יום שבת, 26 במרץ 2022

לרוץ אחרי גיל 70

 


מי שחשב שהייתי בצעירותי ספורטאי, כנראה חשב גם ששחמט הוא ספורט. 

פרט לשחמט, שיחקתי מעט כדורסל בשכונה. בגיל 16 הלכתי ברגל מירושלים לתל אביב. זהו, פחות או יותר,  סיכום של הפעילות הספורטיבית המשמעותית שלי בגיל צעיר.  

 

עבודת המסטר שלי

 

כשלמדתי לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חשבתי שאסיים את התואר אחרי מספר שנים גדול מהרגיל, אבל לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה שנים

את הקורסים ואת מרבית החובות האחרות סיימתי תוך ארבע שנים במקום תוך שנתיים. 

זה לא ממש מפתיע. עבדתי במקביל במשרה מלאה במחשבים וגם בכל השנים, פרט לראשונה, הייתי עוזר הוראה בקורס לתלמידי M.A בחוג. 

חוץ מזה באתי ללמוד ולהינות מהלימודים ולא כחלק ממירוץ לתואר. 

נותרה עבודת המסטר. הציעו לי נושא מעשי וחשוב ואמרו לי, שהכישורים שלי בתחום המחשבים יהפכו אותו לקל יחסית עבורי. הנושא היה: "תוקפם של ציונים שנתיים בבית הספר התיכון ושל ציוני בחינות הבגרות בניבוי הצלחה בלימודים באוניברסיטה". סיימתי אחרי ארבע שנים.


מדוע הנושא חשוב?

1. כשבוחרים יותר מועמדים שמצליחים ופחות מועמדים שנכשלים, המדינה עשויה לחסוך כסף.

2. כשבוחרים יותר מועמדים שמצליחים ופחות מועמדים שנכשלים, זה טוב יותר לאוניברסיטאות.

3. כשלא בוחרים באופן טוב ככל שניתן, מועמד שסיכוייו להיכשל גבוהים, עלול לבזבז את זמנו ואת כספו.

4. כשלא בוחרים באופן טוב ככל שניתן, מועמד שסיכוייו להצליח גבוהים, עלול לא לקבל הזדמנות ללמוד. 


מדוע זה נראה פשוט עבורי?

צריך היה לקחת קובץ ממוחשב של פרטי סטודנטים וציונים שלהם באוניברסיטה העברית בשנים הרלוונטיות. 

צריך היה לקחת את נתוני ציוני המגן בבתי הספר התיכוניים ואת ציוני בחינות הגרות ממשרד החינוך.

לאחד את הקבוצים ואז גם להשמיט את הפרטים המזהים של הסטודנטים לצורך שמירה על פרטיותם. 

עם הכישורים שלי זה עניין של לא יותר משניים-שלושה שבועות.

השלב הבא הוא קריאת חומר תיאורטי גיבוש השערות ובחינתן באמצעות עיבודים סטטיסטיים על הקובץ המשולב. 

 

מדוע זה היה מסובך ולא רק עבורי?

התיאוריה שהוצגה בפסקה הקודמת הייתה נכונה לגבי נתוני האוניברסיטה העברית. אחרי שבועיים היה לי קובץ נתונים. 

היא ממש לא עבדה לגבי נתוני משרד החינוך. לקח לי כמה שנים לבנות קובץ נתונים על מנת שאוכל לבצע עליו עיבודים.

 

מדוע זה לקח שנים?

לא תמיד היה קשר בין הנתונים לבין מה שנאמר לי עליהם. כך למשל, בחלק מהמקצועות ציון בחינת הבגרות היה שקלול של כמה בחינות נפרדות בנושאים שונים באותו תחום. נאמר לי אילו צירופים של נושאים אפשריים ואילו צירופים בלתי אפשריים. זה לא מה שמצאתי בחומר. 

סכסוך פנימי מתמשך בין אגף הבחינות ואגף המחשוב במשרד החינוך, הביא לדיווחים חלקיים, שלא לומר חוסר דיווח, ביחס לציוני בחינות הבגרות. 

המטלה המתמשכת היה טיוב הנתונים שעשיתי. בדיעבד, הבנתי שיש בעיה, כשקראתי מאמרים וספרים במסגרת הטפול שלי בצד התיאורטי. כשקראתי חומר באמצע שנות ה-80 של מהאה העשרים, המחקר האחרון שמצאתי, שעסק בנושא זה, נעשה בשנת 1954 (כשאני הייתי בגן ילדים). הוא נעשה על מספר מצומצם של נבדקים, ללא שימוש במחשב. 

 

איך קשורה עבודת המסטר שלי לריצה? 

 
כמובן, שבמהלך ארבע השנים, שבהן עבדתי על עבודת המסטר שלי, עשיתי במקביל הרבה דברים אחרים: עבדתי במשרה מלאה בתחום המחשבים, לימדתי במכללות ובנוסף לכך מגוון רחב של תחביבים ועיסוקים.
 
בהקשר של עבודת המסטר, נעתי בין תקווה לסיים לבין ייאוש, שמשמעותו שנים רבות של לימודים והשקעת משאבים מבלי לסיים את התואר השני.  

אז הודיע לי המנחה שלי שעוד חודש הוא טס לשנת שבתון בקנדה. הוא כמובן מוכן לעזור לי, אם אצטרך, גם משם. 
הבנתי שזה או עכשיו או לעולם לא. סיימתי את העבודה תוך חודש מאומץ ומתוח. 
סיימתי גם את התואר (בהצטיינות).
 
לקחתי את ימי החופשה שהגיעו לי ממקום העבודה ועברתי לשבוע עבודה בן יום אחד.  
עבדתי באינטנסיביות ותחת לחץ של זמן והרבה מתח. 
את המתח הפחתתי באמצעות מדיטציה. זה לא הספיק. 
חשבתי על ריצה כהתרעננות והפחתת מתח וכך מצאתי את עצמי מתחיל לרוץ בגיל 35. 
אחרי סיום עבודת המסטר המשכתי לרוץ פעם בשבוע. 
התקף לב של חבר טוב, גרם לי לחשוב שזה רעיון טוב לרוץ על מנת שלי זה לא יקרה.
בהתחלה הייתי מסוגל בקושי לרוץ 2 קילומטר. די סבלתי בריצה.
 
במשך הזמן הגדלתי את המרחק ל-5 ק"מ פעם בשבוע וגם התחלתי להינות.  
 

לרוץ ב"ישורת האחרונה" גילאי 60-69


 
עין לבן. מקור התמונה: ויקיפדיה

 
כשהתחלתי להתקרב ל"ישורת האחרונה", כלומר: כמה שנים אחרי שעברתי את גיל 60, רצתי עם הבן שלי במירוץ העממי של מרתון ירושלים, למרחק 5 ק"מ. אפילו לא הייתי צריך להתאמן במיוחד לריצה הזו כי זה המרחק שרצתי פעם בשבוע. 
 
בשנה שאחרי זה החלטתי לנסות לרוץ 10 ק"מ. זה כבר חייב אותי להתאמן. בחרתי מסלול קבוע ומדהים ביופיו לכיוון עין לבן. 
ריצה שבועית שלי כבר עלתה ל7-8 קילומטר. לפעמים רצתי פעמיים בשבוע. 
 
לפני מרתון ירושלים, רצתי 3 פעמים למרחק גדול מהרגיל בערך 10 ק"מ. 
האתגר שהצבתי לפני היה: לרוץ את כל המסלול, לא לעצור ולא ללכת ברגל. עמדתי באתגר.

כך המשכתי שנה אחרי שנה, פרט לשנת הקורונה הראשונה, בה לא התקיים מרתון ירושלים. 

בשנה השנייה הצבתי מטרה של זמן. בערך 4 דקות פחות ממה שרצתי בשנה הקודמת. החמצתי את המטרה בכמה עשרות שניות. בשנה השלישית עמדתי בזמן היעד
עם הגיל הייתה ירידה הדרגתית בכושרי. הסתפקתי בריצה מהתחלה עד הסוף ולא הצבתי לעצמי יעדי זמן שאפתנים יותר.

אחרי גיל 70


יש כאלה שחושבים שאחרי גיל 70 צריך להפסיק לרוץ. אפשר ללכת (אני הולך חמש שש פעמים בשבוע) ואפשר לעשות התעמלות ופילטיס. 

לי זה מרגיש שאפשר גם להמשיך לרוץ. אני ממשיך לרוץ פעם או פעמיים בשבוע וממשיך גם להשתתף במרתון ירושלים. 
אתמול (25.3.2022) רצתי את 10 הק"מ הקרים ביותר והרטובים ביותר בחיי במסגרת מרתון ירושלים. 
כשסיימתי ורציתי להחליף את הגרביים נוטפות המיים בגרביים יבשות, התקשיתי בגלל אצבעות הידיים החצי קפואות שלי. 

משברים


לא רק בחיים יש משברים. גם בריצות ארוכות. בירושלים ההררית זה קורה בדרך כלל בעליות. התגברות על משבר היא כמו בחיים: בדרך כלל זו שאלה מנטלית ולא פיזית. 

בכל ריצה במרתון ירושלים חוויתי משבר בעלייה זו או אחרת וצלחתי אותי בלי לעבור להליכה ומבלי לעצור. 

הריצה אתמול הייתה יוצאת דופן לא רק בגלל תנאי מזג האוויר, אלא גם בגלל שלא חוויתי בה משבר כלשהו.

אולי ההתמקדות בתנאים הקשים, לא השאירה מקום מנטלי למשבר?


פוסטים נוספים על ריצה

 
 



יום שלישי, 8 במרץ 2022

חודשיים ראשונים לבד: אנרגיות

 


בפוסטים כגון משבר גיל ה-70 שלי, Relocation, גרוש, עם הגב לקיר, תיארתי את הפרידה שלי ממי שהייתה אשתי במשך 33 שנים. עברתי לגור לבד. 

בפוסט זה אתאר את מצבי החדש לאחר חודשיים מגורים לבד.

 

בפעם הראשונה

 

אני צריך להתמודד עם הרבה דברים שלא עשיתי באמת בעבר או עשיתי באופן מצומצם לפני הרבה שנים. 

נקודת המוצא שלי הייתה שאתקשה מאוד להתמודד איתם ואכשל בחלק גדול מהם.

במציאות התמודדתי ואני ממשיך להתמודד באופן סביר. 

טווח השינויים בחיים שלי הוא גדול אפילו ממה שחשבתי שיהיה.

בפסקאות הבאות אתייחס להיבט של אנרגיה. 

הפוסט הראשון בסדרת הפוסטים הוא בנושא זה משום שכפי שהגדיר אותו טוני רובינס, הוא תנאי מחייב לכל פעולה אפקטיבית

סימנתי בצבע אדום  דברים שלוקחים אנרגיה ובצבע ירוק דברים שחוסכים אנרגיה.


לפני הגירושים


זוגיות או אין זוגיות

בארבע וחצי השנים האחרונות לנישואים, למעשה לא הייתה לי בת זוג. חייתי עם מישהי, שאני הייתי עבורה בעדיפות נמוכה. 

לרוב היא לא ממש ראתה, או אולי ראתה והעדיפה להתעלם, מצוקות שלי.

לרוב, התעלמה ממה שרציתי והיה חשוב לי.

לרוב, גילתה חוסר עניין בדברים שדיברתי עליהם ובדברים שמילאו את עולמי.

במונחים של טוני רובינס מדובר בשואבת אנרגיה. רובינס מציע להתרחק מאנשים כאלה גם אם הם בני משפחה.

זה לא היה עקבי. היו גם פעמים שהיא התנהגה אחרת. פעמים אלה הביאו לכמה חוויות נפלאות.

טיול נפלא לפטגוניה, טיול מרתק לאתיופיה ונסיעה של כל המשפחה לצפון ליום ההולדת שבעים שלי

דווקא שינויים נקודתיים לחיוב ביחס אלי גרמו לי לבזבוז אנרגיה רב יותר.

הם ערפלו קצת את המצב וגרמו לי לחשוב שיש תקווה לשיקום הקשר. 

זאת על אף שכבר בשנת 2017 הבנתי, שהזוגיות נגמרה והתכוונתי לעזוב את הבית.

סכסוכי שכנים

גורם מהותי נוסף לשאיבת אנרגיה ולבזבוז משאבים פיננסיים ואחרים היו סכסוכי השכנים בבית בו גרנו. עכשיו שהם כבר מאחוריי, אני לא מעוניין לפרט את הנושא כאן. 

גרתי בלא מעט מקומות אחרים במהלך חיי מילדות ועד ל"ישורת האחרונה", מעולם לא היו לי סכסוכי שכנים קשים. במלחה היו סכסוכים מתמשכים של עשרות שנים. 

זה היה כל כך גרוע, שאנשים רבים יעצו לנו לעבור לגור במקום אחר. 

נטיתי לקבל את עצתם. גרושתי סרבה בתוקף אפילו לדון בזה.

משום מה היא העדיפה לגור בשכונת מלחה עתירת הסכסוכים, גם ברמות רבות אחרות מעבר לסכסוך השכנים הקשה והמתמשך בבניין בו גרנו.

אנרגיה שנחסכה

ללא קשר למערכת היחסים בינינו, גרושתי ניהלה באופן ראוי במיוחד לשבח נושאים יומיומיים. 

הרבה אנרגיה של עיסוק בתחומים בהם אני חלש,  נחסכה ממני. 

עשיתי קניות בשוק ובסופרמרקטים. שטפתי כלים. ניקיתי מדי פעם אבק, וכשהיה צורך ניקיתי את חדר העבודה שלי ובמקרים נדירים גם חדר זה או אחר. 

תליתי והורדתי כביסה, ובמקרים נדירים גם הפעלתי מכונת כביסה או מכונת ייבוש.

עזרתי בטיפול במכוניות של בני משפחה אחרים: לקיחת הרכב לטסט ולמוסכים.

למרות כל זאת, מרבית העול של הטיפול בבית היה על גרושתי. היא חסכה לי הרבה אנרגיה שהייתי יכול להפנות לעבודה, לכתיבה ולתחביבים. 

 

אחרי הגירושים 

 

שינוי בדפוסי החיים

צרכן האנרגיה הגדול והמהותי היה השינוי בדפוסי החיים. 

במשך עשרות שנים הייתה רוטינה קבועה. הרבה פעולות נעשו כבר באופן אוטומטי. פעילות אוטומטית כמעט ואינה צורכת אנרגיה.

עכשיו אני צריך לבנות את דפוסי החיים החדשים שלי. הרבה פעולות שונות ממה שהתרגלתי דורשות ממני הרבה אנרגיה. 

תהליך הפרידה

מטיבו של תהליך פרידה שהוא צורך זמן, משאבים כספיים ואנרגיה לצורך הגדרתו וביצועו. כך מצאנו את עצמנו בתהליך גישור לחלוקת הנכסים, בבית משפט לענייני משפחה ובבית דין רבני.

לשמחתי, ידענו לבצע את התהליך הזה באופן השומר על מערכת יחסים טובה לאחר הגירושין ועשינו את זה במהירות וביעילות. 

עדיין לא סיימתי למיין את הדברים שאני צריך לקחת מהבית המשותף. לקחתי הרבה דברים. זרקתי הרבה דברים מיותרים (במיוחד הרבה ניירת שכבר אין בה צורך). 

טרם סיימתי למיין ולסדר את הדברים שלקחתי איתי לדירתי השכורה.

זה ייקח עוד הרבה זמן. במהלך פירוק בתים קורים גם דברים חיוביים. מגלים פריטים חשובים רגשית מהעבר. מגלים פריטים שימושיים, שלא נעשה בהם שימוש וגם משנים דפוסי התנהלות. 

למשל, חסכתי כפל ביטוחי בריאות עבור שני הבנים שלי.  הכפל היה כבר ידוע לי מזמן אבל בזמן של שינויים בוחנים גם את הנושא הזה. 

מה שעצר אותי קודם מלבטל את הביטוח שאני עשיתי עבורם בילדותם ולהשאיר רק את הביטוח הקיבוצי של המעביד שלהם הייתה השאלה: האם יוכלו להמשיך את הביטוח בתנאים טובים גם אם יחליפו מקום עבודה? 

בדיקה הראתה שהם יוכלו להמשיך בביטוח בתנאים טובים, וללא צורך בבדיקת מצב בריאות נוספת, גם אם יעזבו את מקום העבודה. 

הביורוקרטיה

זמן רב והרבה אנרגיה בוזבזו בגלל התנהלות לא סבירה של ארגונים בסקטור הציבורי וחברות הנותנות שירותים. 

המכנה המשותף לכשלים הוא חוסר היכולת שלהם להבין, שזוג שנפרד אינו ישות אחת וכל אחד צורך את השירותים שלו ומשלם עליהם. 

רשימה חלקית של גופים שאינם מסוגלים להתמודד עם פרידה של בני זוג: עיריית ירושלים, חברת הגיחון המוסד לביטוח לאומי וחברת סלקום. 

הכי גרועה הייתה מחלקת הארנונה של עיריית ירושלים. ההתנהלות הכושלת במיוחד שלה אינה מוגבלת רק לפרידה של בני זוג. 

אחרי שלושה שבועות שלא היה לי עם מי לדבר בשום ערוץ (לא באינטרנט, לא ב-CHAT ובוודאי לא בטלפון) הצלחתי לשלם ארנונה על הדירה ששכרתי. עוד שבועיים של ריצה אחריהם והצלחתי גם לקבל הנחת אזרח ותיק שמגיעה לי. 

זה לא סוד שבשלושים השנים האחרונות המוסד לביטוח לאומי לא הצליח להקים מערכות ליבה מתפקדות.  

השירות האינטרנטי שלהם בהחלט עובד באופן סביר אז מדוע כשהם מבקשים ממני להעביר להם מסמך אחרי, שפניתי באמצעות אתר האינטרנט, הם מחזירים אותי למאה הקודמת, כשאני מבקש לא לשלם את מס הבריאות של אשתי לשעבר מקצבת האזרח הוותיק שלי? 

הם מבקשים שאשלח להם צילום של תעודת הגירושין באמצעות דואר או פקס או שאגיע לתיבת שירות בסניף הביטוח הלאומי. ממש מתבקש שאשלח להם את זה דרך אתר האינטרנט.

לדיעת הדינוזאורים שמשתמשים בפקסים, הרבה יותר פשוט להשתמש בדוא"ל. 

 

מטלות יומיומיות בבית

צריך לנקות את הבית, לבשל, לכבס באופן חלקי ועוד. זה דורש זמן וצורך אנרגיה, אבל זה תהליך בו לומדים להתנהל טוב יותר. 

לבשל ולהכין אוכל אפילו נראה מעניין. דפוסי האכילה שלי השתנו. אני מכין אוכל פשוט יחסית אבל כזה שאני אוהב והוא גם יותר בריא. 

יותר דגים ופחות בשר. הרבה ירקות וסלטים וגם תוספות לצד המנה העיקרית.

מדי פעם אני אוכל בחוץ. אין יותר הזמנות הביתה, משום שלא מזמינים עבור אדם אחד ואיני גר עם בני משפחה שיש להם "תן ביס". 

היערכות לשיפוץ

הרבה אנרגיה מושקעת בתחום זה. אני מתעתד לשפץ את דירת ההורים שלי בבית הכרם אחרי שהדיירים, ששכרו את הדירה, יעזבו. 

מאדם שמפחד מהשיפוץ הכי קטן ולא מאמין ביכולתו הפכתי לאדם שיודע פחות או יותר מה הוא רוצה. אעבור את זה בהצלחה בעזרת אנשי מקצוע טובים. נראה לי שבחרתי באנשים טובים לתכנון, ביצוע ופיקוח על העבודות. 

אני חייב הרבה תודות לכמה חברים, שעשו שיפוצים בדירות ושתפו אותי בתהליכים שעברו וגם לכאלה שיש להם יכולות טובות יותר ממני ובאו איתי לראות את הדירה והציעו לי רעיונות.

תיקונים ותוספות בבית

 


מי שקרא פוסטים כגון: הישורת האחרונה או אולי שתי הישורת האחרונות, לא רציתי לגמור כמוהו ולא שוכחים לרכב על אופניים מבין איפה נמצאות כמה מנקודות החוזק שלי. 

מי שקרא בבלוגים אחרים שלי על ברידג' ועל הרצאות שהעברתי מבין לא פחות. 

חשיבה לוגית, יכולת אנליטית, יכולת לכתוב ויכולת ללמד אחרים הם יכולות שכליות וגם במידה מסוימת בין אישיות (ללמד או לכתוב) הנכללות בין יכולות אלה.

כמובן שיש לי גם נקודות חולשה בולטות למשל: "שתי ידיים שמאליות", כלומר: יכולות מזערית בתיקון דברים הכי פשוטים בבית. חוסר כישרון נדיר בציור ועוד. 

אם נחזור לטוני רובינס, הוא אומר שאחד מהדברים שמגבילים אותנו הוא הסיפור שלנו

הסיפור שלי על עצמי הוא סיפור קיצוני. אני רואה את הנקודות החזקות שלי ויש לי ביטחון, לפעמים אפילו ביטחון עודף, באותם תחומים. בתחומים החלשים שלי אני מרגיש אפס מוחלט.

מפחד מהתמודדות. בכורח המציאות של מגורים לבד התחלתי לשנות את הסיפור שלי. 

ניסיתי להתמודד עם דברים, טריוויאלים לאחרים, שנדרשתי לעשות בתחזוקת הדירה השכורה.

 

החזקת מדף בארון

זה אולי מצחיק, אבל גם להחזיק מדף בארון שנפל הייתה משימה עבורי.

המדפים בארון החוזקו על ידי אביזרי פלסטיק קטנים עליהם הם הונחו. האביזרים התברגו ידנית לחורים. הניתוח הלוגי שאני צריך אביזר כזה, שחסר בתחתית המדף, היה לי קל, אבל איך מוצאים אביזר מתאים? 

הלכתי לטמבוריה השכונתית ומצאתי שני סוגים כאלה. קניתי אחד מכל סוג בעלות של שקל ליחידה. 

בבית ידעתי להכניס לחור ולהבריג ידנית את זה שהתאים.

וילון לאמבטיה

הייתי מאוד גאה בעצמי. הלכתי לטמבוריה השכונתית ושאלתי על וילון אמבטיה. קניתי אותו. אפילו הצלחתי להרכיב אותו. בסך הכל סגירת טבעות על גבי העמוד אבל עבורי משימה קשה. 

גולת הכותרת: להרכיב שולחן מטבח מאיקאה

זו כבר הייתה משמיה שמשנה את הסיפור שלי. ביחד עם בני הבכור, המיומן ממני, הרכבנו בכוחות עצמנו את השולחן. אצלי זו פעם ראשונה בחיים. אולי משימה המשנה את הסיפור שלי שסיפרתי לעצמי.


סיכום ביניים


אני צורך הרבה אנרגיה ולפעמים עייף. יסלחו אלה שאני לא יוצר איתם בתדירות קשר חברתי, על אף שזה חשוב לי. 

כאשר אמצא את מקומי אוכל לעשות את זה יותר מאשר היום. 

במצב החדש יש יותר ירוק ופחות אדום מאשר במצב הקודם. אפשר להיות אופטימיים.





 

יום שבת, 5 במרץ 2022

דמנציה אלצהיימר ופעילות גופנית

 


אחת התופעות הקשות ביותר בישורת האחרונה הן מחלות הפוגעות בתפקוד המוחי. דמנציה ואלצהיימר הן מחלות קשות מסוג זה. 

 

פעילות גופנית ותפקוד מוחי

 

במחקר שנעשה על קשישים לקראת סוף חייהם נמצא שככל שהם הפעילו יותר את גופם, עלתה גם כמות החלבונים האחראים על העברת מידע בין תאי עצב במוחם. העברת המידע הזו מאפשרת תפקוד שכלי תקין.

מכון דוידסון (חלק ממכון ויצמן) מפרסם מידע על מחקר שנערך באוניברסיטת ראש (Rush) בשיקגו על קשישים בגיל ממוצע של 88.5 שנים, בסמוך לסיום חייהם. 

לקריאת המאמר שפורסם במכון דוידסון לחצו כאן

על פי המאמר של מכון דוידסון, ממצאי המחקר באוניברסיטת ראש מצביעים על כך ש"מוח של קשישים שמקפידים להיות פעילים פיזית יש יותר חלבונים שמשפרים את הקשרים בין תאי עצב, מסייעים לפעילות השכלית התקינה ועשויים להגן מפני קיהיון (דמנציה) ומחלת אלצהיימר."

ההשפעה החיובית של פעילות גופנית על מצב בריאות גופני ידועה. כשמצרפים לזה את ממצאי המחקר הנוכחי ברור לגמרי, שפעילות גופנית בגיל מבוגר חיונית גם לשמירה על כישורים שכליים.

 

פעילות שכלית ותפקוד מוחי בגיל זיקנה

 

זה לא חדש שפעילות חשיבה שאינה רוטינית משמרת, ואלי גם מפתחת יכולות שכליות אצל אזרחים וותיקים. מחקר הראה, שמשחק ברידג' מקטין את ההסתברות ללקות בקיהיון ובאלצהיימר. זה בנוסף להנאה מהמשחק ולמענה על רצון וצורך חברתי. 


הזווית האישית שלי


קרוב לוודאי שההסתברות שלי ללקות בדמנציה או אלצהיימר נמוכה יחסית.


 פעילות שכלית

פעילויות חשיבה הן עיסוק יומיומי אצלי. 

להלן כמה דוגמאות: 

אני משחק ברידג', מלמד ברידג' וכותב על ברידג'. מדי פעם משחק שחמט, בדרך כלל כבר לא בתחרויות רשמיות. 

אני מבצע ניתוחים כלכליים לאנשים, שלהם אני מייעץ כיצד להתנהל

אני עוזר לאנשים לנהל את הסיכונים שלהם. זה מחייב הגדרת הסיכונים וניתוחם.


פעילות גופנית

חמש עד שש פעמים בשבוע אני הולך כמה קילומטרים. בנוסף אני הולך לא מעט במקום לסוע במכונית או בתחבורה ציבורית.

פעם או פעמיים בשבוע אני רץ. פה ושם אני מתאמן במתקני כושר בגנים ציבוריים.

 

ריצה למרחקים ארוכים

 

למרות גילי המופלג, אני רץ 7-8 קיולמטר בריצתי השבועית.

כשאני מתאמן לריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים אני מגדיל פעמיים או שלוש את מרחק הריצה ל-10 קילומטר, כולל עליות קשות יותר מאשר במסלול במרתון ירושלים. 

ריצה למרחקים ארוכים דומה להתנהלות כלכלית. בשני המקרים חשוב לנהל נכון את המשאבים שיש ולא לצרוך את כולם באופן מידי. 

הריצה השבועית שלי היא בטבע, לרוב באיזור של עין לבן, שבימים אלה פורחות בו שקדיות ומרבדים גדולים של כלניות ורקפות. 

זה אינו רק מאמץ גופני. יש גם פעילות שכלית אינטנסיבית. 

כמה מהמאמרים והפוסטים שלי נכתבו בראש שלי במהלך הריצה. מאוחר יותר הוקלדו נוסחו והורחבו ליד מחשב. 

כמה מהבעיות שאיתן אני מתמודד נפתרו באופן עקרוני בזכות חשיבה במהלך ריצה. 

זה לא בא על חשבון ההנאה מהטבע בו אני רץ.


לקראת מרתון ירושלים הקרוב


בית החולים אלין. מקור התמונה: ויקיפדיה


ב-25 במרץ מתקיים מרתון ירושלים. גם השנה אשתתף בריצת 10 קילומטר. 

בשונה מרוב השנים הקודמות ארוץ גם למען מטרה חשובה. גיוס כספים לבית החולים "אלין". בית חולים שיקומי לילדים. 

ארוץ בקבוצת רצים, שרצים על מנת לעזור לבית החולים.  

במסגרת זו יש לי דף אישי שבאמצעותו ניתן לתרום כסף לבית החולים. 

הקוראים מוזמנים לתרום באמצעות הדף שלי. אינני מקבל עמלה כלשהי. כל הכסף הולך לבית החולים.

קישור לדף שלי: אבי רוזנטל דף אישי בית החולים אלין.

 




 

יום ראשון, 20 בפברואר 2022

ספי: הגלוי והנסתר

 

איקירו. סרט משנת 1952. מקור התמונה: ויקיפדיה

מה שאנחנו רואים אצל אנשים אחרים הוא תמיד חלקי ותמיד מוטה.

ראשית כל בגלל הסיפור של כל אחד על עצמו. כפי שתוכלו לקרוא, למשל בפוסט: יום 1: The Ultimate Breakthrough 2022 Challenge מנקודת המבט שלי. כל אחד מאיתנו בונה לעצמו מעין סיפור או תדמית של עצמו ופועל כאילו זו המציאות. 

התוספת שלי היא שהוא תופס אנשים אחרים בסביבתו כ"שחקנים" בסיפור שלו. הם לא. הם משהו שונה והרבה יותר מורכב. 

גורם מעוות נוסף הוא, שרב הנסתר מהגלוי. אנחנו רואים אנשים מהחוץ ומנסים להתאים אותם לתבניות. לו היינו יודעים דברים מסוימים שלא ידענו היינו תופסים את אותם אנשים באופן שונה. 

שתי סיבות גרמו לי להיזכר דווקא היום בחברי ספי, שנמצא כבר הרבה זמן אחרי "הישורת האחרונה". 

הסיבה הראשונה היא, שהיום הוא יום הולדתו על פי התאריך הלועזי. 

הסיבה השנייה היא שיחה עם חברי ללימודים בבית הספר התיכון, שפגשתי אתמול ברחוב בשכונת מלחה. 

דיברנו על ריצה ,תחביב משותף לשנינו. סיפרתי לו על גירושיי מאשתי לשעבר, אחרי יותר משלושים ושלוש שנים ביחד. 
הוא סיפר לי על אשתו, שמעוררת עניין רב בחוקרי רפואה. לדבריו, תוחלת החיים לחולי סרטן מהסוג שיש לה, היא שנה. היא ממשיכה לחיות כבר יותר מעשר שנים. 

גם ספי ז"ל היה חולה סרטן. לפי מה שסיפרה לי אלמנתו, תוחלת החיים של חולי סרטן מהסוג בו לקה הייתה ארבע שנים. הוא חי כחמש עשרה שנים. 

"הסיפור" שלי בצעירותי


כבר אז היו לי יותר ידידות מחברים. לרוב, נשים רגישות יותר מגברים ופתוחות לדבר על נושאים אישיים. הן יותר תומכות ויותר זקוקות לתמיכה כשהן במצוקה אישית. הן גם פחות כבולות לתדמית המאצ'ו הקשוח, שאוסרת גילוי חולשות.  
 
ידידות שלי היו מצלצלות אלי בשלוש לפנות בוקר, באותם לילות נדירים, בהם סבלו ממצוקה אישית. הייתי מנהל איתן שיחה ארוכה ותומכת עד שהמצוקות היו נכנסות לפרופורציה והן היו יכולות להירדם. 

גם אני חשפתי בפני ידידות קרובות מצוקות אישיות שלי, אם כי לא בשלוש בלילה.
ברקע היה גם החיפוש שלי אחרי בת זוג. לא ראיתי סתירה בין קשר מונוגמי עם בת זוג, לבין ידידות עם נשים אחרות. 

כאשר ידידה הייתה יוצרת קשר מחייב עם בן זוג, היא הייתה מתרחקת ממני. 
 
מדוע התרחקו?
 
1. היו מקרים של ידידות, שבעצם רצו יותר מידידות איתי וכשזה לא צלח יצרו קשר עם בן זוג אחר.
 
2. היו מקרים שבן הזוג לא ראה בעין יפה המשך קשר ידידותי בלבד של בת הזוג שלו עם גבר אחר.
 
3. היו מקרים שהידידה חשבה, שבן הזוג לא יראה בעין יפה המשך קשר, ידידותי בלבד, של בת הזוג שלו עם גבר אחר.
 
4. הידידות השקיעו יותר במערכת היחסים הזוגית החשובה להן ולכן היו פחות פנויות רגשית וטכנית.

5. גם אני הרגשתי פחות בנוח לשמור על קשר ידידותי עם אישה נשואה.

נוצר דפוס קבוע: ידידות היו מתרחקות ממני כאשר נכנסו למערכת יחסים זוגית מחייבת.


היוצא מהכלל


את ספי לא הכרתי. הייתי, ואני עדיין אחרי 40 שנים של היכרות, מיודד עם אשתו שתחיה. 

כשהיא הציגה לי ולזוג חברים שלה את החבר החדש שלה, הבנתי שעוד ידידה מתרחקת ממני על פי הדפוס המתואר בפסקה הקודמת. 

לא רק שזה לא קרה, אלא קרה בדיוק ההיפך. גם ספי הפך לחבר טוב שלי. 

התכונות היפות שלו היו גורם משמעותי בכך שבמקרה זה נוצר דפוס שונה.

ראשית כל, רגישות לאנשים והרבה אכפתיות. 

שנית, חוש הומור יוצא דופן.   

שלישית, פתיחות.

יכולתי לשתף אותו ואת זוגתו גם במסעותיי בחיפוש אחר בת הזוג הנכספת. 

קיבלתי התייחסות אוהדת ולפעמים גם עצה טובה. נהגתי להביא אליהם בנות זוג, כשהקשר התפתח ליותר מקשר התחלתי. 

ספי ביוזמתו, הציע כמה פעמים, בהתלהבות, להכיר לי מישהי שנראתה לו בת זוג פוטנציאלית עבורי.


הגלוי


חוש הומור נדיר, שגרם להרבה צחוק בסביבתו. כולל חיקויים של דיבור של דמויות והתחזות לקשיש, מה שבדיעבד, הוא לא זכה להיות. 
הרבה סיפורים מלאי פנטזיות.

אדם רגיש ופתוח שכחילוני יצר זוגיות יפה עם אישה דתיה.

אדם עם הרבה חברים, המתחבר בקלות גם לצדדים האישיים של אנשים במקום העבודה, בו עבדנו שנינו. 

אדם הממצה את החיים ללא פחד כיצד הוא ייראה בעיני אחרים.


הנסתר


הנסתר הייתה מחלת הסרטן שקיננה בגופו ובמשך הרבה שנים לא סיפר עליה.

היה לו חשוב להסתיר את המחלה מהילדים שלו ומההורים שלו.

הוא היה הולך לטיפולים של ימים שלמים בבית חולים וחוזר בערב הביתה ולא נשאר לאשפוז מתמשך, על מנת שהילדים שלו לא ידעו שהוא חולה. 

אני זוכר את הביקור האחרון שלי אצלו בבית החולים הדסה, במכון האונקולוגי, כשהוא כבר לא רצה לראות אנשים והסכים בכל זאת שאבקר אותו. 

הוא סיפר לי שכשאימו ביקרה אותו, הוא הצליח להסתיר ממנה שזו מחלת סרטן. מדהים שהיא קנתה את הסיפור, למרות כל השלטים המצביעים בבירור שמדובר במכון אונקולוגי.

יום אחד, אחרי הרבה שנות מחלה שלו, עבורי ועבור אשתי, זה הפך לגלוי.

ספי ואשתו סיפרו לנו על המחלה שלו וביקשו לא לספר לאף אחד. אני בדיוק אדם שלא מספר דברים כאלה לאף אחד כשמבקשים ממני. 

נתתי לעצמי את החופש לא לספר לאף אחד גם במקרים, שמישהו או מישהי בחר/ה להיחשף בפני, על אף שלא היינו בידידות, ועל אף שלא ביקש/ה ממני לשמור על כך בסוד.


כשמגלים את הנסתר


בפרספקטיבה לאחור אחרי שמגלים את הנסתר או לפחות חלקו, מוצאים שלא ממש הבננו אנשים אחרים ודפוסי התנהגות שלהם. 

אדם שיודע שהוא ב"ישורת האחרונה" בגלל מחלה סופנית, עשוי למצות את החיים עם הרבה פחות פחד מאדם, שאינו נותן את הדעת על סופיותם של החיים. 


איקירו


"איקירו" זה לחיות ביפנית. "איקירו" הוא גם שמו של סרט נפלא של במאי הסרטים היפני אקירה קורוסאווה. מדובר בסרט שחור-לבן משנת 1952. 

גיבור הסרט הוא פקיד בכיר רע ונוקשה, המתעלל באזרחים הפונים אליו. הכל משתנה כשהוא מקבל תוצאות בדיקה, המגלה שיש לו גידול סרטני ותוחלת חיים של מספר חודשים. 

האיש נלחם לטובת הקהילה ולטובת אנשים. מקרה בולט היא הקמת גינה ציבורית, שמשפחת פשע (כנראה, היאקוזה) מתנגדת להקמתה. 
כולם מפחדים להתמודד עם האיומים. רק הפקיד אינו מפחד ומצליח לגרום להקמת אותה גינה. 

כשהוא נפטר סופדים לו ומהללים את מחויבותו חסרת הפחד לטובת הקהילה.
כמובן שמדובר באלה שראו רק את הגלוי ולא הכירו אותו קודם.

גם לו היה בריא, ספי לא היה דומה לאותו פקיד נוקשה וחסר התחשבות. אין לי ספק שהיה מתנהג ברגישות כלפי אנשים וחוש ההומור המופלא שלו לא היה נעלם, אבל יש דברים אחרים שניתנים להסבר בהקשר, שבו הנסתר גלוי, לפחות בחלקו.


יום חמישי, 10 בפברואר 2022

גירושין מאוחרים: מזווית הראייה שלי

 


ב-27.3.1988 התחתננו. ב-6.2.2022 התגרשנו. כמעט 34 שנים ביחד, בלי לספור את תקופת החברות של כחצי שנה או אולי קצת יותר לפני הנישואים. 

כשהתחתננו הייתה לי הרגשה של התעלות. אושר. התחלה של בנייה משותפת.

ב-6.2.2022 הייתה לי הרגשה של עצב וצער. הרגשה של סיום פרק בחיים והרגשה שזה היה יכול להימשך טוב, אם היינו מתקנים את הדברים בעוד מועד.

כשהתחתנתי הייתי כמעט בן 37. מספיק בוגר בשביל לדעת ולהבין מה אני עושה. מספיק מנוסה בקשרים שלא הביאו לזוגיות בונה ומתמשכת. הקשרים נכשלו לפעמים בגללי, לפעמים בגלל בת הזוג המיועדת. בפעמים אחרות לשנינו היה בכך חלק. 

מבין כל אלה שהיו מעונינות לפתח זוגיות איתי בחרתי בזאת שרצתה יותר. 

בחרתי בזאת שחשבתי, שנוכל לפתח קשר שאינו תלוי רק במשיכה גופנית. קשר זוגי יפה לכל החיים.  

חשבתי על ילדים משותפים מאושרים. במשך שנים רבות הקשר ענה על הציפיות שלי. היו כ-25 שנים טובות ושלושה ילדים נפלאים. 

מפתה להגיד שכשהתחילו השנים הרעות החלטתי לעזוב, אבל זה מאוד רחוק מהאמת. 


האמת: לא אני זה שמיצה את הקשר


כבר נכתב ונאמר בלא מעט מקומות, שיש שוני מהותי בין גברים לבין נשים

תוסיפו לזה כיווני התפתחות שונים של שני בני הזוג ותגלו שבלא מעט מקרים, הקשר הזוגי נשחק במהלך השנים. 

במקרה שלנו, האמת היא שבת זוגי כבר לא הייתה מעוניינת בקשר זוגי איתי בשנים הרעות, שהגיעו אחרי השנים הטובות. 

גם אני הייתי מודע לכך שלא הכל ורוד, אבל אני רציתי לתקן ולהמשיך הלאה ביחד כמתוכנן. 

כפי שנכתב, ב"אמנות הזוגיות", ולא רק שם, קשרים זוגיים מוצלחים אינם נטולי חיכוכים ופגיעות. הם שונים מקשרים אחרים בכך, שלכל אחד מבני הזוג, השני הוא האדם החשוב ביותר בחייו. גם אם הוא מעדיף לעשות חלק מהדברים עם אנשים אחרים. כשהשדר הזה עובר ויש התחשבות בדברים המהותיים לבן הזוג או לבת הזוג הקשר נמשך.


דפוסי זוגיות 


1. זוגיות מאושרת או מושלמת לכל החיים

אין לי אלא לקנא במעטים שהצליחו לעשות זאת.


2. זוגיות אחרת בה בן הזוג/בת הזוג נשאר/ת הדמות החשובה בחיים

ראו פסקה קודמת.


3. חיים ביחד אבל כל אחד לחוד

נישואין או קשר משותף אחר של נוחות. אולי יש ילדים משותפים. חלקת תפקידים. עזרה הדדית. לכל אחד יש את העיסוקים שלו את החברים או החברות שלו. פה ושם יש נקודות השקה. עושים דברים מסוימים ביחד בגלל אינרציה או בגלל נוחות.

בימים אלה כשאני מספר, שאנחנו מתגרשים או שאנחנו כבר התגרשנו, אני שומע הרבה אנשים המספרים על זוגיות שלהם מהסוג השלישי. לדעתם זה רע פחות מפרידה אחרי הרבה שנים ביחד.


המרחב שתואר באמצעות שלושת המצבים האלה הוא רצף. יש הרבה מצבי ביניים שיש בהם משהו מהמצבים השונים. 


השנים האחרונות לנישואים


כאמור השנים האחרונות לא היו טובות. כל אחד מאיתנו רצה דפוס זוגיות אחר. 

אני רציתי כמה שיותר קרוב לדפוס הראשון. עשיתי כל מה ישכולתי על מנת לחזור לדפוס הזה.  

היא רצתה את הדפוס השלישי של חיים ביחד אבל כל אחד לחוד.

אני רציתי לתקן, הצהרתי על זה שוב ושוב באופן חד וברור ועשיתי מאמצים לתקן את מה שאני קלקלתי. 
היא רצתה להישאר ביחד בדפוס הקשר השלישי שתואר בפסקה הקודמת ולא לתקן. המסר היה ש"האשמה" כולה שלי.

כמעט שאין דברים כאלה במציאות, שרק אחד מבני הזוג "אשם". כמעט תמיד שני הצדדים פעלו לא נכון וכל אחד מהם צריך לתקן, אם יש רצון לתקן.
 
אני הייתי איתה כשהייתה צריכה תמיכה. שמרתי כמיטב יכולתי על העיקרון, שבת הזוג היא האדם החשוב ביותר בחיי
 
היא שידרה לי שאני בעדיפות נמוכה ביחס לאנשים אחרים. כל החברות שלה חשובות יותר. בשונה ממני, יש לה הרבה חברות, שטרם חצו את "הישורת האחרונה" לעולם שכלו טוב או רקב. 

כמובן, שמה שמתואר לעיל אינו מדויק. כפי שציינתי בפסקה הקודמת, מערכות זוגיות נמצאות על רצף שבין דפוסי הזוגיות שתיארתי.
מדי פעם היה גם רצון מצידה לקשר שאינו רק חיים זה לצד זה. דוגמה בולטת: נחל כזיב כמשל.
 
 

ההחלטה שלי


כפי שציינתי, לא אני זה שרצה להיפרד, אבל אני הייתי זה שבחר להיפרד. 
הבחירה שלי הייתה בין חיים ביחד אבל כל אחד לחוד  לבין פרידה. אחרי הרבה לבטים בחרתי באפשרות השנייה. ניסיתי להיאחז בכל רצון לקשר, כאילו הוא פתח לתיקון. התאכזבתי שוב ושוב. 

הדפוס השלישי, עם מי שהיינו כבר ביחד בדפוס הראשון בעבר, רע עבורי. הוא שואב ממני הרבה אנרגיות וגורם לי לסבל מתמשך. 
העדפתי ללכת לקשה עבורי וללא נודע ולהשאיר סיכוי לקשר עתידי טוב מאשר להמשיך כך. 
 

פרידה ברוח טובה

 
תהליך הפרידה הייה קצר והוגן. לשנינו חשוב לשמור על ידידות ועל מערכת יחסים שתיטיב עם שלושת ילדינו האהובים החשובים מאוד לשנינו.  

שיר של התעלות


בְּיָדַיִם קְטַנּוֹת אֱמוּנָה

 

בְּיָדַיִם קְטַנּוֹת אֱמוּנָה,

נוֹגְעוֹת לֹא נוֹגְעוֹת,

קֵרְבָנוּ אֶל קִרְבִי הַחֲלוֹם.

הֲלוּמֵי אֵי-הִכָּחֲדוּת.

מִשְׁתָּאִים וּמִשֶּׁהַיָּם

אֶת טִפְטוּף הַשָּׁעוֹת.

מְקַפְּדִים אֶת חֻקֵּי הַבְּרֵרָה,

הַטִּבְעִית לִכְאוֹרָה,

שֶׁמְּקוֹמָם לֹא יַכִּירֵם

עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הַר

עָטוּף בְּשִׁכָּרוֹן.


ירושלים, 1987



שיר של בדידות


בפסקה זו תוכלו לשמוע הקלטה של השיר Five Hundred Miles. השיר מתאר את בדידותו של מי שנמצא רחוק מביתו.



תוכלו לקרוא גם את הגרסה שלי משנת 1972 בעברית.

500 מיילים

 

אם תאחרי את הרכבת,

תדעי שאני רחוק.

אם תשיגי את הרכבת,

תדעי שאני רחוק.

חולצה לבנה לגבי

וריקנות בחובי

בכיסי אין גרוש,

אך חשבון הבנק גדוש.

הוי אלוה ז"ל,

אני נמצא מאה מייל

מאתיים מייל, שלוש מאות מייל

ארבע מאות מייל, חמש מאות מייל

מביתי רחוק, רחוק

אך בביתי כחוק.

 

ירושלים, 1972

 
מה שכתבתי בשנת 1972 מתאר את הבדידות לאו דווקא כריחוק פיזי.
המטייל בשיר המקורי, לכאורה, פחות בודד מזה הספון בביתו. יש לו למה להתגעגע כאשר יצומצם המרחק הפיזי. יש לו גם אלוהים לפנות אליו.

השיר הזה תיאר את מה שהרגשתי בשנת 1972. 
 
היום המצב שונה מהותית. גם אם אני לבד, אחרי הרבה שנים של זוגיות, אינני לגמרי בודד.
יש לי שלושה ילדים נפלאים. יש לי גם כמה חברות וחברים שעדיין לא חצצו את "הישורת האחרונה" והם עדיין איתנו.



 

 




 

אנשים קצת מוזרים: מיגל ניידורף - זיכרון יוצא דופן

  מיגל ניידורף (1997-1910). בשנת 1977. מקור התמונה: ויקיפדיה. נוצר ב-1073 :      Copy rights     CC0      : בהקדמה לפוסט הראשון בסדרה על אנש...