הצד האפל של סוף "הישורת האחרונה"

 

כמי שעוסק הרבה ב"אזורים כחולים" אני רואה את הצד האופטימי של חיים ארוכים. למטבע הזו יש שני צדדים. 

נגעתי גם בצד השני האפל במספר פוסטים, למשל:  

דמנציה אלצהיימר ופעילות גופנית 

הקשיים של דור הסנדוויץ 

ההשלכות הכלכליות של בן משפחה סיעודי 

תכנון פרישה הגיל המבוגר 80 ומעלה.

 

חוויתי את זה באופן אישי כשהוריי היו במצב סיעודי. 

הכתבה של רותם שטרקמן בדה-מרקר של ה-31.1.25 חשובה בהקשר זה. 

כותרת הכתבה: "ההרגשה היא שאתה לבד וממציא מחדש את הפרוטוקול למחלה הזו הנקראת זקנה". 

בכתבה מראיין שטרקמן את דוד גורדון, משקיע ויועץ לבריאות דיגיטלית, חוקר אורח במרכז Minderoo לטכנולוגיה ודמוקרטיה בקיימברידג'. 

כמוני גם, דוד גורדון חווה באופן אישי טיפול בהורים סיעודיים הוא חוקר את הנושא של מצבים סיעודיים בהזדקנות. 

בשונה מהתקופה בה היו הוריי סיעודיים, היום שכיח יותר המודל של טיפול באדם סיעודי בביתו באמצעות עובד זר.

הכתבה חשובה לאנשים המתקרבים לגיל 75 או שעברו אותו ולכאלה שיש להם הורים בטווח הגילים האלה. 

כבר אמר בלטסר גרסיאן במאה ה-17: " לא צריך שנטבע כדי לחשוב על הסכנה". 

מהכתבה יכולים האנשים שהזכרתי לנסות להיערך לסיכון כזה. 

אגב, גם אני בגיל 73 צריך להיערך לסיכון כזה. 

נתונים חשובים שמוזכרים בכתבה

1. במדינת ישראל תוחלת החיים של נשים שהגיעו לגיל 65 היא 87. 

2. במדינת ישראל תוחלת החיים של גברים שהגיעו לגיל 65 היא 84.

3. עד גיל 75 מרבית האנשים מתפקדים.

4. מעל גיל 75 נמצאים ברמת סיכון גבוהה לההיפך לסיעודיים.

5. בישראל חיים כחצי מיליון אנשים בגילים 75-85. 

6. רבע מהם יהיו סיעודיים עד גיל 80.

7. כמחצית מאלה שמעל לגיל 85 יהיו סיעודיים. 

8. עלות עובד/ת זר/ה מגיעה לפחות ל-6,000 ש"ח לחודש.

7. העובד הזר יוצא לחופשות סוף שבוע ולחופשות שנתיות וצריך למצוא פתרון חלופי. 

8. אחוז גבוה מהסיעודיים סובלים מדמנציה.

הבעיה המהותית

במדינת ישראל אין גורם אחד המתכלל את הטיפול הסיעודי. 

משפחות של קשישים סיעודיים צריכות לנהל פרויקט מורכב,  יקר וקשה לביצוע בתחום שכמעט תמיד אין להן מושג בו. 

הן גם צריכות לבחור בעובד זר ולדאוג לתהליך הפורמלי של הסדרת עבודתו. מדובר בעלות כספית גם של  הסדרה וגם של העסקה.

קושי מהותי נוסף

 

הביטוחים הסיעודיים קורסים. כולל ביטוחים סיעודיים של אזרחים ותיקים ששילמו לביטוח במשך שנים וכשמגיע הרגע בו הם נזקקים לביטוח הם מקבלים הרבה פחות ממה שתכננו, אם בכלל.

היערכות מראש

דוד גורדן ממליץ לבצע שני דברים מראש משום שאדם דמנטי אינו יכול לבצע אותם: 

1. יפוי כוח מתמשך

מאפשר לבני משפחה או למיופה כוח אחר לבצע פעולות במקום חולה דמנטי. 

אני בהחלט מסכים עם דוד גורדון ובאופן אישי דאגתי כבר ליפוי כוח מתמשך שאני מקווה שלא יהיה בו שימוש בשנים הקרובות ואולי אזכה לכך שלא יהיה בו שימוש כלל. 

2. להביע באופן פורמלי את רצונו בהקשר של הארכת חיים

מי שאינו מעוניין בהארכת חייו במצב סיעודי דמנטי או במצב סיעודי אחר, צריך למלא מראש טופס. 

חלופה אחרת היא נסיעה למדינה אחרת שמאפשרת המתה של אנשים דמנטיים.

רשימה חלקית נכון להיום: הולנד, בלגיה, שויץ, קנדה, לוקסמבוג.

גם בעניין זה אין לי חילוקי דעות עם דוד גורדון. טרם ביצעתי תהליך פורמלי.

מעל דפי בלוג זה אני מודיע שאם אהיה דמנטי כך שלא אתפקד שכלית באופן סביר, אעדיף לסיים את חיי מוקדם ככל האפשר.

3. דברים פורמליים נוספים כמו צוואה

גם צוואה לא ניתן לערוך כשמישהו דמנטי. לא מצאתי התיחסות לכך בכתבה. 

4. דברים נוספים

דברים נוספים תוכלו למצוא בפוסט: "לי זה לא יקרה": כיצד להיערך למוות בטרם עת?

משהו אופטימי

לפני יומיים (30.1.25) חזר גדי מוזס איש מעל לגיל 80 אחרי שהייה של 482 בשבי ארגון טרור בעזה.  

האיש מעורר השראה. בתאו צעד כל יום שבעה קילומטר ואחרי חזרתו אמר שישקיע את מאמציו בשיקום קיבוצו ניר עוז. 

גדי מוזס הוא עדות חיה לכך שיש אנשים מעל גיל 75 שמתפקדים באופן מלא. הם חיים גם בינינו ולא רק ב"אזורים כחולים". 

 

השואה מזווית קצת אחרת

אירוע לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה בקיטו בירת אקוודור 
ביוזמת שגרירות גרמניה ושגרירות ישראל במדינה, ינואר 2020
מקור התמונה:: ויקיפדיה.
הרשאת שימוש: 

• CC BY-SA 2.0

צילום פרננדו סנדובל / האסיפה הלאומית.
נוצר: צולם ב-‏24 בינואר 2020

ב-27.1.2025 היה יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. 

קוראי הבלוג הזה וקוראים של הבלוג שלי על כלכלת המשפחה יודעים שנושא השואה מלווה אותי במשך כל חיי. אימי ז"ל איבדה את כל משפחתה בשואה. 

בסוף הפוסט אביא קישורים לפוסטים על נושא השואה. 

בפוסט זה אגע בזווית פחות מוכרת של השואה. 

הזווית הפחות מוכרת היא הכנות של גרמניה לשואה שנעשו באפריקה. 

מודל ההשמדה שמומש בשואה נוסה בשתי מדינות אפריקאיות שהיו בשלטון גרמניה טנגניקה ומלאווי. הדימיון בין מה שקרה בנמיביה לבין השואה מצמרר במיוחד.

נמיביה

אסירים בני שבט ההררו, 1904. מקור התמונה: ויקיפדיה 

הרשאת שימוש: נחלת הכלל. נוצר: בשנת 1904 

שטח בדרום אפריקה, שהוא היום נמיביה, היה תחת שלטון גרמני. 

בשנים 1904-1907 ביצעו הגרמנים את רצח העם הראשון במאה ה-20 כשרצחו את מרבית בני שבטי ההררו והנאמה וגם רבים מבני שבט ההימבה. 

אצטט את תחילת הערך בויקיפדיה העברית: "רצח העם של ההררו והנאמה היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצע השלטון הקולוניאלי הגרמני בדרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה) כנגד בני שבט ההררו, ההימבה (Himba) והנאמה (אנ') (Namaqua) בין השנים 1904 ו-1907. ברצח העם נספו כ-65,000 מבני שבט ההררו (80 אחוזים מאוכלוסיית ההררו) ו-10,000 מבני שבט הנאמה (50 אחוזים מאוכלוסיית הנאמה). היה זה רצח העם הראשון במאה ה-20, והוא כלל מעשי טבח, כליאה במחנות ריכוז, הרעבה למוות והרעלה של בארות מים"

אדריכל ההשמדה ההמונית היה לותר פון טרוטה שאף קרא לתוכנית ההשמדה הסדורה שלו הפתרון הסופי. 

שותף בכיר להשמדה הזו היה אויגן פישר. פישר היה  רופא שעשה ניסויים בבני אדם בנאמיביה. הוא היה מעורב גם בשואה. הוא הניח את היסודות לניסויים בבני אדם. יוזף מנגלה היה תלמידו.

הרציונל להצדקת ההשמדה היה שהשבטים השחורים הם גזע נחות.

קראו גם מאמר של יונתן אורטר: שואה שלהם ההררו והנאמה - השמדת העם הראשונה במאה ה-20. 

רק 100 שנים אחרי השמדת העם בנמיביה הכירה גרמניה באחריותה לרצח העם בנמיביה.  

נ.ב. תודה לעידן צ'רני שבהרצאה שלו בקורס "מסע אישי אל עולם הולך ונעלם" שמעתי לראשונה על השמדת העם בנמיביה.

טנגניקה

קבוצת לוחמים מקומיים חמשוה בקשתות. תמונה מתקופת סוף  המרד. 
מקור התמונה: ויקיפדיה. 
הרשאת שימוש: CC BY-SA 3.0
זכויות יוצרים: the German Federal Archive 
נוצר ב-1950

גרמניה שלטה בטנגניקה, שהיום נקראת טנזניה אחרי שהתאחדה עם זנזיבר. 

בסוף המאה ה-19 הטילו הגרמנים מיסים כבדים על המקומיים וגייסו אלפי גברים לעבודות כפייה. 

בדרום המדינה פרץ מרד בשנת 1905. 

המרד מכונה מרד המאג'י-מאג'י.

אצטט את תחילת הערך בויקיפדיה העברית: מרד המאג'י-מאג'י, (בגרמנית: Der Maji-Maji-Aufstand) הידוע לעיתים גם כמלחמת המאג'י-מאג'י, הוא התקוממות של עשרות שבטים וקבוצות אתניות במזרח אפריקה הגרמנית בין שנת 1905 ל-1907, נגד השלטון הקולוניאלי הגרמני. הגרמנים דיכאו את המרד באכזריות, במה שנחשב לטבח העם הראשון באפריקה, יחד עם רצח העם של ההררו והנאמה בדרום מערב אפריקה. "מאג'י" בסווהילית פירושו "מים". 

דיכוי המרד היה אכזרי במיוחד וכלל פגיעה באזרחים. 

אצטט שוב את הויקיפדיה העברית: 

"מספרי האבדות הגבוהים של המרד הסתכמו לא רק במספר הלוחמים האפריקאים שנפלו מירי מכונות הירייה הגרמניות. מדיניות האדמה החרוכה בדיכוי האכזרי של המרד הביאו למותם של עשרות אלפים עד מאות אלפי אזרחים שנעקרו מאזורי מחייתם, גורשו ונאלצו לנדוד ולברוח ללא מזון ומים. שריפת הכפרים והשדות וגירוש התושבים ממקום מגוריהם גרמו לתופעה של רעב המוני. תוצאות המרד שינו ללא הכר את ההיסטוריה של דרום טנזניה, שהפכה לאזור שומם ובלתי מיושב. את מקומם של רבבות בני האדם שחיו באזור אלפי שנים תפסו חיות פרא."

קישורים על השואה בבלוג שלי על כלכלת המשפחה 

זכויות ניצולי שואה  

זכויות פחות ידועות של ניצולי שואה 

במי צריכים ניצולי שואה להיעזר על מנת לקבל את המגיע להם?

פרופורציות: שואה וקורונה - היבטים כלכליים והיבטים אחרים

קישורים על השואה בבלוג האישי שלי

בעל הקיוסק: שורדי שואה או ניצולי שואה? 

הרבה אנשים טובים באמצע הדרך או לקראת סופה 

לא רק פולנים לאומניים: לסלף את השואה במתכוון בויקיפדיה 

הדקירה שקהתה 

מסע שורשים לקרושצ'נקו

אלי לנצמן : חיים עשירים ומרתקים שהסתימו לפני גיל 90

מקור התמונה: ויקיפדיה.
זכויות יוצרים: אלי לנצמן.

הרשאת שימוש:   

• CC BY-SA 3.0

אלי לנצמן היה בן דוד שני שלי. אימו ואבי היו בני דודים, אבל אימו התחתנה בגיל צעיר ואבי התחתן בשנות ה-40 של חייו. כך שאלי נולד בשנת 1936. אני נולדתי בשנת 1951. 

ב-3.12.2024 התבשרתי על מותו. עוד אדם קרוב אלי, שחצה את "הישורת האחרונה". 

כמו כמה מחבריי הטובים ביותר, שחצו את הישורת הזו בגיל הרבה יותר צעיר ממנו.

לפני מספר חודשים התקיימה הלוויתה של אחותו בלהה הלפרין. 

אלי לא הגיע ללוויה.

לא מזמן התקיים ערב לזכרה שיזמו וארגנו בנותיה סמוך למועד שבו חל יום הולדתה ה-90  שלא נחגג. 

אלי לא הגיע לאותו ערב.

יש משפחות שכשאח לא מגיע לאירועים כאלה זוהי עדות ליחסים עכורים במיוחד במשפחה.

לא במקרה הזה. 

במקרה הזה היה מדובר במצב בריאותו הרעוע שמנע ממנו לסוע מחיפה לתל אביב. 

חלק מהפרטים "היבשים" על תרומתו הגדולה בהקשר של אמנות יפן וסין מופיעים בערך עליו בויקיפדיה העברית. 

אשאיר לכם לקרוא אותם שם ואספר עליו מנקודת מבטי האישית. 

בינואר 2022 כתבתי פוסט לזכר חברי אורי שהלך לעולמו כותרת הפוסט: אורי: תמיד בדרך שלו. 

הכותרת של אותו פוסט מתאימה גם לאלי ז"ל. גם אלי הלך בדרך שלו, ללא פחד וללא רצון לרצות את הנורמות המקובלות. 

טיולים שאחרי הצבא

היום מקובל שצעירים המסיימים שירות צבאי נוסעים לטיול ארוך בחו"ל, לרוב לדרום אמריקה או להודו. בשנות ה-50 של המאה הקודמת זה היה הרבה פחות מקובל.   

מעטים בכלל נסעו לטיולים בחו"ל. 

אחרי שאלי סיים את שירותו הצבאי בצנחנים הוא נסע לטייל לבד באירופה. טיול של "תפרנים". עצר טרמפים במקומות שונים באירופה. 

הטיול הבא שלו היה למזרח הרחוק. הוא נשאר כמה שנים ביפן ולמד שם באוניברסיטאות. 

כמובן שלמד את השפה היפנית ואת המאפיינים התרבותיים היחודיים של יפן. 

הוא התמחה באוצרות ובשימור אמנות יפנית.   

אני לא הייתי כזה אמיץ. פחדתי לסוע לבד לחו"ל. בגיל 25 נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל. בחרתי בבריטניה. מדינה מפותחת ודוברת אנגלית. מסוג המדינות שקל יותר להסתדר בהן. 

בחרתי להתחיל את השהות שם בקורס של מספר שבועות, הכולל גם לינה במקום. 

"המסע" שלי למזרח הרחוק לא היה מסע פיזי, אלא לימוד תרבויות, שענינו אותי, ותרגול תפיסות וטכניקות מביתי בישראל. הנסיעה לקורס על מדיטציה טרנסנדטלית בבריטניה הייתה המקום הכי רחוק, שהגעתי אליו באותה תקופה. 

כמובן ש"המסע" שלי היה הרבה פחות מעמיק מהמסע האמיתי של אלי והיה גם הרבה פחות מקיף. 

וייטקונג

לא רבים בישראל של תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת ידעו על קיומו של הוייטקונג ועל מלחמת וייטנאם שהתחילה. 

שלא בטובתו, אלי לנצמן היה האיש שהביא למודעות בציבור הישראלי את קיומו של הארגון הזה, שלחם נגד ארצות הברית ודרום וייטנאם מאז הקמתו בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ואולי גם את קיומה של מלחמת וייטנאם. 

מלחמה של כעשרים שנים משנת 1955 ועד 1975.

אלי טייל לבדו בוייטנאם. נתפס על ידי אנשי וייטקונג ונכבל. הוא הצליח להשתחרר, להרוג את השומר שלו ולברוח. 

הסיפור פורסם ברדיו ובעיתונים בארץ. אז לא הייתה טלוויזיה. 

האנשים הרעים בוויטנאם

בשיחות שלו איתי ועם אחרים הוא לא תייג את השובים מהוייטקונג כאנשים הרעים בסיפור, כמו שרבים היו עושים. 

לתפיסתו, הרעים היו האמריקאים, שלטענתו התייחסו אליו רע, אחרי שסרב להופיע בתקשורת ולדבר נגד הוייטקונג. 

הטינה לאמריקאים נשארה במשך שנים רבות. 

מפגשים איתו בהקשר יפני

אם לחצתם על הקישור לפוסט "המסע" שלי למזרח הרחוק וקראתם את הפוסט, אז קראתם גם על הנסיעה שלי ושל מי שהייתה אשתי לירח דבש ביפן בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. 

ההתעניינות שלי בתרבות יפן בכלל ובאופן בולט בזן בודהיזם התחילה הרבה שנים לפני הנסיעה. אפילו למדתי קורס של 20 שעות בשפה היפנית שפתחה  שגרירות יפן בירושלים. 

ניסיתי ללמוד ולחוות את הזן בודהיזם במגבלות של חיים בעולם המערבי ללא מורה זן. 

אגב, הושפעתי לא מעט גם מהדאואיזם הסיני. לא במקרה מחבר הספר העיקרי של הדאואיזם לאו דזה, מופיע בשם הבלוג האישי שלי. 

במשך מספר שנים אחרי החזרה מירח הדבש שלי ביפן הייתי חבר באגודה לידידות ישראל-יפן. 

השתתפתי בכמה מפגשים של האגודה. שמחתי לפגוש בהם גם את יו"ר האגודה אלי לנצמן. 

אלי הזמין אותי ואת מי שהייתה אשתי לטקס בו קיבל אות כבוד ממשלת יפן על פועלו. 

הטקס התקיים בביתו הפרטי של שגריר יפן בישראל. 

בביתו הצנוע בחיפה

אלי נסע הרבה לחו"ל. בעיקר למזרח הרחוק. עד גיל מתקדם מאוד נשלח על ידי האו"ם לבחון מצבם של אתרי מורשת תרבותיים במדינות המזרח הרחוק.  

גם בגיל מתקדם מאוד נסע בסגנון של צעירים. לא למלונות פאר. 

הוא פחות הסתובב בארץ בכלל ובירושלים בפרט. הוא אמר שהוא יגיע לירושלים רק אחרי ביטול סיפוח מזרח ירושלים. 

הוא חרג מהעיקרון הזה והגיע, לשבעה של אימי ז"ל. 

רוב המפגשים שלי איתו, שלא באירועים משפחתיים מרובי משתתפים, היו בביתו בחיפה. 

זה קרה כשהגעתי בגפי או עם בני משפחה לצפון. 

זה קרה בתדירות גבוהה יותר בתקופה שלימדתי בקורס מחשבים של לימודי החוץ של הטכניון. 

חלק גדול מהשיעורים שלימדתי היו בימי שישי בבוקר. לאחר שסיימתי ללמד הייתי מבקר בביתו. 

היו פעמים שנסענו לחומוסייה האהובה עליו בחוף הים. 

הוא ורעייתו התגוררו בדירה קטנה בקומת קרקע בבית ישן. נכנסים אליה דרך הגינה ולא דרך חדר המדרגות. 

קירות הסלון עמוסים בעבודות אומנות מהמזרח הרחוק והספרייה גדושה בספרים על תרבות ואמנות המזרח הרחוק. 

לפעמים היה לבוש בבגד יפני רחב וקצר, המזכיר שמלה. 

לפעמים היה מציע מאכלים של המזרח הרחוק שהכין בעצמו. 

לפעמים גם משקה אלכוהולי.

לא היה רגע דל שבו השתעממתי בחברתו.

בשבעה בביתו

דיברנו על תולדות המשפחה. בעיקר על שני הדורות שקדמו לו. 

קרובת משפחה צעירה ממני שאלה אותי האם אני מבוגר משני בני דודים שלה שלא נכחו שם? השבתי בחיוב. 

אז היא אמרה שאני כנראה "זקן השבט". תיקנתי אותה כשציינתי שם של קרוב שמבוגר ממני בשנתיים. 

השורה התחתונה היא שמרבית בני הדור של אלי ושל אחותו בלהה כבר לא איתנו והדור שלי הוא הבא לחצות את "הישורת האחרונה".

"הישורת האחרונה" של גורי פינגווינים באנטארקטיקה

פינגווין אדלי. מקור התמונה: ויקיפדיה 
הרשאה: CC BY 2.0
זכויות יוצרים: cyfer13 - IMG_1815
 נוצר: 18 במאי 2005

"הישורת האחרונה" באנטארקטיקה עלולה להיות קצרה יותר ומוקדמת יותר מאשר במקומות אחרים, כך למדתי מהרצאתו המרתקת של עידן צ'רני "אנטארקטיקה החיים על הקצה". 

צ'רני שהה באנטארקטיקה, ביחד עם ישראלית נוספת,  במשך חצי שנה במסגרת בחינת אפשרויות מחקר ישראלי באנטארקטיקה. 

מבחינה זו הם אינם שונים מרוב בני האדם הנמצאים שם לאורך זמן. הם אנשים העובדים בתחנות מחקר של מדינתם. 

"חיים על הקצה"

לא במקרה שם ההרצאה מכיל את המילים "חיים על הקצה". 

מזג האוויר הקיצוני מתבטא, בין השאר, בדברים הבאים:

1. קור מקפיא שעלול להגיע למינוס 40 מעלות או יותר. 

מחייב ללבוש מספר רב של שכבות בגדים כשמסתובבים בחוץ. גם לפשוט אותם כשזקוקים לשירותים.

מחייב משמעת, למשל: לא להסתובב לבד אלא לפחות בזוגות. 

רוב הזמן נמצאים במבנים של תחנת המחקר ולא מסתובבים בחוץ.

2. שינויים פתאומיים במזג האוויר: סופות ורוחות.

מחייב משמעת, למשל: לא להסתובב לבד אלא לפפחות בזגות.

מחייב להודיע לאן הלכתם כדי שידעו לחפש אתכם, אם חס וחלילה יקרה משהו.

3. ים הקופא בחורף וחלקו מפשיר בקיץ. 

בדריכה על משהו שכבר הפשיר חלקית אפשר לפול לנקיקים של הרבה מטרים בתוך המים.

4. קשר מוגבל עם העולם

בחורף ספינות לא יכולות להגיע. בקיץ מגיעות מעט ספינות ומגיעות מעט טיסות. 

משמעות אחת היא שאין ירקות ופירות טריים, למעט ביום בו מגיעות ספינות או מגיעים מטוסים ובכמה ימים מיד אחרי אותו יום. 

משמעות קשה יותר היא שיש מלאי מוגבל של ציוד ולא ניתן להביא ציוד חסר. 

כמובן, שאי אפשר לחזור משם בחורף ומי שנוסע נאלץ או רוצה להיות שם זמן ארוך. 

מחלה פירושה יכולת רפואית מוגבלת לסייע כי אין בתי חולים וחסרים רופאים מומחים בתחומים שונים. 

גם פינוי חירום בטיסה אינו טריביאלי.

גם תקשורת טלפונית לווינית אין לרוב האנשים.

5. חלק מחיות הים הגדולות עלולות להיות מסוכנות לבני אדם

למשל: פילי ים או נמרי ים. פילי ים עשויים לעלות גם לחוף. 

"הישורת האחרונה" של בעלי חיים

גם לבעלי חיים יש "ישורת אחרונה". בשונה מבני אדם הם אינם כותבים עליה. 

כתבתי כבר על תנים "בישורת האחרונה". 

בתנאים קשים באופן קיצוני גם "הישורת האחרונה" של בעלי חיים עלולה להגיע מוקדם יותר מאשר במקומות בהם יש תנאים נוחים יותר. 

בחרתי לכתוב על פינגוויים כפי שהוצגו בהרצאה. 

אחד הדברים שהרבה אנשים יכולים להתקנא בפינגווינים היא זוגיות מונוגמיסטית טובה לכל החיים. 

הפינגווין שבתמונה מסוג אדלי הוא מין אנדמי לאנטארקטיקה. 

החוקר שגילה אותו קרא לו על שם החברה שלו שנשארה בארצות הברית. 

כשחזר אחרי שנה קרה לו משהו שלא היה קורה לפינגוין. הוא גילה שחברתו נישאה למישהו אחר. 

שאלה קריטית בחיי פינגוונים באנטארקטיקה היא כיצד מאכילים את הגוזלים? לא תמיד יש מספיק מזון על מנת להאכיל אותם. 

להקות פינגווינים עולות לחוף ומהר מאוד הנקבות יולדות גוזלים. 

מדובר באחד או שניים, שבדרך כלל רק אחד שורד. 

אחד מההורים הולך לחפש מזון לגוזל ולעצמו. אחרי שהוא חוזר מתחלפים ההורים בתפקידים. 

כשהגוזל גדל ועדיין לא יכול לדאוג למזון לעצמו הוא צורך הרבה יותר מזון. נדרשים שני ההורים נאלצים  ללכת לחפש מזון. 

אי אפשר להשאיר אותו לבד פן ייטרף. הפיתרון הוא גן גוזלים. 

איך מזהים ההורים החוזרים עם מזון את הגוזל שלהם מבין מספר רב של גוזלים שנראים כמעט אותו דבר? באמצעות הטבעה של שירה של ההורה. 

הגוזל הביולוגי שלהם מתוכנת לגשת להורה השר. 

מה קורה כאשר זוג הורים נטרפים? 

הגוזל הרעב ניגש להורה שר אחר כדי לקבל מזון. הפינגווין אליו ניגשים שניים או שלושה גוזלים, שרק אחד מהם הוא גוזל ביולוגי שלו, אינו יכול לחלק ביניהם את המזון. 

במקרה כזה כולם ימותו בגלל כמות לא מספיקה של מזון. 

הוא לא נותן לאף אחד מהם מזון מתרחק וממשיך לשיר. 

עד שרק הגוזל הביולוגי שלו, שבאמת מוטבעת בו שירתו של ההורה, מגיע. אז הוא נותן לו את המזון. 

גוזל שאיבד את הוריו מגיע ל"ישורת האחרונה" תוך זמן קצר וגווע מרעב. 

הזווית האישית שלי

כמומחה לניהול סיכונים בגיל 73, אני מעדיף לא להגיע לקצה. 

אולי משום כך ספק רב אם אגיע בכלל כתייר בשייט לאנטארקטיקה. 

במקום זה אני מעדיף להגיע ל"אזורים כחולים" ולנסות להבין מדוע שם "הישורת האחרונה" נמשכת יותר. 

עד עכשיו הייתי בסרדיניה ובאיקריה. מאוד מקווה להגיע לאוקינאווה עם מתורגמן ליפנית שיאפשר לי ולאחרים לשוחח עם המקומיים.