משבר גיל ה-70 שלי

 

החלפת קידומת עשויה להיות מלווה במשבר. הידוע ביותר הוא משבר אמצע החיים בגיל 40. 

כשכתבתי בפוסט נחל כזיב כמשל את הפסקה "עדיין חולם" חשבתי על כמה חלומות שקיוויתי להגשים במהלך השנה. 

עכשיו אפשר לפרט כמה מהם. 

חשבתי על ספר שאני כותב והגעתי בו כבר לשלבים מתקדמים. החלום הוא להוציא אותו כספר דיגיטלי. למען האמת, אין סיבה שהחלום הזה לא יתממש.  

חשבתי על הגדלת הפעילות שלי כמרצה. שש הרצאות, שהעברתי בזום במסגרת "גימלהזום" של עיריית ירושלים, הן ביטוי של חלום זה. 

חשבתי על לא מעט דברים חדשים אחרים בתחומי העיסוק וההתנדבות שלי. 

החיים מלאי הפתעות ואתגרים. השינוי הגדול ביותר הוא דווקא משבר. משבר בזוגיות שמביא לפרידה קרובה מאשתי בשלושים ושלוש השנים האחרונות. 

היו הרבה שנים טובות ויש לנו שלושה ילדים נפלאים. היו גם "שבע השנים הרעות", השנים האחרונות הפחות טובות.  

כשהתחתנתי

חשבתי שאחרי שהתשוקה תדעך עם השנים זו בהחלט יכולה להיות בת זוג להזדקן ביחד ולתמוך זה בזו. 

משהו השתבש בדרך. עכשיו אני אצא לדרך חדשה ומאתגרת במיוחד בגיל 70.  

אצטרך לבנות מחדש את החיים שלי ולהקים לעצמי פינה משלי.

קרוב לוודאי שאצטרך לבנות לעצמי את הקן הפרטי שלי. אצטרך להתמודד עם הלבד. אצטרך להתמודד עם הנושאים הטכניים שבהם אני גרוע במיוחד, כגון: שכירת דירה, שיפוץ דירה, קניית ריהוט ופריטים ביתיים אחרים. 

גם אלה וגם דברים אחרים הם דברים, שלא ממש עשיתי בעבר, ואם עשיתי זה היה לפני כארבעה עשורים. אין ספק שזה גם משבר אישי ולא רק משבר טכני. 

אין שום דבר שבטוח. הרבה דברים עלולים להשתנות או ללכת לאיבוד בישורת האחרונה. כפי שאני חווה על בשרי בימים אלה.

אין ספק שאצטרך תמיכה (אני לא מדבר על תמיכה כלכלית). 

 

האם כבר הייתי במצב דומה בעבר?

 

כפי שהנישואים היו עבורי גם מוצלחים, בחלקים גדולים מהזמן, גם "אזור נוחות", גם מקום העבודה הראשון שלי היה כזה. 

עבדתי במלם, יחידת סמך ממשלתית של משרד האוצר, בתחום המחשבים. מקום בטוח ומוגן. קיבלתי לא מעט הצעות לעבוד בשוק הפרטי. דחיתי אותן כי פחדתי מחוסר יציבות. פחדתי מיציאה מ"אזור הנוחות", על אף שכלכלית, ובשלב מסוים גם מקצועית, זה היה כדאי. 

כמו הנישואים שלי, גם היציבות שם התערערה תוך זמן קצר: מעבר ממשרד ממשלתי לחברה ממשלתית שמפטרת עובדים רבים.  

כמו בקשר הזוגי שלי גם שם הייתה פרידה קשה לי. מצאתי את עצמי מתמודד עם דברים שלא הכרתי ואני ממש לא מצטיין בהם: חיפוש עבודה, מכירה של עצמי וכישוריי. הייתי במשבר כלכלי אישי. 

התמודדתי. התוצאה הסופית הייתה קריירה מגוונת ומעניינת, שרבים שראו את קורות החיים שלי, התפעלו ממנה. 

זה לא היה קל. זה היה קשה מאוד. היו מורדות. היו משברים אבל התמודדתי והצלחתי. 

הדימיון הזה נותן תקווה להתמודדות טובה גם בישורת האחרונה כעת ואולי גם לזוגיות חדשה טובה בבוא העת.  

הערת שוליים

 

כיועץ במחשבים ובטכנולוגיית המידע הייתי יועץ רב תחומי. יעצתי לכארבעים ארגונים בארץ ובעולם. 

גם למלם (כבר כחברה פרטית) נתתי לא מעט ייעוצים במהלך קצת יותר מעשים השנים בהן עבדתע כיועץ עצמאי. 

הייעוץ האחרון שלי בתחום זה, שהסתיים לפני יותר משנה היה למלם. 

קרוב לוודאי שכפי ששמרתי על קשר עם מלם, יישמר קשר מסוים, אחר מזוגי, גם עם פרודתי בעתיד הקרוב ואם ילדיי.

 

 

 

 

 

משמעות או השארת חותם

 

בבלוג זה עסקתי כבר נושא של השארת חותם. החותם שמישהו משאיר עשוי להיות חותם אישי בתוך משפחתו, למשל באמצעות גידול וטיפוח ילדים.

אנחנו מדברים לרוב על חותם אוניברסלי. חותם הנשאר לאורך זמן. זהו לרוב חותם ייחודי של אנשים המשיגים הישגים יוצאי דופן. כזהו למשל החותם של החכם הסיני לאו דזה. 

במוסף של עיתון "הארץ" מ-8 באוקטובר מראיינת איילת שני את הפילוסוף פרופ' עדו לנדאו מאוניברסיטת חיפה. הראיון עוסק בנושאי המחקר שלו הבאים לידי ביטוי בספרו " Finding Meaning in an Imperfect World". 

 

משמעות החיים

 

התפיסה של פרופ' לנדאו ניתנת לתיאור באמצעות ההבהקים הבאים: 

1. אין משמעות מוחלטת אחידה לחיים. כל אחד יכול למצוא את המשמעות שהוא רואה לחיים שלו.

2. התחרויות בחברה המערבית גורמת לאנשים לחשוב, שמשמעות פירושה הישגים יוצאי דופן בהשוואה לאחרים. 

בהגדרה זה מצב נדיר. 

3. אפשר למצוא משמעות אישית.

משמעות אישית היא לא בהכרח בהקשר תחרותי. כדוגמה הביא פרופ' לנדאו גידול ילדים מאושרים. זו יכולה להיות משמעות לחייו של אדם.

 

4. קצת רקע תיאורטי-היסטורי

פרופ' לנדאו מזכיר את פרידריך ניטשה שמדבר על " אדם על". כשמשמעות החיים היא להיות "אדם על", אז זו הגדרה תחרותית. ברור לגמרי, גם לניטשה וגם לקוראים, שרוב בני האדם לא יגיעו למצב הנדיר הזה. 

הוא מזכיר גם את הפילוסוף הדני קירקגור ואת הסופר הצרפתי אלבר קאמי. קאמי חיבר את "הדבר". זה היה הספר היחיד, שהואלתי בטובי לקרוא, בלימודי הספרות בתיכון (הייתי במגמה מתמטית). קראתי אותו רק משום שהתרשמתי ממנו עמוקות. קירקגור, קאמי ובמידה מסוימת גם ניטשה, מזוהים עם האקיסיטנציליזם  בפילוסופיה. 

בהקשר של משמעות החיים, האקזיסטנציאליזם גורס שאין משמעות אוניברסלית אחידה לחיים. אנשים יכולים לצקת משמעות אישית לחייהם. 

איש נוסף המוזכר על ידו הוא ויקטור פרנקל, שורד שואה. פרנקל היה רופא, נוירולוג ופסיאטר. הוא כתב מספר ספרים מעניינים על משמעות החיים בהקשר של השואה ובכלל. הידוע ביותר מביניהם הוא "האדם מחפש משמעות". 

הדימיון בין משמעות החיים והשארת חותם

בשניהם ניתן לצקת משמעות או להשאיר חותם, בדברים קטנים או אישיים ואפשר לדבר על הישגים יוצאי דופן, המשאירים חותם אוניברסלי ארוך טווח או נותנים משמעות. 

כפי שאומר פרופ' לנדאו, בחברה המערבית התחרותית אנחנו נוטים לחשוב יותר על דברים יוצאי דופן המעניקים משמעות. 

במידה דומה אנחנו נוטים לחשוב על חותם אוניברסלי יוצא דופן. 

התנדבות

פרופ' לנדאו דיבר על התנדבות כדבר שעשוי להעניק משמעות לחיים. על סמך ניסיוני האישי כמתנדב אני בהחלט מבין את זה.

 

פרופ' לנדאו אינו עוסק בהקשר זה רק בתיאוריות. הוא בחר להתנדב בליווי חולים סופניים.

בהקשר של בלוג זה, חולים סופניים נמצאים בסופה של הישורת האחרונה. לא תמיד בגיל מבוגר. 

 

המסקנה שלו משיחות איתם היא, שהם שבויים באותה קונספציה שאנשים רגילים שבויים בה. הם מתקשים לראות משמעות לחייהם משום שלא עשו משהו גדול יוצא דופן: ראש ממשלה, חתן פרס נובל וכיו"ב. 

לדבריו, הוא מכוון אותם לדברים קטנים יותר, שהם מאוד משמעותיים עבורם, למשל בהקשר של ילדים ואהבה.

גישה שונה במזרח הרחוק

בפוסטים Ikigai גרסת אוקינאווה,"המסע" למזרח הרחוק והיבטים מעשיים: מה אפשר ללמוד מהדאואיזם ומהזן בודהיזם?  

באופן כללי, ההבדל הוא ששם לא מחפשים משמעות הישגית יוצאת דופן. 

 

באוקינאווה מסתפקים בהקשרים צנועים יותר ולפעמים גם קהילתים יותר, המעניקים משמעות לחיים.  

 

בזן בודהיזם ובטאואיזם מתמקדים יותר במה שקורה ופחות במשמעויות ארוכות טווח, שאולי אחרים מחפשים אותן בגלל צורך במשמעות.

 

סיפורי זן מתארים לא אחת מצבים בהם התלמיד מחפש משמעויות נשגבות והמורה שולח אותם לדברים קטנים המתרחשים בהווה, למשל: הקומקום הרותח ולא משמעות מיסטית נשגבת.

 

האישה שחייתה הכי הרבה שנים

 

ז'אן לואיז קלמן בגיל 70. מקור התמונה: ויקיפדיה

בבלוג זה כתבתי על תוחלת החיים הגבוהה באי אוקינאווה.

ז'אן לואיז קלמן לא חייתה באי יפני זה. היא אישה צרפתייה שחייתה עד גיל 122. קלמן נולדה בפברואר 1875 ונפטרה באוגוסט 1997. 

המעניין הוא שהיא כנראה לא הקפידה על חלק מכללי הבריאות. היא שתתה כל יום כוס יין אדום ואכלה הרבה שוקולד. היא גם רכבה על אופניים, רכבה על סוסים ושחתה. 

 

לדעת ד"ר זוריאן רדומיסלסקי, המנהל הרפואי של תחום הגיל השלישי ב"מכבי שירותי בריאות", סיפורה מדגים הארכת חיים בגלל שילוב של פעילות גופנית וסביבה ללא מתחים. 

בסקירה שלו הוא טוען שהמרכיב התורשתי (נתונים גנטיים)  משפיע רק ב-30% על תוחלת החיים. המרכיב הסביבתי משפיע ב-70%. 

בהנחה הסבירה שהוא צודק, אנחנו יכולים להיות אופטימיים: הרבה תלוי בנו.

החלק המערבי של "המסע" למזרח

 

סמל העיר ניו יורק. מקור התמונה: ויקיפדיה.

 

 

בפוסט קודם עסקתי במסע המטאפורי או התפיסתי שלי למזרח הרחוק. "המסע" הזה בא לידי ביטוי בנסיעה הראשונה שלי מחוץ למדינת ישראל בשנת 1976. נסיעה לבריטניה. 

נסעתי בעיקר על מנת להשתתף בקורס על התפיסה הפילוסופית, ואולי גם המעשית, שמאחורי המדיטציה הטרנסנדנטלית. 

 

המקום והאווירה

 

 

אוניברסיטת קיל. מקור התמונה: ויקיפדיה

כל הקורסים והפעילויות התקיימו בקיץ באוניברסיטת קיל. 

האגודה הבינלאומית למדיטציה שכרה את כל הקמפוס בזמן החופשה. 

הייתה שלווה. היו עצים ופרחים. המפגש עם אנשים מארצות שונות היה מרתק. כמעט כולם מארצות המערב ולא מארצות המזרח הרחוק. 

היו גם הרצאות שהיו מיועדות לכל המשתתפים. זכורה לי במיוחד הרצאה מרתקת של מרצה צרפתי לתיאטרון. הנושא היה גבולות ההזדהות של שחקן עם הדמות שהוא מציג. 

לדברי המרצה, שחקן צריך למצוא פשרה בין כניסה מוחלטת לדמות לבין האופציה שלא יזדהה איתה ולכן משחקו לא יהיה משכנע. הוא הביא דוגמה של שחקן המגלם דמות של רוצח. הזדהות מוחלטת עלולה להפוך אותו לרוצח. 

המרצה עשה אנלוגיה בין השחקן והמודט. בזמן תרגול מדיטציה: צריך למצוא פשרה בין התמקדות מלאה במדיטציה לבין קשב מינימלי לעולם החיצוני. 

הקורס בו השתתפתי

בין 20 משתתפי הקורס היו 15 דוברי אנגלית כשפת אם. ארבעה ישראלים וצרפתי. לישראלי, שעשה דוקטורט בלונדון, לא היו קשיי שפה. שלושת האחרים התקשו. 

גם אני לא הצלחתי להבין את האנגלית של גברת מהעיר בירמינגהם. 

אל תמהרו להסיק שגם אני התקשיתי באנגלית. לא הייתי היחיד שהתקשה. גם דוברי אנגלית שפת אם התקשו. האנגלית שלה הייתה מעין קוקני מקומי של בירמינגהם.

השלווה והאווירה תמכו לפתיחות ויצירתיות. את עבודת הגמר של הקורס כתבתי על יצירתיות ושבירת סימטריה בשחמט כאנלוגיה ליצירתיות בתחומים שנלמדו בקורס, ובהמשך למאמר של פרופסור לפיזיקה בו ערך אנלוגיה בין היווצרות חומרים לבין שבירת סימטריה. לבין יצירתיות כשבירת סימטריה. 

שיר 

במהלך השהות שם כתבתי מספר שירים. בפסקה זו אביא את אחד מהם ובפסקה אחריה את הסיפור המעניין של גיבורת השיר. 

  

וּבַלַּיְלָה הַהוּא

וּבַלַּיְלָה הַהוּא נִבְעֲטָה לָהּ דַּלְתְּךְ

וְחִיַּיכְתְּ לִי מִשְּׁחוֹר סְתִימוֹתֶיךְ.

וְיָדַעְתִּי זֹאת עִיר אֲרוּרָה,

שֶׁנָּטְלָה לָהּ מִמָּךְ ח"י שְׁנוֹתֶיךְ.

וּבְנֶשֶׁף אִחַרְנוּ הִשַּׁרְנוּ עֵיינַיִם,

וְאָמַרְּתְְְּּ:

"כָּה שׁוֹנִים וְדוֹמִים וְשָׁנִים הֵם הַשְּׁנַיִם"

וְרָחֲפוּ הַגֵּוִוים וְקַלּוּ הָרַגְלַיִם

מֵעַל יָם תּוּתִי בַּר,

שֶסְּאוֹן הָמוֹן רָץ יַגְוִיעַ.

עַד שַׁחַר יִפָּצַע וְיַפְצִיעַ.

 

קיל (אנגליה), 1976

 

הסיפור של גיבורת השיר

בעיטת דלת אכן ארעה. זה היה בשעת ערב מאוחרת. משום מה, בחר נער בן 17, ממשתתפי הקורס, לבעוט בדלתה של גיבורת השיר. הדלת נפתחה לרווחה. 

באופן מקרי, עברתי במסדרון סמוך לדלת. הצעירה גערה בנער על התנהגותו ואחרי זה הזמינה אותי להיכנס לחדרה. 

קרה משהו, שהיה יותר מאשר הקשר הטוב שבין משתתפי הקורס. זה כבר התפתח כנראה אצל שנינו עוד לפני הפגישה הלילית הלא מתוכננת. 

במהלך השיחה הלילית הארוכה היא סיפרה לי על עצמה בעומק ובכנות.

היא גדלה בניו-יורק ולא ממש התחברה עם העיר הזאת: יותר מדי מתח, יותר מדי רעש, יותר מדי צפיפות ויותר מדי לחצים. 

כבר בגיל 8-9 רצתה לעזוב. זה לא היה ריאלי. בגיל 18 עזבה את ניו יורק לתמיד ועברה לגור בעיר קטנה באירופה.

 

 

הכל אפשרי?

 

הפיץ רוי באנדים בארגנטינה

לא תמיד צריך להגיע לישורת האחרונה על מנת להטביע חותם.

יש מעטים המטביעים חותם כבר בגיל צעיר. הם משיגים הישגים מופלאים כבר בתחילת הדרך. בדרך כלל הם גם מאמינים ש(כמעט) הכל אפשרי. האמונה הזו נותנת להם את המוטיבציה והיכולת להצליח. 

גם רבים אחרים מאמינים בגיל צעיר שהכל אפשרי, אבל זה לא מספיק על מנת להטביע חותם.

גם אני כילד וכנער האמנתי שהכל אפשרי. זה בא לידי ביטוי בעיקר בשחמט.

זה התחיל בזה שכילד בן 6 ניצחתי את הילדים בני העשר ששיחקו נגדי בשכונה. זה נמשך כששיחקתי בבית ספר עם ילדים בני גילי וכמעט תמיד ניצחתי. 

כאשר רשמו אותי לשחק בליגה השנייה בשחמט הייתי בן 14. הייתי בדרגה הנמוכה ביותר. כללי הרישום היו שרושמים עד 12 שחקנים לפי סדר: מהחזק לחלש. משחקים בכל משחק 6 שחקנים על פי הסדר, אבל מותר ששחקן לא ישחק ושחקן בלוח נמוך יותר ישחק. נתנו לי לשחק חמישה משחקים במקום שחקנים בדרגות גבוהות ממני שהיו רשומים לפני. כולם בלוח השישי והאחרון.

זה הסתיים בארבעה ניצחונות והפסד אחד. האמנתי שהכל אפשרי ואני יכול לנצח את כולם. 

במשחק בו הפסדתי, האמונה הזו הייתה רחוקה מהמציאות. היריב שלי היה אחד מששת שחקני נבחרת ישראל. שיחקתי על מנת לנצח. הוא לא ניצח בקלות,  אבל בסופו של דבר הידע, ההבנה והניסיון העדיפים בהרבה שלו עשו את שלהם והפסדתי. 

 

איך שחקן נבחרת ישראל משחק בלוח האחרון בליגה השנייה?

זה נשמע לא סביר ולא הגיוני ששחקן כזה ישחק בלוח האחרון, אבל התקנון קבע שאם מצרפים שחקן אחרי ההרשמה, אפשר לצרף אותו רק בסופה של רשימת שחקני הקבוצה. 

השחקן הזה היה בחו"ל ולא נרשם לליגה. כשחזר לארץ קבוצה, ששאפה לעלות לליגה הראשונה, הציעה לו להצטרף בלוח האחרון. אני מניח שגם שילמו לו כסף. ככלות הכל לשחקן ברמה הזו לא מעניין לשחק בפערי רמות כאלה.

כשמתבגרים

בהדרגה לומדים שלא הכל אפשרי. שיש אילוצים ומגבלות. שיש אחרים המתחרים איתכם. שבין המתחרים יש כאלה שאינם נופלים מכם ואפילו עולים עליכם. 

לומדים גם שיש לכם מגבלות גם כאשר אין מדובר בתחרות עם אחרים. 

בישורת האחרונה

כמגיעים לישורת האחרונה המגבלות כבר ברורות יותר. יש דברים שכבר לא תוכלו לעשות. 

התמונה ברישא של פוסט זה מדגימה זאת. אל תזלזלו ביכולות שלי, בסוף שנות ה-60 של חיי, כאשר טיפסתי כל כך גבוה באחד ההרים הקשים לטיפוס בהרי האנדים. 

לא הייתי לבד. חלק מחבריי לטיול בפטגוניה, הצטרפו למדריך שלנו, אשחר יופה, במסלול מיטיבי לכת קשה. 

בתמונה תראו שיש גם חלקים גבוהים יותר, המכוסים בקרח. לשם לא היינו מיועדים לטפס ולא יכולתי לטפס. זה מתאים למטפסי הרים מקצועיים. 

בישורת האחרונה לא רק שמבינים את המגבלות, אלא יש מגבלות שנוצרות עקב הגיל ומצמצמות את טווח הדברים האפשריים. 

לכמעט כל אחד בגיל הזה יש בעיה בריאותית. זה יכול לנוע בין בעיות שוליות, שאינן משפיעות או משפיעות מעט, על התפקוד לבין מחלות קשות המגבילות את הפעילות.

לצערי, אני נתקל בהרבה מקרים מהסוג השני. 

לכמעט כל אחד יש ירידה בריכוז מתמשך, בזיכרון ובמהירות החשיבה. 

רבים נדחקים לשולי העשייה, לאו דווקא בגלל תפקוד או יכולות. בעיקר בגלל גילנות. 

גם אפליה על רקע זה או אחר היא מגבלה, שצריך להתחשב בה. 

 

לא צריך ללכת לקיצוניות השנייה: יש הרבה דברים אפשריים ולא מעט תלוי בכם.

צעירים: לא הכל אפשרי

התמונה שהצגתי בתחילת הפוסט, על פיה צעירים חושבים שהכל אפשרי, רחוקה להיות מדויקת. במקרים רבים הם חושבים שהכל אפשרי בתחום, שבו יש להם חוזק ויכולות.

 

קרוב לוודאי, שבתחומים שבהם הם פחות בטוחים בעצמם ומפקפקים ביכולתם, הם לא יחשבו כך. 

באופן אישי מעולם לא חשבתי בילדותי ובצעירותי שהכל אפשרי עם שתי "הידיים השמאליות" שלי. לא חשבתי שאוכל להיות רקדן מעולה או להצטיין בהתעמלות מכשירים. 

 

חשוב יותר, לא חשבתי שנערות בגילי וצעירות בגילי רוצות להיות בנות זוג שלי. 

זה קרה חרף העובדה, שלא פעם, היו כאלה ששידרו את ההיפך הגמור ממה שחשבתי. 

 

בקיצור, גם בתחום הזה לא חשבתי שהכל אפשרי.

השיר הבא שכתבתי מבטא את התחושה הזו.

 

 

שיעור באושר

  

מספר חיים פתוח

לימדת אותי פרק קצר.

אורך לא יותר מיומיים.

גם כשאינם גנובים,

גנובים הם המים.

מותיר עקבות,

 שאינם מחיקים

ויותר מכל ידיעה,

שגם הבלתי. אפשרי.

אדינבורו, 1979