 |
מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש:: |
נוצר על ידי: משתמש ויקיפדיה: Zivion7
את הכותרת של הפוסט לקחתי מתוך ההספד של אוריאל בן-עמי בלוויה של עוזי גלר.
קיבלתי את ההספד מאברהם קלדור.
עוזי גלר ז"ל, אברהם קלדור ואני היינו שחקני שחמט.
קרוב לוודאי, שקלדור משחק שחמט גם היום. גם אני משחק מדי פעם אבל לא בתחרויות רשמיות.
לצערי, את עוזי גלר היכרתי מעט מאוד.
אתן את הבמה הזו לחברו הטוב של בנו של עוזי גלר, שהספיד אותו ואביא את דבריו כלשונם ללא עריכה כלשהי.
אחרי זה אוסיף מעט מהזווית האישית שלי.
ההספד
זו היתה ההלווייה היפה ביותר, שהייתי בה. עוזי גלר, הבן הבכור של קיבוץ גבעת חיים מאוחד ובעברו אלוף הארץ בשחמט, הלך לעולמו. בן 93. צלול עד יום מותו.
זקני הקיבוץ הגיעו רכובים על קלנועיות וישבו על פי הקבר, בצל העצים, על כסאות הפלסטיק. קיבוצניקים במכנסיים קצרים, אנשי צוות הקברנים של הקיבוץ, כיסו את ארונו בדליי אדמת החול של עמק חפר. ברמקול נשמע הקונצ'רטו מס' 21 לפסנתר של מוצארט, פרק שני.
-
עוזי גלר נולד ביום שבו נולד מוצרט, 27 בינואר 1931, 175 שנים אחריו. אבל מוצרט ולא רק הוא, חי במוסיקה הקלאסית שמילאה את עולמו של עוזי. שמץ מגאונותו דבק בעוזי האוטו-דידקט, שידע והמציא וחשב באופן מקורי, יוצא דופן, כל חייו. ועם זאת, דעתן רחב אופקים, נאמן ומאמין בערך הקיבוץ.
כשכוסה הארון, אמר הנכד קדיש ובני המשפחה, נציגי שבט גלר הגדול, ילדיו, נכדיו, אחייניו ובני משפחותיהם, ושפע ניניו של עוזי - אמרו שם דברים מיוחדים על איש מיוחד מאד. לא בלבלו שם את המוח.
עוזי היה איש מעשה שרוח בו. אהוב מאד. לא איש מילים. בתוך ההספדים עברו נציגי המשפחה עם מגש כוסיות יין אדום וכיבדו את המשתתפים הנפרדים ממנו. דלי גדול של וורדים אדומות הוצב למרגלות הקבר הטרי וכל משתתף הוציא מתוכו והניח עליו. לא אבן, כנהוג אצל היהודים. שושן אדום.
-
זו הייתה הלווייה אחרת לגמרי, בשבט יהודי-ישראלי רב זכויות. עולם הולך ונעלם. הקיבוצניקים שהקימו ראשונים, לחמו ועיצבו את פני המדינה.
עוזי גלר נולד לסימה ושרוליק המייסדים, שהקימו 5 דורות של שבט גלר בקיבוץ. שרוליק היה זקן מייסדי המשק ונפטר בן 101. שנה אחריו נפטר חברו יצחק בן אהרון בן 99.
אמיר חברי, בנו של עוזי, הולך איתי יחד 50 שנה, מאז קורס קצינים. לא נפגשנו זמן רב, אך תמיד נפגשנו בחתונות, חתונות הילדים, הולדת הנכדים ובמות הורינו. בהספד על אביו, אמר אמיר: עוזי כילד, חווה את חברי הוריו הצעירים מאד, חדורי להט והגשמה ומסורים לחיי עבודה, מצוקה ומחסור. זמנם ודעתם אינם נתונים כל כך לילדיהם, שנחשבו אז לילדי הקבוצה, לא פחות מלילדי הוריהם.
עוזי כנער הורחק מ"סיבות אידיאולוגיות" ללמוד ולהתגורר בקיבוץ עין חרוד, כי רק שם היה מוסד חינוך קיבוצי, מרחק יום נסיעה בימים ההם. וכמובן שלא עלה על הדעת לשלוח אותו לחדרה הקרובה. האידיאולוגיה הקיבוצית הייתה חשובה מכל, גם במחיר הרחקת הילדים מבני משפחתם וקהילתם. שם הוא פיתח את אהבתו למוסיקה הקלאסית שבקעה מהגראמופון במועדון החברים, שתחת חלונותיו ישב ושיחק שחמט. שם כנראה החלה ההכרה בגאונותו של הנער שהפך שנים לאלוף ההתיישבות העובדת ולאלוף ישראל בשחמט בדרגת אמן בכיר. הוא התמודד עם בובי פישר אלוף העולם בשחמט ויודעי דבר יודעים לספר שלבובי פישר לא היה קל, למרות שבסוף הוא ניצח את עוזי. סימנים לכך ניתן למצוא ביוטיוב.
-
עוזי התחתן עם שוש בת ה-19, ניצולת שואה מאוקראינה, שנמלטה לאוזבקיסטן. משפחתה התפרקה בדרך והיא ואחיה הקטן נותרו בבית יתומים עד תום המלחמה. היא הגיעה בעליית הנוער לארץ, הכירה את עוזי ויחד הקימו שבט ממשיך משלהם בקיבוץ.
הוא עסק בענפי החקלאות השונים ובעיקר אהב את תפקידו כנהג משאית. בעבודה הזו היה מוביל את סחורות החקלאות של הקיבוץ ואת מרצפות קיבוץ שדות ים לשכונות ירושלים החדשות, שנבנו אחרי מלחמת ששת הימים. סוד בחירתו בנהיגת המשאית הייתה אהבתו להאזין בה למוסיקה הקלאסית. את המשאיות היה בוחר, לפי טיב מכשיר הרדיו, שהיה בהן.
בעת הפסקות הנהיגה, כשהמשאית הייתה נטענת או נפרקת, היה עוזי שולף את לוח שחמט הכיס שהיה בתא הכפפות והיו בו נקבים לנעוץ את כלי המשחק הפלסטיים, שבתחתיתם היה יתד נעיצה קטן. עדיין ללא מגנטים. הוא היה מתאמן ומתרגל, משחק נגד עצמו, פעם בלבנים ופעם בשחורים. כך הגיע להישגיו הגבוהים ביותר בנבחרת ישראל וכאלוף הארץ בשחמט.
הוא שילב עבודה פיזית של המצאות וחידושים בטכנולוגיה, שבה היה כשרונו רב. משאת נפשו הייתה לייצר רובוט בעל יכולות פעולה כמעט אנושיות, שאותו הגה ותכנן לפרטיו. הפרוייקט לא התרומם, מעבר לדגם ניסיוני אחד ועוזי חש על כך החמצה, למרות כל הישגיו.
ייחודו של עוזי היה כאינדיוידואליסט גדול ובו בזמן מזדהה פעיל עם ערכי הקיבוץ, הציונות, הסוציאליזם, העבודה היצרנית והמאבק על האדמה והארץ. אחדות ניגודים לכאורה בלתי אפשרית והוכחה שיש איש כזה, עוזי, שמקיים אותה.
הוא סלד מדברי יפיוף והעמדות פנים. אמר ישירות את מה שהוא חושב ונזהר מאד מלפגוע ברגשות האנשים. הוא הקפיד להימנע ממילה רעה ולשון הרע, "ישר כסרגל". ועם זאת לא נמנע מביקורת נוקבת על ציבורים לא יצרניים, שחושבים שמגיע להם הכל. הייתה לו גם ביקורת על הקיבוץ שאהב בכל מאודו, על מתכונתו הנוכחית: "כולם עוסקים בשיאצו, במקום בחקלאות או בתעשייה". אמיר בנו המשיך ואמר: "הוא ביקר וניסה בדרכו חסרת המרפקים לדחוף חזרה לדרך הנכונה לשיטתו".
-
עוזי עצמו מעולם לא חשב שמגיע לו. להיפך. הוא נהג בצניעות כמעט בסגפנות, תוך מסירות, אחריות ונדיבות אין קץ למשפחתו.
כשהיה בן 68, כלומר לפני 25 שנים, התגעגע לנכדים שאינם בקיבוץ. עוזי, כאמור, לא סבא רגיל, לקח את אופניו מהקיבוץ ורכב עליהם מגבעת חיים לנכדים הגרים בירושלים.
ואכן אהבת משפחתו הגדולה ניכרה בדברי הילדים והנכדים. משך שנים רבות עסק עוזי עד הפנסיה בתכנות מחשבים, לצד תחומי הידע הרבים שרכש – וזכה בפרס נשיא המדינה על תוכנת ניהול חשבונות שכתב.
בערוב ימיו מצא תחום חדש שאהב ובני משפחתו אהבו גם הם: הוא עסק בבישול ואפייה בעיקר במיקרוגל, להנאת כל סובביו.
-
בדרך, ביציאה מבית הקברות של הקיבוץ, אמרה חברה אחת שישבה בקלנועית שלה: "אם למות, אז למות כמו עוזי גלר".
הזווית האישית שלי
רק פעם אחת שיחקתי נגד עוזי גלר, אלוף ישראל בשחמט בשנת 1971-1972.
על פי הויקיפדיה, באותה אליפות, גלר היה בן 44 והיה זקן המשתתפים באליפות.
הוא סיים במקום שני באליפות ישראל בשנת 1969.
הוא גם זכה באליפות ישראל הפתוחה בבאר שבע בשנת 1968.
דרגתי את שלושת ההישגים הללו לפי חשיבות. מי שמבין בתחרויות שחמט יודע שיש הבדל עצום בין אליפות ישראל בה מתמודדים רק נגד השחקנים החזקים ביותר, שהעפילו לגמר, לבין אליפות פתוחה שבה מתמודדים גם נגד שחקנים טובים פחות על פי הגרלה.
כששיחקתי נגד אלוף הארץ עוזי גלר
כשהייתי סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית בירושלים
שיחקתי בליגה בשחמט בקבוצת אס"א ירושלים, שייצגה את האוניברסיטה.
הייתה ליגה לאומית (הליגה הגבוהה ביותר) והיו שני מחוזות של ליגה ארצית.
שתי האחרונות בליגה הלאומית ירדו. השלישית מהסוף התמודדה במשחקי מבחן ביחד עם שתי הקבוצות שסיימו במקום השני בשני מחוזות הליגה הארצית.
שלוש פעמים ברציפות סיימנו במקום השני במחוז הדרום של הליגה הארצית ולא עלינו ליגה.
בפעם השלישית התמודדנו נגד קבוצת עמק חפר, השלישית מהסוף בליגה הלאומית, אחרי שניצחנו את הקבוצה שסיימה שנייה במחוז הצפון.
במפגש הראשון בירושלים נגד עמק חפר ניצחנו 1.5:4.5 היינו קרובים מאוד לעלייה לליגה לאומית.
במפגש הגומלין הפסדנו 0.5:5.5.
הייתי שחקן הלוח השני (בדרך כלל השחקן הטוב ביותר רשום בלוח הראשון ובסדר יורד לפי הרמה רשומים יתר השחקנים).
התמודדתי נגד עוזי גלר. סיימנו בתוצאת תיקו.
כפי שהבנתם יתר חמשת השחקנים בקבוצה שלי הפסידו.
העובדה שהתמודדתי נגד עוזי גלר בלוח השני מעידה יותר מכל על צניעותו הרבה של עוזי גלר ז"ל.
מבחינת הישגים בעבר לא היה ספק שעוזי גלר הוא מספר 1 בקבוצת עמק חפר.
האמן יעקב ברנשטיין, ששיחק בלוח ראשון, היה שחקן שחמט טוב, אבל לא איזה כוכב על שרמתו עולה בהרבה, אם בכלל עולה, על רמתו של עוזי גלר.
בצניעותו, הוא הסכים לשחק בלוח השני ולא בלוח הראשון.
היכרתי לא מעט שחקנים צנועים פחות, שהיו דורשים לשחק בשולחן הראשון ונמנעים מלשחק בליגה לו דרישתם לא הייתה מתקבלת.
הערת שוליים
כל מי שעוסק בשחמט או בברידג' וכנראה גם בענפים תחרותיים אחרים יודע שיש דרגות מטעם איגוד ארצי ויש דרגות בינלאומיות.
בדרך כלל, לשחקנים ברמה הגבוהה ביותר במדינה יש דרגות בינלאומיות.
רק לשלושה אלופי ישראל בשחמט בעבר לא הייתה דרגה בינלאומית: האלוף הראשון של המדינה, ד״ר מנחם אורן, עוזי גלר ויצחק אלוני.
נכון שעם השנים נעשה קל יותר לקבל דרגות בינלאומיות.
מנחם אורן נפטר בשנת 1962 בגיל 60.
אלוני נפטר בשנת 1985 בגיל 80.
שני המקרים מעידים על תוכנות אישיות שהביאו להצלחה שלהם.
במקרה של עוזי גלר, אין ספק שזה גם מעיד על צניעותו.
הוא לא חשב שהישגים מצוינים בשחמט, צריכים לשנות את אורח חייו ואת עבודתו בקיבוץ.
