסה הר הצופים

את מועד ביקורי תיאמתי עם אשתו של חברי הנמצא שם. 
הגעתי במועד פחות מתאים לצוות שהיה עסוק בדיון. 
שאלתי מישהי מהצוות באיזה חדר נמצא חברי? 
קיבלתי את מספר החדר. 

מה שראיתי בחדר היה שונה לרעה ממה שחשבתי. זה גם לא תאם את מה שאמרה לי שעה וחצי לפני כן אשתו של החבר.

בחדר לא גדול היו שלוש מיטות. כל אחת מוקפת במחיצת וילון. מיטה אחת ריקה עם מחיצה פתוחה. 

הינחתי שבה אין חולה. 

היות שליד המחיצות או במקום אחד בחדר לא היו שמות נאלצתי לפתוח את אחת המחיצות. 

האיש המורדם, המחובר לצינורות, הרזה להחריד והלא מגולח נראה קרוב מאוד ל"ישורת האחרונה". הוא לא הזכיר לי במראהו במאום את חברי. 
סגרתי את המחיצה ופתחתי את המחיצה השנייה. 
מראה זהה לאחרי המחיצה הראשונה. 

תהיתי האם עד כדי כך התדרדר חברי תוך זמן קצר? 

אני כבר למוד ניסיון. היה לי חבר שההידרדרות במצבו תוך שבוע לא הייתה רחוקה בהרבה ממה שראיתי שם, למעט מידה גדולה של צלילות מחשבתית כשהיה ער. 

רציתי לשאול את הצוות מי מהם הוא חברי? 

ענו לי שהם עסוקים בדיון חשוב. אמרתי שאמתין. בתוך תוכי הייתי מזועזע מהאפשרות שחברי נמצא במצב הזה.

Happy End יחסי

פתאום אומרת לי אחת העובדות "הנה אשתו". ניגשתי אליה והיא אמרה לי: "אנחנו יושבים במרפסת בחוץ". 

מסתבר שהמיטה הריקה הייתה המיטה של חברי. הוא בהחלט דמה לאיש שאני מכיר והיה לגמרי צלול. 

מדוע לא ביקרתי בעבר בהוספיס?

 

לצערי, היו לי שני חברים שסיימו את חייהם בהוספיס. את שניהם לא ביקרתי שם.

מדוע לא ביקרתי את הראשון בהוספיס?

האיש היה חולה בסרטן לאורך זמן. הוא אושפז במצב לא טוב בבית חולים.

שאלתי את אשתו האם אפשר לבקר אותו? 

התשובה הייתה שהוא כבר לא רוצה שיבקרו אותו, אבל היא תשאל אותו. 

היא חזרה עם התשובה שהוא מוכן שאני אבקר אותו. כמובן שביקרתי. 

לא היה טעם לנסות לבקר אותו שוב בהוספיס.

מדוע לא ביקרתי את השני בהוספיס?

הוא אושפז במצב לא טוב בית חולים. רוב הזמן ישן. קיבלתי שיחת טלפון מהבן שלו שהוא רוצה שאבקר אותו מיד לאחר שיחת הטלפון. 
אני ועוד חבר ואשתו של החבר השני הגענו. גם שני בניו של החבר. 

זאת הייתה פגישה של מעין אמירת צוואה והקלטתה בטלפון סלולרי של הבן לבקשתו. 

התבקשתי בפגישה ללוות כלכלית את ילדיו שהסתמכו בעיקר על הבנתו הכלכלית של החבר. 

מאז אני מלווה אותם, כמובן ללא תשלום, בכל נושא כלכלי שהם מתקשים לנהל ופונים אלי.

מהר מאוד בית החולים דרש, שתוך מספר ימים יצא מבית החולים משום שאי אפש לעזור לו רפואית.

לא היה טעם לבקר אותו שוב בהוספיס כשרוב הזמן הוא לא היה ער.

מדוע אני מרצה?

 

בהרצאה על איקריה במתנ"ס בשכונת רמות, ב-15.7.25

את הפוסט סימן שאתה קשיש סיימתי במשפט הבא על זקנים מבחינה כרונולוגית: "אם הם גם ממשיכים לחלום וליזום, השמיים הם הגבול."  

בגיל 74 אני עדיין שם, חולם ויוזם. 

פעילות שתופסת מקום מרכזי יותר מבעבר הקרוב היא הפעילות כמרצה. אני מעביר הרצאות בזום ובאופן פרונטלי. 

ההצטרפות שלי לנטוורקינג למרצים מקדמת ומשפרת את ההרצאות שלי במספר היבטים: 

1. יוצרת מסגרת המחייבת אותי להרצות בזום פעם בשבוע.

זה גם מחייב אותי לבנות הרצאות חדשות נוספות ולשפר את הקיימות.

בספר "מצוינים" מיחס מלקולם גלדוול הצלחות יוצאות דופן לא רק לכישרון, אלא גם להזדמנות ו/או לצורך להתנסות יותר. מי שמתנסה משתפר.

2. למידה ופידבק מאחרים

בכל תחום שאני עוסק בו אני כל הזמן לומד. תמיד יש מה ללמוד.

3. שיפור היכולות המוגבלות שלי בשיווק ובמכירות

מעולם לא הצטיינתי בשיווק ובמכירות. מה שקידם אותי בכל הקריירה הארוכה, המגוונת והמכובדת שלי היו היכולות המקצועיות והאינטגריטי המקצועי חרף מהוגבלות השיווקית והמכירתית שלי. 

גם הרב תחומיות שלי והיכולת לחבר בין תחומי ידע שונים קידמה אותי. 

4. הגדלת החשיפה שלי כמרצה

לנטוורקינג למרצים יש חשיפה גבוהה יחסית ברשתות החברתיות ולאלון צדוק המוביל את המיזם יש היכרות וקשרים עם הרבה ארגונים ואנשים, העשויים להזמין הרצאות. 

גם ההעלאה של ההרצאות לערוץ היוטיוב שלי מגדילה את החשיפה שלי כמרצה.

5. שיתופי פעולה עם מרצים אחרים

שיתופי פעולה הם בלא מעט מקרים Win-Win. שני הצדדים מרוויחים.

אז מדוע אני מרצה?

שתי הסיבות העיקריות לזה שאני מרצה הן:

1. אני נהנה להרצות.

2. אני תורם לאחרים.

ב"ישורת האחרונה", ואני מקווה גם הארוכה והבריאה, של חיי, אני רוצה בעיקר לתרום, לעשות טוב ולהשאיר חותם. 

כמומחה בכלכלת המשפחה אני לא מזלזל בכסף ומעוניין לקבל תמורה על הרצאות. 

כמו בתחומים אחרים יש פעילויות שאיני גובה עבורן תשלום.

מרבית ההרצאות שלי בזום הן ללא תשלום. 

בהרצאות, כמו בכל שירות אחר שאני נותן, איני גובה תשלום משורדי שואה, גם אם הם רוצים ויכולים לשלם.

יש גם קבוצות נוספות שאין לי בעיה להרצות להן ללא תשלום, גם בהרצאות פרונטליות, ועשיתי את זה גם בעבר.

ברוב המקרים אלה קבוצות שמצבן הכלכלי פחות טוב ולפעמים גם עברו דברים קשים במיוחד. 

משהו מהותי לשיפור ההרצאות שלי

כפי שלמדתי ממרצה מעולה לפני שנים רבות מרצה (גם מורה) צריך להיות כמו זיקית, להתאים את עצמו לקהל המשתתפים בהרצאה.  

בעברי המקצועי הרציתי הרבה. בעיקר במכללות למחשבים, כולל לימודי החוץ של הטכניון. 

הרציתי גם בכנסים מקצועיים ובארגונים. 

יש הבדלים מהותיים בין הרצאות מקצועיות, המיועדות לרוב לאנשי מקצוע לבין הרצאות העשרה שאני מרצה היום. 

בהרצאות מקצועיות נותנים יותר מידע, באופן יותר שיטתי וחשוב לא פחות גם דברים מהותיים שצריך להבין.

בהרצאות העשרה צריך לשמור על העברת דברים מהותיים שחשוב להבין. 

יש יותר מקום להיבטים אישיים ולדוגמאות אישיות. יש יותר מקום לתמונות ולסרטונים ומאוד חשוב לשתף את משתתפי ההרצאה.

אני לאט, לאט מפנים את ההבדל ומתאים כל הזמן את ההרצאות לקהל היעד שלהן

 נכון לעכשיו

לרשימת ההרצאות הנוכחית שלי לחצו על: הרצאות וסדנאות שלי - נכון ליולי 2025

הרצאה שמצליחה במיוחד

ההרצאה שמצליחה במיוחד ואני מנסה לקדם אותה במקומות נוספים היא: סודות החיים הארוכים והבריאים של איקריה. 

באמצעות הסרטון כיצד נולדה ההרצאה שלי על איקריה?  אולי תוכלו להבין מדוע.  

הרצאות חדשות בעתיד הקרוב

נושאי שתי הרצאות נמצאות בראש שלי מבחינה רעיונית וטרם גובשו להרצאה פורמלית: 

1. הדרך בה הלכתי ואני ממשיך ללכת (שם זמני)

הרצאה אישית המתארת את הצירים המרכזיים של חיי. אני נוגע בה באופן בו התמודדתי עם משברים בחיי ובאופנים בהם אני ממשיך להתפתח, להתקדם ולצור ובחלומות שלי לעתיד. 

היות ויש לי ניסיון חיים רב ומגוון, אני מניח, בהסתברות גבוהה, שיהיו אנשים שיפיקו ממנה תועלת מעשית. לצורך התמודדות עם קשיים ומשברים שיש להם או שיהיו להם בעתיד וגם לצורך התפתחות אישית שלהם.

שתי הבהרות:

1. ההרצאה הזו אינה דומה להרצאה הכללית שלי על ניהול משברים. 

2. אני לא גורו של אף אחד.

2. הרצאה לזכרו של פרופ' דניאל כהנמן ז"ל

זו לא תהיה הרצאה אישית, אלא הרצאה העוסקת בתרומה המשמעותית שלו בגללה זכה בפרס נובל בכלכלה (התרומה נעשתה ביחד עם פרופ' עמוס טברסקי ז"ל, שלרוע המזל נפטר לפני הענקת פרס נובל, אחרת הם היו מקבלים את הפרס ביחד). 

טברסקי וכהנמן נחשבו למרצים הבולטים ביותר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בתקופה שבה למדתי בו. כשלמדתי לתואר שני הם כבר היו מעבר לאוקינוס, אבל הם העמידו דור של תלמידים שהפכו למרצים באותם תחומים ולמדתי אצלם לא מעט קורסים. 

את התפיסות והעקרונות, אייחס לתחומים בהם אני עוסק, בעיקר כלכלת המשפחה. 

מי שרוצה להתרשם במה מדובר מוזמן לקרוא פוסטים בבלוג שלי על כלכלת המשפחה, למשל: אשליית התוקף: על שועלים קיפודים ובני סמכא, שנאת ההפסד וחוק המספרים הקטנים: הטייה בקבלת החלטות שעלולה לגרום נזקים כלכליים במספרים גדולים. 

להתראות בהרצאות הבאות.

יום ההולדת הראשון בו פסעתי הלוך ושוב במסעדה במהלך ארוחה משפחתית.

אני במרתון ירושלים_2025

ב-1 ביולי חגגתי את יום הודלתי ה-74. 

כמקובל במשפחתי מאז שנות ה-20 של חיי, הולכים למסעדה לחגוג יום הולדת של בן משפחה.

הפעם היינו במסעדת צ'אקולי בתל אביב. 

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שבמהלך ארוחת יום הולדת במסעדה צעדתי הלוך ושוב במסעדה במקום לשבת בנחת ליד השולחן.

אף לא אחד הסתכל בי בתמיהה. להיפך היו כאלה שחייכו. 

הסיבה הייתה שהחזקתי מישהי. 

המישהי הזו הייתה נכדתי הראשונה והאהובה נגה, בת 3 חודשים. 

אחד הדברים שמרגיעים אותה כשהיא בוכה הוא החזקתה על הידיים.

יד אחת מתחת לחיתול ויד שנייה מקדימה כדי שלא תיפול. הגוף שלה צמוד למי שמחזיק אותה והראש בתנוחה המאפשרת לה להסתכל מסביב. 

היסטוריית המסעדות הקצרה שלי מהולדתי בתקופת הצנע ועד שהרווחתי כסף מעבודתי

תחנה תחנה לתלונות הציבור של משרד האספקה והקיצוב, 1949. מקור התמונה: ויקיפדיה.
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

לא תמיד הלכתי למסעדות. כילד קטן בתחילת שנות ה-50 אני זוכר את קיצוב המזון במסגרת מדיניות הצנע של השר דב יוסף. 

אני זוכר במיוחד מגבלה על מספר הביצים לאדם בשבוע. 

למסעדות הלכתי רק בנסיעות לחופשה בעיר אחרת ואחרי סיום יום הלימודים בבית הספר התיכון. 

במקרה השני זו הייתה תמיד מסעדת סטודנטים בשירות עצמי בבניין המינהלה בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית.

מסעדות בחופשות בילדותי

לא טסנו לחו"ל לחופשה.

לא נסענו במכונית לחופשה בארץ כי לא הייתה מכונית. 

לא נסענו לחופשות בבתי מלון. 

אימי, אבי ואחותי היינו נוסעים לשבוע חופשה ליד הים. היינו שוכרים חדר אצל משפחה באחת מערי החוף: נתניה, בת ים, אשקלון, נהריה וכיו"ב. 

מטבח להכנת ארוחת צהריים לא היה זמין, אז היינו אוכלים במסעדות. 

בשבילי זאת הייתה חוויה טובה ומיוחדת. נהניתי להיות במצב בו אני יכול לבחור מנה עיקרית, תוספות וקינוח. 

מסעדה או מנזה אחרי בית הספר

במהלך לימודיי בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, יצאה אימי מהבית והתחילה לעבוד בחוץ. 

קיבלתי כל יום סכום כסף לא גדול על מנת לאכול צהריים במסעדת השירות העצמי בבניין המינהלה באוניברסיטה בגבעת רם. 

כמעט כל יום לפני שחציתי את הואדי בחזרה לביתי בשכונת בית הכרם, נהניתי לאכול במסעדה הסטודנטיאלית הפשוטה בבניין המינהלה.