אלי לנצמן : חיים עשירים ומרתקים שהסתימו לפני גיל 90

מקור התמונה: ויקיפדיה.
זכויות יוצרים: אלי לנצמן.

הרשאת שימוש:   

• CC BY-SA 3.0

אלי לנצמן היה בן דוד שני שלי. אימו ואבי היו בני דודים, אבל אימו התחתנה בגיל צעיר ואבי התחתן בשנות ה-40 של חייו. כך שאלי נולד בשנת 1936. אני נולדתי בשנת 1951. 

ב-3.12.2024 התבשרתי על מותו. עוד אדם קרוב אלי, שחצה את "הישורת האחרונה". 

כמו כמה מחבריי הטובים ביותר, שחצו את הישורת הזו בגיל הרבה יותר צעיר ממנו.

לפני מספר חודשים התקיימה הלוויתה של אחותו בלהה הלפרין. 

אלי לא הגיע ללוויה.

לא מזמן התקיים ערב לזכרה שיזמו וארגנו בנותיה סמוך למועד שבו חל יום הולדתה ה-90  שלא נחגג. 

אלי לא הגיע לאותו ערב.

יש משפחות שכשאח לא מגיע לאירועים כאלה זוהי עדות ליחסים עכורים במיוחד במשפחה.

לא במקרה הזה. 

במקרה הזה היה מדובר במצב בריאותו הרעוע שמנע ממנו לסוע מחיפה לתל אביב. 

חלק מהפרטים "היבשים" על תרומתו הגדולה בהקשר של אמנות יפן וסין מופיעים בערך עליו בויקיפדיה העברית. 

אשאיר לכם לקרוא אותם שם ואספר עליו מנקודת מבטי האישית. 

בינואר 2022 כתבתי פוסט לזכר חברי אורי שהלך לעולמו כותרת הפוסט: אורי: תמיד בדרך שלו. 

הכותרת של אותו פוסט מתאימה גם לאלי ז"ל. גם אלי הלך בדרך שלו, ללא פחד וללא רצון לרצות את הנורמות המקובלות. 

טיולים שאחרי הצבא

היום מקובל שצעירים המסיימים שירות צבאי נוסעים לטיול ארוך בחו"ל, לרוב לדרום אמריקה או להודו. בשנות ה-50 של המאה הקודמת זה היה הרבה פחות מקובל.   

מעטים בכלל נסעו לטיולים בחו"ל. 

אחרי שאלי סיים את שירותו הצבאי בצנחנים הוא נסע לטייל לבד באירופה. טיול של "תפרנים". עצר טרמפים במקומות שונים באירופה. 

הטיול הבא שלו היה למזרח הרחוק. הוא נשאר כמה שנים ביפן ולמד שם באוניברסיטאות. 

כמובן שלמד את השפה היפנית ואת המאפיינים התרבותיים היחודיים של יפן. 

הוא התמחה באוצרות ובשימור אמנות יפנית.   

אני לא הייתי כזה אמיץ. פחדתי לסוע לבד לחו"ל. בגיל 25 נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל. בחרתי בבריטניה. מדינה מפותחת ודוברת אנגלית. מסוג המדינות שקל יותר להסתדר בהן. 

בחרתי להתחיל את השהות שם בקורס של מספר שבועות, הכולל גם לינה במקום. 

"המסע" שלי למזרח הרחוק לא היה מסע פיזי, אלא לימוד תרבויות, שענינו אותי, ותרגול תפיסות וטכניקות מביתי בישראל. הנסיעה לקורס על מדיטציה טרנסנדטלית בבריטניה הייתה המקום הכי רחוק, שהגעתי אליו באותה תקופה. 

כמובן ש"המסע" שלי היה הרבה פחות מעמיק מהמסע האמיתי של אלי והיה גם הרבה פחות מקיף. 

וייטקונג

לא רבים בישראל של תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת ידעו על קיומו של הוייטקונג ועל מלחמת וייטנאם שהתחילה. 

שלא בטובתו, אלי לנצמן היה האיש שהביא למודעות בציבור הישראלי את קיומו של הארגון הזה, שלחם נגד ארצות הברית ודרום וייטנאם מאז הקמתו בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ואולי גם את קיומה של מלחמת וייטנאם. 

מלחמה של כעשרים שנים משנת 1955 ועד 1975.

אלי טייל לבדו בוייטנאם. נתפס על ידי אנשי וייטקונג ונכבל. הוא הצליח להשתחרר, להרוג את השומר שלו ולברוח. 

הסיפור פורסם ברדיו ובעיתונים בארץ. אז לא הייתה טלוויזיה. 

האנשים הרעים בוויטנאם

בשיחות שלו איתי ועם אחרים הוא לא תייג את השובים מהוייטקונג כאנשים הרעים בסיפור, כמו שרבים היו עושים. 

לתפיסתו, הרעים היו האמריקאים, שלטענתו התייחסו אליו רע, אחרי שסרב להופיע בתקשורת ולדבר נגד הוייטקונג. 

הטינה לאמריקאים נשארה במשך שנים רבות. 

מפגשים איתו בהקשר יפני

אם לחצתם על הקישור לפוסט "המסע" שלי למזרח הרחוק וקראתם את הפוסט, אז קראתם גם על הנסיעה שלי ושל מי שהייתה אשתי לירח דבש ביפן בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. 

ההתעניינות שלי בתרבות יפן בכלל ובאופן בולט בזן בודהיזם התחילה הרבה שנים לפני הנסיעה. אפילו למדתי קורס של 20 שעות בשפה היפנית שפתחה  שגרירות יפן בירושלים. 

ניסיתי ללמוד ולחוות את הזן בודהיזם במגבלות של חיים בעולם המערבי ללא מורה זן. 

אגב, הושפעתי לא מעט גם מהדאואיזם הסיני. לא במקרה מחבר הספר העיקרי של הדאואיזם לאו דזה, מופיע בשם הבלוג האישי שלי. 

במשך מספר שנים אחרי החזרה מירח הדבש שלי ביפן הייתי חבר באגודה לידידות ישראל-יפן. 

השתתפתי בכמה מפגשים של האגודה. שמחתי לפגוש בהם גם את יו"ר האגודה אלי לנצמן. 

אלי הזמין אותי ואת מי שהייתה אשתי לטקס בו קיבל אות כבוד ממשלת יפן על פועלו. 

הטקס התקיים בביתו הפרטי של שגריר יפן בישראל. 

בביתו הצנוע בחיפה

אלי נסע הרבה לחו"ל. בעיקר למזרח הרחוק. עד גיל מתקדם מאוד נשלח על ידי האו"ם לבחון מצבם של אתרי מורשת תרבותיים במדינות המזרח הרחוק.  

גם בגיל מתקדם מאוד נסע בסגנון של צעירים. לא למלונות פאר. 

הוא פחות הסתובב בארץ בכלל ובירושלים בפרט. הוא אמר שהוא יגיע לירושלים רק אחרי ביטול סיפוח מזרח ירושלים. 

הוא חרג מהעיקרון הזה והגיע, לשבעה של אימי ז"ל. 

רוב המפגשים שלי איתו, שלא באירועים משפחתיים מרובי משתתפים, היו בביתו בחיפה. 

זה קרה כשהגעתי בגפי או עם בני משפחה לצפון. 

זה קרה בתדירות גבוהה יותר בתקופה שלימדתי בקורס מחשבים של לימודי החוץ של הטכניון. 

חלק גדול מהשיעורים שלימדתי היו בימי שישי בבוקר. לאחר שסיימתי ללמד הייתי מבקר בביתו. 

היו פעמים שנסענו לחומוסייה האהובה עליו בחוף הים. 

הוא ורעייתו התגוררו בדירה קטנה בקומת קרקע בבית ישן. נכנסים אליה דרך הגינה ולא דרך חדר המדרגות. 

קירות הסלון עמוסים בעבודות אומנות מהמזרח הרחוק והספרייה גדושה בספרים על תרבות ואמנות המזרח הרחוק. 

לפעמים היה לבוש בבגד יפני רחב וקצר, המזכיר שמלה. 

לפעמים היה מציע מאכלים של המזרח הרחוק שהכין בעצמו. 

לפעמים גם משקה אלכוהולי.

לא היה רגע דל שבו השתעממתי בחברתו.

בשבעה בביתו

דיברנו על תולדות המשפחה. בעיקר על שני הדורות שקדמו לו. 

קרובת משפחה צעירה ממני שאלה אותי האם אני מבוגר משני בני דודים שלה שלא נכחו שם? השבתי בחיוב. 

אז היא אמרה שאני כנראה "זקן השבט". תיקנתי אותה כשציינתי שם של קרוב שמבוגר ממני בשנתיים. 

השורה התחתונה היא שמרבית בני הדור של אלי ושל אחותו בלהה כבר לא איתנו והדור שלי הוא הבא לחצות את "הישורת האחרונה".

"הישורת האחרונה" של גורי פינגווינים באנטארקטיקה

פינגווין אדלי. מקור התמונה: ויקיפדיה 
הרשאה: CC BY 2.0
זכויות יוצרים: cyfer13 - IMG_1815
 נוצר: 18 במאי 2005

"הישורת האחרונה" באנטארקטיקה עלולה להיות קצרה יותר ומוקדמת יותר מאשר במקומות אחרים, כך למדתי מהרצאתו המרתקת של עידן צ'רני "אנטארקטיקה החיים על הקצה". 

צ'רני שהה באנטארקטיקה, ביחד עם ישראלית נוספת,  במשך חצי שנה במסגרת בחינת אפשרויות מחקר ישראלי באנטארקטיקה. 

מבחינה זו הם אינם שונים מרוב בני האדם הנמצאים שם לאורך זמן. הם אנשים העובדים בתחנות מחקר של מדינתם. 

"חיים על הקצה"

לא במקרה שם ההרצאה מכיל את המילים "חיים על הקצה". 

מזג האוויר הקיצוני מתבטא, בין השאר, בדברים הבאים:

1. קור מקפיא שעלול להגיע למינוס 40 מעלות או יותר. 

מחייב ללבוש מספר רב של שכבות בגדים כשמסתובבים בחוץ. גם לפשוט אותם כשזקוקים לשירותים.

מחייב משמעת, למשל: לא להסתובב לבד אלא לפחות בזוגות. 

רוב הזמן נמצאים במבנים של תחנת המחקר ולא מסתובבים בחוץ.

2. שינויים פתאומיים במזג האוויר: סופות ורוחות.

מחייב משמעת, למשל: לא להסתובב לבד אלא לפפחות בזגות.

מחייב להודיע לאן הלכתם כדי שידעו לחפש אתכם, אם חס וחלילה יקרה משהו.

3. ים הקופא בחורף וחלקו מפשיר בקיץ. 

בדריכה על משהו שכבר הפשיר חלקית אפשר לפול לנקיקים של הרבה מטרים בתוך המים.

4. קשר מוגבל עם העולם

בחורף ספינות לא יכולות להגיע. בקיץ מגיעות מעט ספינות ומגיעות מעט טיסות. 

משמעות אחת היא שאין ירקות ופירות טריים, למעט ביום בו מגיעות ספינות או מגיעים מטוסים ובכמה ימים מיד אחרי אותו יום. 

משמעות קשה יותר היא שיש מלאי מוגבל של ציוד ולא ניתן להביא ציוד חסר. 

כמובן, שאי אפשר לחזור משם בחורף ומי שנוסע נאלץ או רוצה להיות שם זמן ארוך. 

מחלה פירושה יכולת רפואית מוגבלת לסייע כי אין בתי חולים וחסרים רופאים מומחים בתחומים שונים. 

גם פינוי חירום בטיסה אינו טריביאלי.

גם תקשורת טלפונית לווינית אין לרוב האנשים.

5. חלק מחיות הים הגדולות עלולות להיות מסוכנות לבני אדם

למשל: פילי ים או נמרי ים. פילי ים עשויים לעלות גם לחוף. 

"הישורת האחרונה" של בעלי חיים

גם לבעלי חיים יש "ישורת אחרונה". בשונה מבני אדם הם אינם כותבים עליה. 

כתבתי כבר על תנים "בישורת האחרונה". 

בתנאים קשים באופן קיצוני גם "הישורת האחרונה" של בעלי חיים עלולה להגיע מוקדם יותר מאשר במקומות בהם יש תנאים נוחים יותר. 

בחרתי לכתוב על פינגוויים כפי שהוצגו בהרצאה. 

אחד הדברים שהרבה אנשים יכולים להתקנא בפינגווינים היא זוגיות מונוגמיסטית טובה לכל החיים. 

הפינגווין שבתמונה מסוג אדלי הוא מין אנדמי לאנטארקטיקה. 

החוקר שגילה אותו קרא לו על שם החברה שלו שנשארה בארצות הברית. 

כשחזר אחרי שנה קרה לו משהו שלא היה קורה לפינגוין. הוא גילה שחברתו נישאה למישהו אחר. 

שאלה קריטית בחיי פינגוונים באנטארקטיקה היא כיצד מאכילים את הגוזלים? לא תמיד יש מספיק מזון על מנת להאכיל אותם. 

להקות פינגווינים עולות לחוף ומהר מאוד הנקבות יולדות גוזלים. 

מדובר באחד או שניים, שבדרך כלל רק אחד שורד. 

אחד מההורים הולך לחפש מזון לגוזל ולעצמו. אחרי שהוא חוזר מתחלפים ההורים בתפקידים. 

כשהגוזל גדל ועדיין לא יכול לדאוג למזון לעצמו הוא צורך הרבה יותר מזון. נדרשים שני ההורים נאלצים  ללכת לחפש מזון. 

אי אפשר להשאיר אותו לבד פן ייטרף. הפיתרון הוא גן גוזלים. 

איך מזהים ההורים החוזרים עם מזון את הגוזל שלהם מבין מספר רב של גוזלים שנראים כמעט אותו דבר? באמצעות הטבעה של שירה של ההורה. 

הגוזל הביולוגי שלהם מתוכנת לגשת להורה השר. 

מה קורה כאשר זוג הורים נטרפים? 

הגוזל הרעב ניגש להורה שר אחר כדי לקבל מזון. הפינגווין אליו ניגשים שניים או שלושה גוזלים, שרק אחד מהם הוא גוזל ביולוגי שלו, אינו יכול לחלק ביניהם את המזון. 

במקרה כזה כולם ימותו בגלל כמות לא מספיקה של מזון. 

הוא לא נותן לאף אחד מהם מזון מתרחק וממשיך לשיר. 

עד שרק הגוזל הביולוגי שלו, שבאמת מוטבעת בו שירתו של ההורה, מגיע. אז הוא נותן לו את המזון. 

גוזל שאיבד את הוריו מגיע ל"ישורת האחרונה" תוך זמן קצר וגווע מרעב. 

הזווית האישית שלי

כמומחה לניהול סיכונים בגיל 73, אני מעדיף לא להגיע לקצה. 

אולי משום כך ספק רב אם אגיע בכלל כתייר בשייט לאנטארקטיקה. 

במקום זה אני מעדיף להגיע ל"אזורים כחולים" ולנסות להבין מדוע שם "הישורת האחרונה" נמשכת יותר. 

עד עכשיו הייתי בסרדיניה ובאיקריה. מאוד מקווה להגיע לאוקינאווה עם מתורגמן ליפנית שיאפשר לי ולאחרים לשוחח עם המקומיים.

איקריה: העתיד כנראה פחות כחול

 

בפאתי אבדילוס באיקריה. זכויות יוצרים: אבי רוזנטל. צולם ב-1.9.24

כותרת הפוסט הקודם בסדרת הפוסטים שכתבתי על איקריה הייתה:  איקריה: אתגרים בעבר ובהווה. 

בפוסט האחרון בסדרה אתיחס לעתיד. 

העתיד כנראה פחות ורוד או במקרה הזה פחות כחול. 

זה כנראה צפוי לקרות לא רק באיקריה. גם באזורים כחולים אחרים. 

זה קורה גם באזורים יחודיים אחרים, למשל בבהוטן ולקבוצת אוכלוסייה קטנה ביונן שבסין. בשונה מהיחס לטיבטים ולקבוצות מוסלמיות כמו האויגורים, הסינים דווקא תומכים בשימור התרבות של אותה קבוצה אתנית קטנה. 

הסיבה לכך היא שהאזורים הללו מאבדים את הייחודיות שלהם בגלל השפעה של תרבויות אחרות. לרוב התרבות האמריקאית. במקרה של יונן מדובר בתרבות הסינית. 

מי שחורגים מאורח החיים המסורתי הם בעיקר הצעירים.

גידול במספר התיירים

זה נכון לכל האזורים שהזכרתי לעיל.

באיקריה גדל מספר התיירים בקצב מהיר. בשנה שעברה כ-25 אלף. השנה מעל ל-30 אלף.  רובם לא באים על מנת להכיר את התרבות המקומית או ל-Retreat אצל ג'ורג' קארמליס. 

חלקם מחפשים את המזון שהם רגילים לו. את הקניות של מוצרי צריכה שהם מכירים בארצם. לא בהכרח הם רוצים להיות ללא Stress. לפעמים הם רוצים קצב מהיר יותר ותנאים מפנקים.

זה מחייב את המקומיים לספק להם את זה ובהדרגה הם עצמם צורכים את מה שהתיירים צורכים ומתנתקים מהמורשת שלהם. 

הגירת מקומיים

רבים מהדור הצעיר עוזבים את איקריה. זה יכול להיות לאתונה. זה יכול להיות גם למדינה אחרת. 

עזיבה של כל כך הרבה צעירים פוגעת במרקם החברתי של הקהילה. 

לעוזבים עוד עשויה להיות זיקה לערבות הדדית ולמולדתם. הם עשויים לתרום כסף לפרוייקטים לטובת הקהילה. בדור הבא זה פוחת או נעלם. 

מה ניתן לישם בתרבות המערבית שלנו?

בפוסט "אזורים כחולים" בעתיד? התייחסתי למה שמנסה דן בוטנר לעשות על מנת שאנשים שחיים בתרבות המערבית יישמו חלק מהדברים המאםיינים הקהילות שחיות ב"אזורים כחולים". 

בפסקה זו אתיחס לתובנות שלי באותו הקשר.

נקודת המוצא שלי היא שכשחיים בתרבות המערבית אי אפשר ליישם באופן מלא את מה שקורה באותם "אזורים כחולים". 

אפשר ליישם חלקים. כשאני מגלה משהו שיש לו פוטנציאל לשפר את חיי ו/או להאריך את תוחלת חיי הבריאים ואינו מחייב אותי בחריגה קיצונית מדפוסי ההתנהלות שלי, אני מנסה ליישם אותו. 

כך אני פועל גם בהקשרים אחרים מההקשר של "אזורים כחולים. כמה מהם יוצגו להלן. 

מדיטציה

מדיטציה מפחיתה מתחים. אין לי את הזמן שיש לנזיר במנזר בודהיסטי למדוט במשך שעות רבות. בחרתי במדיטציה טרנסנדנטלית שמותאמת לעולם המערבי. מודטים פעמיים ביום במשך 20 דקות כל פעם. 

אני מתמיד בזה כבר חמישים שנים.  

זן בודהיזם

גם בהקשר של זן בודהיזם אני פעלתי ופועל תחת המגבלות של חיים בתרבות המערבית ולא חיים במנזר זן או סביב מורה זן. הזן בודהיזם הוא עוד עוגן המחבר אותי למציאות ומאפשר לי לקבל דברים בפרופורציה.

עבודה 

תוצאות מחקרים רבים מעידות על כך שאנשים שממשיכים לעבוד אחרי גיל פרישה הם במצב בריאותי טוב יותר. 

אני משתדל להמשיך לעבוד. כבר לא באותו היקף שעבדתי כעצמאי לפני 20 שנים. 

רק בעבודות שמעננינות אותי. השכר נמוך יותר, אבל היות שהתנהלתי נכון כלכלית יש לי פנסיה לא רעה שמשלימה אותו. 

למדתי גם מסדרה של ה-BBC על אוקינאווה ("אזור כחול") שהמשך עבודה לאחר גיל פרישה מוסיף משמעות לחיים (כמובן, ביחד דברים חשובים אחרים)

התנדבות

התנדבות היא מעין עבודה רק ללא שכר. נמצא קשר בין בריאות טובה יותר ואריכות ימים לבין התנדבות. 

התנדבתי בעבר ואני ממשיך להתנדב גם היום. 

אחד המאפיינים של קהילת "האזור הכחול" ב-Luma Linda הוא התנדבות.

תזונה

אני מנסה לשמור על תזונה מאוזנת ולומד כל הזמן כיצד לשפר אותה. 

כאדם שנהנה מסוגים שונים של אוכל אני חורג לא פעם מהתזונה האופטימלית, אבל באופן כללי התזונה שלי בריאה למדי. 

אני לומד לעשות שינויים קטנים בתזונה ממקורות שונים. כולל "אזורים כחולים", ובכלל זה המסע הקצר האחרון לאיקריה. 

גם מסדרה תעודית ב-Netflix שהציגה מחקר תזונתי על תאומים זהים שנערך באוניברסיטת Stanford.

ספורט ופעילות גופנית

אני בגופיה כתומה במרתון ירושלים 3.2024

מחקרים מצביעים באופן עקבי על חשיבותה של פעילות גופנית במיוחד בגיל השלישי. 

פעילות גופנית הוא אחד המאפיינים המשותפים לכל "האזורים הכחולים".

כמעט שאין יום בחיי ללא הליכה של כמה קילומטרים ברגל. אם יש יום כזה, פעם בשבוע, זה היום בו אני רץ כ7-8 ק"מ. אני עושה גם פעילויות ספורטיביות נוספות במינון נמוך. 

ברידג' ופעולות חשיבה אחרות

אני משחק ברידג', מלמד ברידג' וכותב על ברידג'.  מחקרים הראו שברידג' מקטין את ההסתברות ללקות בדמנסיה ומשמר יכולות שכליות בגיל השלישי.

החלקים הפחות הרמונים בחיי

שני הדברים הנוספים שעשויים לשפר את חיי וגם להאריך את חיי כאדם מתפקד הם זוגיות וקהילה. 

אני מנסה לבנות השתייכות לקהילות רלוונטיות. 

קוראי הבלוג הזה וקוראי הבלוג לניהול סיכונים  וגם רבים אחרים יודעים שאני מחפש זוגיות.

קישורים לפוסטים בסדרה

איקריה: אתגרים בעבר ובהווה

איקריה: הפן הקהילתי - מסיבות וחתונות

איקריה: נשים חזקות ועצמאיות בעקבות ארטמיס

איקריה: כולם שווים - תרתי משמע

איקריה: "אזור כחול" בלי כחל וסרק  

איקריה: תפיסה כלכלית שונה

איקריה: אתגרים בעבר ובהווה

בית נגד שודדי ים באיקריה. זכויות יוצרים: אבי רוזנטל. תאריך: 2.9.2024

בפוסטים הקודמים בסדרת הפוסטים על איקריה נגעתי לא מעט בהיבטים חיוביים.

החיים לא מושלמים. היו בעבר ויש גם בהווה היבטים בעייתיים.

לכמה מהיבטים אלה אתייחס בפוסט הנוכחי.

תנאים קשים

איקריה הוא אי יחסית מבודד. רוחות חזקות עלולות למנוע אפשרות של הגעת ספינות או סירות לחוף. גם היום טיסות עלולות להתבטל בגלל הרוחות. 

האי הררי. הכבישים צרים ומתפתלים. בחורף קר מאוד במקומות הגבוהים. יש שם אתרי סקי. 

תושבי האי סבלו מהתקפות של שודדי ים. על מנת להתגונן מפני התקפות שודדי הים הם התגוררו בהרים ולא על חוף הים. 

בנוסף, כנסייה בראש הר גבוה שהפריד בין דרום האי לצפונו שימשה לאזהרה מהתקפות שודדי ים. 

תצפיתן שהיה רואה ממנה שודדי ים יורדים מספינות לחוף היה מזהיר את התושבים באמצעות הדלקת מדורה. 

בתים להגנה מפני שודדי ים

התושבים הסוו את הבתים בהרים. בית כזה ששרד מהמאה ה-15 מופיע בתחילת הפוסט. 

הרעיון היה, שהשודדים עשויים לחשוב שבאותו מקום לא מתגוררים אנשים, ולכן לא כדאי לרדת מהספינה ולטפס בהרים.

כיצד הסוו אותם?

1. הבתים בין עצים ביער.

2. פתח הבית לא לכיוון הים.

החשש הוא מזה שהשודדים יראו אש בתוך הבית ויזהו אותו.

3. האש תמיד במקום שלא ניתן לראות אותה. 

4. אין ארובות.

5. הבתים מאבנים לא מעובדות שאפשר לחשוב מרחוק מכיוון הים שהם סלעים.

כדי שלא יסתלסל עשן כלפי מעלה. במקום זה יש פתחים קטנים במקומות נמוכים במבנה. העשן מתפזר בגובה נמוך.

אבדילוס באיקריה.  זכויות יוצרים: אבי רוזנטל. ספטמבר 2024

לפחות במאה השנים האחרונות כבר אין פחד משודדי ים. העיירות הגדולות באי הבירה Agios Kirykos ו-Evdilos (בה גרנו במלון במשך שהותנו באי) שוכנות לחוף הים האגאי.

מים זורמים

קיבלנו מטלה לשוחח עם מקומיים ולנסות שהם יתיחסו לכמה נושאים שנכללו במטלה זו. 

במקרה שותפתי למטלה ואני שוחחנו עם אישה שיצאה מביתה. 

היא אמרה לנו שהשנה יש מים כל הזמן. הכוונה היא למים זורמים בברזים. מיד שאלתי אותה: האם יש שנים שאין מים? היא ענתה שיש שנים שלא כל הזמן יש מים זורמים בברזים. 

היא הוסיפה שגם השנה בכפרים קטנים יש מים זורמים לסירוגין: יום - כן ויום - לא. 

שירותים רפואיים

הבחור שבתמונה בתחילת פוסט זה הוא מדריך טיולים שהדריך אותנו באותו סיור. הוא עובד עבודות נוספות. אחת מהן היא עבודה כטכנאי צילום רנטגן בבית החולים המקומי. 

העבודה שלו במספר עבודות מעידה על קשיי פרנסה של מקומיים . היא גם מעידה על מצוקת כוח אדם בבית החולים המקומי.  

לדבריו וגם לדברי אחרים, המצוקה העיקרית בבית החולים היא מחסור ברופאים. 

כמו שבישראל רופאים רבים מעדיפים לעבוד במרכז ולא בפריפריה כך גם ביוון. 

איקריה היא קצה הפריפריה. 

לא מפליא שצריכים לארגן "מקרונדה" על מנת לממן ניתוח באתונה.

זוגיות

קוראי הבלוג יודעים שמציאת בן זוג מתאים או בת זוג מתאימה אינה פשוטה גם בארצנו. 

הבחור הצעיר שישבנו איתו בבית קפה במהלך המטלה שהוטלה עלינו (ראו בפסקה "מים זורמים" לעיל) הציג את זה כקושי גדול שהוא נתקל בו. 

יותר מדי צעירות עזבו את איקריה למקומות אחרים ולכן קשה לו למצוא בת זוג. 

אני מניח שזה תלוי גם בגורמים אישיותיים ושזה נכון גם לצעירה המחפשת בן זוג.

השורה התחתונה

כמעט שאין דברים מושלמים. לא ימים מושלמים. לא משחקים מושלמים. גם לא החיים באיקריה.

איקריה: הפן הקהילתי - מסיבות וחתונות

 

שקיעה באקמטרה באי איקריה. זכויות יוצרים: אבי רוזנטל
צולם בתאריך: 4.9..2024

בפוסטים קודמים על איקריה עסקתי גם בקהילה. כך למשל, בפוסט איקריה: כולם שווים - תרתי משמע, תיארתי את ההתנגדות של תושבי האי להקמת תחנת משטרה משום שאין בה צורך. 

בפוסט איקריה: נשים חזקות ועצמאיות בעקבות ארטמיס מוזכרת הקהילה בהקשר של הסבתא של הלני ובפוסט איקריה: "אזור כחול" בלי כחל וסרק מוזכרת הקהילה כאחד הגורמים התורמים לאריכות ימים. 

פוסט זה יתמקד כיצד החוזק של הקהילה בא לידי ביטוי במסיבות קהילתיות ליליות ובחתונות. 

פניגירי: מסיבות ריקודים קהילתיות

עז הרים בפאתי הכפר אקמטרה. זכויות יוצרים: אבי רוזנטל
צולם ב: 4.9.2024

לא בטוח שכתבתי בכותרת במדויק את השם של אירוע מסיבה. יש כאלה שאינם מבטאים את האות ג שבתוכו ואומרים פניארי במקום פניגירי (Panigiri).

אירוע כזה מתקיים בעיירה מסוימת או בכפר מסוים בתאריך ידוע מראש. 

התאריך הוא תאריך הקשור בביוגרפיה של קדוש מסוים של הכנסייה האורתודוקסית יוונית.   

למשל באקמטרה יש אירוע כזה באוגוסט (לפני שהגענו לאיקריה) ויש אירוע נוסף ב-16 בספטמבר (שבנו לישראל לפני תאריך זה). 

אין מנהל פרויקט או אמרגן המארגן את הפניגיארי. זה מאורגן  על ידי מתנדבים מתוך הקהילה. 

יומיים לפני המסיבה מתנדבים מארגנים שולחנות וכיסאות.

קונים כמויות גדולות של אוכל: תפוחי אדמה, בצל ועגבניות. הבשר היחיד המוגש הוא בשר עיזים. 

יש גם יין, בירה ואוזו. 

משתתפים בני הקהילה המקומית וגם אנשים מכפרים ועיירות אחרים באי, תיירים מיוון ותיירים מחו"ל.  

המסיבה נמשכת כל הלילה. רוקדים בני הקהילה הצעירים (גיל 14 או גיל 15) וגם בני ה-90 ומעלה. 

כשאני הולך ברגל בהר איתן או ביער ירושלים אני רואה הרבה זבל שהשליכו מטיילים, שלא טרחו לאסוף אותו. 

בפניגיארי באיקריה יש מתנדבים המנקים את המקום ואוספים את הזבל. 

לאחר כמה ימים

מפורסם דוח כספי המציין את הדברים הבאים:

1. מה היו ההוצאות (כאמור רוב הפעילות נעשית בהתנדבות ואין תשלום על שכירת מקום לאירוע)? 

2. מה היו ההכנסות?

3. מהו הרווח?

4. מה יעשה ברווח? 

הרווח מיועד למטרות קהילתיות, למשל: מגרש משחקים לילדים. 

ביטול האירוע

קהילה או לא קהילה? בטח קהילה. 

אם חו"ח נפטר ילד או נער בכפר בו אמור להתקיים האירוע, האירוע מבוטל.

חתונות

חתונות בישראל

ההתנהלות הכלכלית בישראל בהקשר של חתונות היא לא רציונלית.

הזוג הצעיר לוקח הלוואות על מנת לממן טקס יקר. הוא עלול לשלם את ההלוואות שלקח במשך כמה שנים במקום להשקיע בדברים מהנים שבונים את הקשר או בהתבססות כלכלית. 

ראו למשל שני פוסטים שכתבתי חתונה ללא חובות

וחתונוש, בר-מצווש,בת-מצווש ההיבט הכלכלי

אגב, במחקר שקראתי נמצא ,שחתונה גדולה ויקרה אינה מגדילה את ההסתברות לנישואים מאושרים. להיפך, שיעור הגירושין בין המתחתנים בחתונות פאר היה גבוה מאשר בקרב המתחתנים בחתונות צנועות.

חתונות באיקריה 

החתונות מתקיימות בכנסיות. התפריט אחיד וצנוע: עז עם פילאף (אורז) ברוטב עגבניות. מקובל לזרוק אורז כביטוי לשמחה. בעיקר זורקים אורז על הכלה והחתן.

לא משלמים לכנסייה עבור אולם חתנות. אין הרבה מנות ומגוון ומבחר גדול של סוגי אוכל שעולים הרבה כסף. 

אין הבדלים בין עשירים ועניים בקהילה. כל הקהילה מוזמנת. 

האורחים מביאים כסף או מתנה. אלה הנמצאים ב"ישורת האחרונה" אולי זוכרים שגם בישראל של פעם היו מביאים מתנות לחתונה. 

תיבת הכספת שאליה מכניסים את המעטפה עם צ'ק בישראל היא שונה לגמרי באיקריה. 

באיקריה התיבה הזו היא נעלי הכלה. שם שמים כסף. הכלה חולצת את נעליה והמוזמנים דוחפים שטרות כסף לנעליים. הכלה מנסה להכניס את רגליה לנעליים עם השטרות בתוכם. 

אם היא מצליחה, זה אומר שלא הוכנסו מספיק שטרות כסף לנעליים. היא מוציאה את הרגליים שוב מהנעליים והקרואים ממשיכים לשים שטרות בנעל. 

עד השלב בו היא לא מצליחה להכניס רגליה לנעליים. 

יחסי מין לפני הנישואים

באיקריה כמו בישראל, זוגות שאינם דתיים קיצוניים מקיימים יחסי מין לפני הנישואים. 

בישראל מדובר בחרדים ואולי גם במספר קטן של זוגות שלא מהמגזר החרדי. 

בלילה שלאחר חתונה יהודית אורתודוקסית בני הזוג הדתיים הקיצוניים מתייחדים לראשונה בחייהם. קיום יחסי מין באותו לילה היא דרישה. 

בהרבה מקרים הזוג החרדי הצעיר לא קיבל הדרכה מתאימה בנושא מין לפני הנישואים. 

באיקריה זה שונה. לוקחים מהנשואים הטריים את המצעים והם ישנים על הרצפה. לאחר הלילה הראשון מחזירים להם את המצעים והם יכולים לנהוג כמו כל זוג נשוי בהקשר המיני. 

איקריה: נשים חזקות ועצמאיות בעקבות ארטמיס

 

פסל ארטמיס באפסוס.. מקור התמונה ויקיפדיה.
הרשאת שימוש: 

• CC BY-SA 4.0

• 
  
• נוצר: 11 במרץ 2018
• הועלה: 4 במרץ 2020

זכויות יוצרים: Blcksprt   

בפוסט הקודם על איקריה עסקתי בשיוויון באיקריה. אי-שיוויון עשוי להיות על בסיס אתני, אפליה על פי גיל, אפליה על פי מעמד או אפליה מגדרית.  

אין קבוצות אתניות שונות באיקריה, כך שאפלייה כזו אינה רלוונטית. לא ראיתי אפליה על בסיס של מעמד או גיל וגם נאמר לי שאין אפליה כזו. 

נותר הנושא המגדרי. ברוב המקומות שבהם יש אפליה מגדרית הנשים הן אלה המקופחות. 

לא במפתיע, נוצר הרושם שבאיקריה המצב שונה. 

ארטמיס

במיתולוגיה היוונית האלה ארטמיס (בתמונה בראשית הפוסט) היא ביתו של זאוס ואחותו התאומה (נולדה קודם) של אפולו. 

האלה היריבה שלה היא האלה אפרודיטה. אפרודיטה היא אלת האהבה היופי והפיריון הנשי. היא הצטיינה ביופיה. היא מתוארת כאלה של רומנטיקה, מיניות ואהבה חסרת גבולות. 

הדבר היחיד שהיה משותף לה ולארטמיס היה היופי. ביתר הדברים ארטמיס היא היפוכה של אפרודיטה. 

ארטמיס היא אלת הצייד. היא בתולה שלא חפצה באהבה ובנישואים. 

היא אלת השיוויון ומגנת הנשים.  

לא במקרה ארטמיס מקודשת באיקריה, אי של שיוויון, השונה מהחברה הפטריאכלית ביוון. אפילו יש מקדש ארטמיס באי, שלצערי לא ביקרתי בו. 

 

נשים עצמאיות ועוצמתיות באיקריה

בעבר היו גברי איקריאה מפליגים להפלגות ארוכות בספינות. הנשים ביצעו את כל העבודות ודאגו לפרנסה עד לחזרתם מההפלגות. 

על מנת לעמוד במשימה הקשה הזו הן היו צריכות להיות חזקות ועצמאיות. 

המורשת הזאת נמשכת גם היום. יש נשים בתפקידי ניהול, למשל: המנהלת של החברה המקומית שטיפלה בארגון הטיול של הקבוצה שלנו. 

ברוב הימים היו לנו שתי נהגות שנהגו בכבישים ההרריים הצרים והקשים של האי. בעלת החברה ועובדת שלה. 

בשונה מחברות פטריאכליות, נשים נשואות יוצאות לבלות עם חברות, ללא צורך באישור מהבעל.

הלני

כויות יוצרים: רמי סטויצקי. הועלה באישור בעל זכויות היוצרים.
צולם ב-4.9.2024: 

הלני קארמליס בסדנת בישול שהשתתפתנו בה ב-31.8.24 באיקריה. זכויות יוצרים: רמי סטויצקי

הלני היא אשתו של גורג'  קארמליס.  הבישול הנפלא שלה בא לידי ביטוי במסעדה שלה ושל בעלה בתוך החווה שלהם. 

אנחנו ואחרים השתתפנו בסדנת בישול שהיא העבירה לנו ולקבוצה נוספת באותו יום. 

רוב הבישול נעשה על ידה ורובנו בעיקר שמענו הסברים. 

התרומה שלי לסדנה הייתה חיתוך של כמה קישואים והוספה של כמה ירקות למחבת שבה הם בושלו.

ההוספה נעשתה בעיתוי שהיא אמרה לי להוסיף. יש סדר מסוים שבו מוסיפים את הירקות למחבת. מתחילים לבשל ללא שמן ובהמשך מוסיפים שמן זית שלוש פעמים. השלישית בתום החימום או הצלייה של הירקות.

ההנחה שאני הייתי חריג ורוב הנשים שהשתתפו בסדנה ממש בישלו היא מופרכת. 

את תוצרי הסדנה המעולים אכלנו בארוחת הצהריים. 

מתכונים שלה מופיעים בספר בישול בינלאומי. 

המטבח המקומי הוא מטבח ים תיכוני עם גוון מקומי. שימוש ב: עשבי תיבול כגון מרווה ורוזמרין, בשמן זית מקומי, ביין המקומי הטוב ביותר ושימוש ברוטב דמוי סילאן הנעשה מענבים במקום התמרים בהם משתמשים בארץ. 

 

לצערי, אני לא מוצא את צילום התמונה של ארבע דורות נשים ממשפחתה, שהייתה תלויה על קיר במקום בו התקיימה הסדנה. 

הדמות המרשימה ביותר היא הסבתא שלה שנפטרה בגיל 100. 

הסבתא התאלמנה בגיל 38. ארבעה מחמשת ילדיה נפטרו בגיל צעיר. אימה של הלני הייתה היחידה שהאריכה ימים. 

הסבתא הוותה מודל עבורה. למרות כל האסונות תפקדה היטב עד ימיה האחרונים. 

לדברי הלני, מה שסייע לסבתא היו: מחויבות למשפחה, מחויבות לקהילה, תזונה נכונה, גישה חיובית ואמונה (אמונה דתית נוצרית אורתודוקסית). 

היא מתארת את הסבתא כמי שהלכה תמיד עם גבעול רוזמרין בשיער. גם כסגולה וגם כתבלין לשימוש במידת הצורך. 

התזונה האיקראית

על פי הלני הם אוכלים הרבה ירקות מבושלים. דגים או בשר אוכלים פעם בשבעה או עשרה ימים. 

אוכלים בשר עיזים או עוף או הודו. לא אוכלים בשר בקר או בשר חזיר. 

עיזים פראיות מסתובבות חופשיות בהרים ואפשר לצוד אותן.

איפה אני נמצא ביריבות בין ארטמיס לאפרודיטה?

זהו ביטוי מעודן לשאלה מה התכונות שאני מעדיף בבת זוג ואולי בנשים בכלל?  

מעולם לא התחברתי לנשים שהדבר היחיד שהו היו יכולות להציע הוא יופי מהמם. 

אני צריך גם את החוזק שיש במין החזק באמת (נשים). גם את הרגישות ואת היכולות להיפתח ולחלוק רגשות ואת היכולת להקשיב. 

אני נמצא באיזשהו מקום באמצע כי גם ב"ישורת האחרונה" אני חושב ומרגיש שרומנטיקה אפשרית ואולי אפילו אהבה.  

הפוסט: משהו בין האוזניים, מתאר את הגישה שלי.

איקריה: כולם שווים - תרתי משמע

 

בית ועץ בכפר אקמטרה באיקריה
זכויות יוצרים על התמונה: אבי רוזנטל, נותר ב:4.9.2024

האם חברה שיוויונית היא אוטופיה או אפשרות ברת מימוש?

לגבי הצלחת המודל הקיבוצי בישראל יש חילוקי דעות.

המודל הקומוניסטי בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה היה כישלון מוחלט, שהביא לתוצאות קשות לאזרחים.

סטלין למשל, גרם למותם של מיליונים מבני עמו. מיוחסת לו האמירה שמותו של אדם אחד הוא טרגדיה. מותם של מיליון אנשים זו סטטיסטיקה. 

היו מודלים קומוניסטים אחרים שהביאו גם תוצאות טובות (בצד תוצאות רעות), למשל: חינוך חינם ובריאות חינם בקובה. 

מודל חריג הוא השלטון הקומוניסטי של סלבדור איינדה בצ'ילה. הוא נבחר לנשיאות בבחירות דמוקרטיות ואין ספק שתקופת כהונתו הייתה טובה יותר לעם הצ'יליאני מאשר תקופת כהונתו של הרודן פינושה שהדיח אותו. 

שיוויון באיקריה

מהמעט שכתבתי על הקהילה באיקריה בפוסט שכותרתו איקריה: תפיסה כלכלית שונה, ניתן להבין שבאיקריה יש פוטציאל למודל שיוויוני מוצלח. 

נוצר רושם, שצריך לבדוק אותו יותר לעומק, שאנשים מתייחסים זה לזה כחברי קהילה, ללא קשר לגיל, למשלח יד ולעושר. 

אנחנו מכירים בישראל ובמקומות אחרים גם חוסר שיוויון מגדרי. הרושם הוא שבאיקריה המצב שונה, אבל על כך אכתוב פוסט יעודי על נשים באיקריה. 

צריך לזכור שבאיקריה יש כ-8,500 תושבים בלבד. יותר גדול מקיבוץ, אבל הרבה יותר קטן ממדינה לא חריגה בקוטנה. 

בנוסף לכך, מדובר באוכלוסיה הומוגנית כמעט ללא מהגרים.

קומוניזם באיקריה

מיקוס תאודורקיס (1925-2021). מקור התמונה: ויקיפדיה.
הרשאת שימוש: CC BY-SA 2.0 
נוצר: 28.2010. היוצר וההעלאה המקורית: 
Heinrich Klaffs - originally posted to Flickr as Mikis Theodorakis Fabrik 070004

התמונה בראש פוסט זה היא מהכפר אקמטרה באיקריה. בכפר הזה ובמקמות אחרים התגוררו תושבים מקומיים אבל גם אלפי קומוניסטים יוונים, שהוגלו לאיקריה על ידי השלטון הצבאי היווני בזמן מלחמת העולם השנייה. 

תושבי האי קיבלו אותם במשך השנים בהם התגוררו באי עד שחזרו למקומות מגוריהם ביוון. 

קומוניסט מפורסם שהתגורר בכפר הזה וגם יצר מוזיקה במשך כשנתיים בהם התגורר בו, היה מיקוס תאודורקיס (1925-2021). תאודורקיס, זכור גם בגלל המוזיקה שיצר לסרט זורבה היווני. 

במאמר מוסגר, כשאיקריה, הקרובה לטורקיה, הייתה תחת שלטון טורקי, הטורקים תלו אדם על העץ שבתמונה. 
הוא נתלה על לא עוול בכפו. רק על מנת שיראו וייראו. 

השלטונות היווניים שהגלו את הקומוניסטים רצו לבודד אותם. 

בגלל הקושי להשיג מצרכים מחוץ לאי פיתחו המקומיים דרכים להתבססות על תוצרי מזון מקומיים, מה שיצר את התזונה היחודית והבריאה של תושבי איקריה.  

תושבי איקריה חריגים בהשוואה לתושבי איים אחרים בכך שהם תמיד היו מבודדים יחסית בגלל ריחוק פיזי מיוון ובגלל תנאי מזג האוויר שלפעמים מונעים גישה לאי.

בנוסף לתקופה שהיו תחת שלטון טורקיה, מיד אחרי זה הם היו עצמאיים במשך תקופה קצרה. אחרי זה הם הצטרפו ליוון, שהם חלק ממנה קצת יותר ממאה שנים. 

היום נציג המפלגה הקומוניסטית באיקריה עומד בראש המינהל המקומי. 

מדובר בשלטון קומוניסטי נאור ולא מדכא, שאינו מזכיר במאום את רוסיה ומדינות מזרח אירופה.

תושבי איקריה משלמים מיסים גבוהים יותר מאשר תושבי האי הסמוך סמוס. 

נרמז לי כאילו הם לא מרוצים מכך. שאלתי את מנהלת חברת הטיולים המקומית שאירגנה פעילויות שלנו ודאגה להסיע אותנו (היא בעצמה נהגה). 

התשובה שלה הייתה שבאי סמוס הסמוך משלמים מיסים בגובה של 50% ממה שתושבי איקריה משלמים. 

הסיבה להפרש בתשלום המס היא, שלסמוס נשלחו פליטים ומהגרים זרים, רובם מסוריה וחלקם מאפריקה. באיקריה אין פליטים זרים. 

היא לא קשרה את זה לשלטון הקומוניסטי באי. היא אמרה שקודמו של ראש המינהל המקומי לא היה קומוניסט ותושבי האי שילמו את מיסים גבוהים יותר באותה מידה. 

לא רק שיוויון גם פשיעה זניחה

במשך שבע שנים ביקשה ממשלת יוון להקים תחנת משטרה באיקריה. התושבים התנגדו. הם אמרו שאין צורך במשטרה באי. 

הבתים אינם נעולים ואף לא אחד גונב. בסופו של דבר כפה השלטון המרכזי על המקומיים הקמת תחנת משטרה. 

רק במקום נוסף אחד אחר נתקלתי בקהילה שיתופית באופן חריג ובבתים פתוחים שלא גונבים מהם. מדובר באי באלי באינדונזיה. 

המדריך המקומי בבאלי אמר שיש שם מקרים נדירים של גניבה, אבל תמיד מדובר בגנב שהגיע מאי אינדונזי אחר ולא במישהו מהקהילה. 

הגידול החד במספר התיירים באיקריה (תיירות פנים ותיירים ממדינות אחרות) מרמז על כך שבעתיד כנראה תהיה לתחנת המשטרה המקומית תעסוקה מסוימת.