יום שלישי, 20 במאי 2025

חסרי בית (הכרם)

 


כתבתי לא מעט פוסטים בבלוג זה על מקומות משמעותיים לי שבהם גרתי בירושלים. 


ללא ספק שכונת בית הכרם היא אחד מהם. גדלתי בה מגיל 12 ועד תחילת שנות ה-20 של חיי. 

לאחר גירושיי לפני קצת יותר משלוש שנים חזרתי אליה. 

זו השכונה בה ביצעתי את שתי העבודות המשמעותיות הראשנות בחיי: 

1. מדריך שחמט לילדי בית הספר היסודי בית הכרם כשהייתי נער בן 16.

2. פועל בניין במשך חודשיים אחרי סיום בית הספר התיכון ועד הגיוס לצה"ל.
הייתי שותף זוטר לבניית שני בניינים בשדרות הרצל בשכונת יפה נוף. 

קישורים לכמה פוסטים שכתבתי בבלוג האישי שלי על השכונה: 

1. הפוסט הפופולרי ביותר: 







לא רק אני כתבתי על בית הכרם



אחד מהסופרים הבולטים ביותר במדינת ישראל דוד גרוסמן גדל בבית הכרם. השכונה מופיעה בספריו. 
אתמול הייתי בבית הועד הישן במפגש של "אלול ספרותי" שבו דיברו סופרות מהשכונה על ספריהן ועל השימוש בשכונה במסגרת יצירותיהן. הסופרות הן כנרת רובינשטיין, איריס הרדן ומעין בן הגיא
בהחלט היה לי מעניין לשמוע.

הבוקר (20.5.25)


הבוקר התחיל טוב, נצמדתי לעקרונות אריכות הימים של ג'ורג' קארימליס מהאי איקריה.
הלכתי לישון מוקדם. אכלתי בערב מוקדם ומעט. קמתי ב-5:00 בבוקר והכנתי את שיעור הברידג' שאני מלמד אחה"צ. 
בשש וחצי יצאתי להליכה ארוכה ביער ירושלים. בדרכי לשם היה אירוע שהיה הרבה פחות נעים לי. 
קצת לפני כיכר דניה ראיתי זוג בגיל מבוגר על ספסל ליד הכביש.
האישה שכבה מכורבלת בשמיכה. בן-זוגה ישב על הספסל. כל המיטלטלין שלהם (מזוודה וכמה שקיות) היו איתם. 
לא היה לי ספק משדובר בחסרי בית. 
כמי שמרבה ללכת בשכונה, זו לא הפעם הראשונה שאני פוגש בחסרי בית. 
כבר ראיתי כמה פעמים מישהו ישן על ספסל בגן הקטן שליד המתנ"ס. גם הוא היה עם כל רכושו המועט. 
עצוב שיש אנשים הנמצאים במצב כזה במדינת ישראל. זה קורה גם בשכונות מבוססות כמו בית הכרם. 


הערה לא ממש שולית


בשנת 2016 טיילתי בניו זיילנד. איני זוכר האם באותה שנה או בשנה שאחריה או שבשנה שלפניה נבחרה העיר אוקלנד שבניו זילנד לעיר שהכי טוב לחיות בה בעולם. 
זה אולי נכון, אבל לא בהכרח נכון למספר קטן של חסיר בית שפגשתי שם: להיות חסר בית באוקלנד







יום שישי, 16 במאי 2025

טוני רובינס: להבחין ב"אורות אדומים"

 

טוני רובינס בשנת 2009. מקור התמונה: ויקיפדיה 
הרשאת שימוש: 

נוצר על ידי: Randy Stewart
ב- 23 בספטמבר 2009



טוני רובינס הוא מנטור ומאמן עסקי ואישי מהמובילים בעולם. 
בפברואר 2022 השתתפתי, מרחוק בסדנה של 5 ימים של טוני רובינס. 

יחד איתי השתתפו בסדנה עשרות אלפי אנשים מרחוק ומספר מצומצם יותר של משתתפים שנכחו פיזית במקום בו קיים רובינס את הסדנה.

הסדנה הייתה במשך 5 שעות בכל יום. בנוסף עשיתי כל יום תרגילים שהוא נתן. 
למדתי ממנו הרבה דברים ואני מודה לו על כך. 

סיכמתי את הסדנה מזווית הראייה שלי בפוסטים שכתבתי. באחרון יש קישורים גם לקודמים. כל אחד מהקודמים סיכם יום אחד בסדנה. כל יום עסק בהיבט אחר. 


עכשיו יש סרט תיעודי ב-Netflix המתאר סדנה של שישה ימים שטוני רובינס מעביר. 

שם הסרט: "טוני רובינס אני לא הגורו שלכם".

זו הפעם הראשונה שסדנה שלו מצולמת. 

זה אינו צילום רק של הסדנה מרובת המשתתפים, אלא גם של מה שקורה מאחורי הקלעים: 

רובינס מרואיין לפני ואחרי אירועים בסדנה. ישיבות הצוות שלו שבהן מתוכנן כל יום מתועדות אף הן. 


בחרתי להתמקד במה שרובינס  קורא לו "אורות אדומים". 

הנושא זה מתחבר אלי גם כמומחה לניהול סיכונים.  

בפוסט אשווה את הגישה האחראית שלו גם לאירועים אחרים שבהם יש פחות מודעות לסיכונים.


מה הכוונה ב"אורות אדומים"?


בסדנה מסוג זה אנשים נחשפים בפני מספר רב של משתתפים אחרים. 

הכוונה היא לאפשר להם פריצת דרך בחיים האישיים שלהם. 

פריצת דרך אפשרית רק ביציאה מאזור הנוחות ומדפוסי התנהלות לא מוצלחים, שלא לומר מזיקים. 

יציאה כזו מחייבת חשיפה. 

הרבה אנשים עשויים להפיק תועלת מסדנה כזו, אבל יש כאלה שעלולים לא לעמוד בלחצים ולהישבר. במקרי קיצון זה עלול להביא אפילו להתאבדות. 


"אורות אדומים" בהקשר זה מתייחס לזיהוי אנשים שיש להם פוטנציאל להישבר. 

מדובר באנשים שחוו דברים קשים במיוחד (התעללויות, חטיפות על ידי טרוריסטים, מחלות קשות) או בכאלה הנמצאים בטיפול פסיכיאטרי או חוו התמוטטות בעבר.

בפגישות הצוות מעלים חברי הצוות מקרים חשודים ככאלה. 

אם הוחלט שמישהו שייך לקבוצת "האורות האדומים", מטילים משימה על אחד מחברי הצוות לעקוב אחרי התנהלותו במהלך הסדנה על מנת שלא יגיע למצב קיצון. 

בכל ישיבת בוקר בסדנה מתארים העוקבים את רשמיהם מהתנהלות אותם אנשים במהלך היום הקודם על מנת שיוכלו למנוע מבעוד מועד מצב קיצון. 

המידע גם מאפשר לטוני רובינס להימנע מהעמדת אותם אנשים במצבי לחץ קיצוניים. 


חשוב להבין שלא בהכרח כאלה שעברו דברים קשים שייכים ל"אורות אדומים". יש כאלה שעברו דברים קשים והתמודדו איתם ומסוגלים להתמודד עם אתגרים נוספים. 


סדנת EST ללא "אורות אדומים"



בשנות ה-70 של המאה הקודמת, סדנאות EST היו פופולרית במדינת ישראל. מדובר בסדנאות ארוכות של שני סופי שבוע. 


גם בסדנאות אלה עומדים המשתתפים בלחצים קשים במטרה לשפר את מצבם. 

במידה מסוימת תחילת הסדנה הזכירה טירונות בצבא. 

כבחור צעיר השתתפתי בסדנה כזו וחוויתי את הלחצים שהיו בה. 

בין הלחצים:


1. מהמשתתפים נמנעה יציאה לשירותים במשך זמן ארוך (למעט כאלה שהציגו אישור רפואי). 


2. פרובוקציות של המנחה במטרה לערער תפיסות עולם של משתתפים. 

למשל: כשדיבר עם אנשים דתיים דיבר על אלוהים כאילו הוא אישה שחורה ועורר את זעמם. 

ההתפרצות שלהם כלפיו יצרה סוג של דיאלוג, שבו הסביר שאלוהים הוא לא בהכרח זכר ולא בהכרח לבן. 


לא הייתה לפני הסדנה ובמהלכה תשומות לב מספיקה כלפי כאלה העלולים להתמוטט. 

השאלון כלל שאלה האם את/ה בטיפול פסיכיאטרי? בצירוף המלצה לא הגיע לסדנה אם זה מצבך. 

קל מאוד למי שנמצא בטיפול פסיכיאטרי לסמן שאינו בטיפול כזה ולהגיע לסדנה. 

היו מאמרים בעיתונות שאמרו שהיו כאלה שהתמוטטו בסדנה. 


החוויה האישית שלי הייתה טובה. עמדתי בלחצים וחוויתי חוויה ייחודית ביחד עם אנשים נוספים. 

ההשפעה החיובית התפוגגה אחרי שבוע או שבועיים. לסדנה לא הייתה השפעה מתמשכת על חיי.


בצבא


גם בצבא יש לחצים קשים שלא כולם עומדים בהם. בעיקר בטירונות שנעשית מיד אחרי שהצעיר או הצעירה יוצאים מבית מוגן לחיים עם קבוצה של צעירים וצעירות בני גילם ולציות למפקדים. 

לא שנוי במחלוקת שנעשים מאמצים למנוע התמוטטות של חיילים.

לא שנוי במחלוקת שיש כאלה שמתאבדים. 

לא שנוי במחלוקת שיש כאלה שלא עומדים בלחצים ומתמוטטים בלי לנסות להתאבד. 



כשלכאורה אין לחצים קשים


כשלכאורה, אין לחצים קשים לא מחפשים "אורות אדומים". לא מעשי להשקיע כל כך הרבה על מנת לחפש אותם. כשהם נדלקים זו עלולה להיות אזהרה מאוחרת מדי. 


המקרה בו נתקלתי במהלך לימודיי באוניברסיטה


 במהלך לימודיי בפסיכולוגיה התבקשתי לקרוא מאמר לא קליני על חשיבה. 

הנבדקים התבקשו להשלים את המספר הבא בסדרות מספרים עם חוקיות, 

למשל: אם הסדרה היא 1 2 4 8 יש להשלים את המספר 16. כל מספר הוא הכפלה ב-2 של קודמו. 

בהערת שוליים נכתב שתוצאותיו של אחד המשתתפים הושמטו.

הסיבה: כשאותו משתתף לא הצליח לפתור את אחד התרגילים הוא התמוטט נפשית ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי. 

לאותו משתתף לא היה עבר פסיכיאטרי. 


לקחים


הלקח מההמקרה בניסוי הפסיכולוגי שהוזכר הוא שתמיד יש סיכונים. 
לא תמיד ניתן לצפות אותם ולהיערך אליהם. 

מזווית ראייה של ניהול סיכונים לא נכון לנסות להשקיע בטיפול בסיכונים שהסתברותם נמוכה וההשקעה במניעתם עלולה להיות עתירת משאבים. 
במקרים של סדנאות כמו של טוני רובינס ושל ה-EST מדובר בסיכונים, שהסתברותם אינה נמוכה, והנזק העלול להיגרם הוא ברמת חומרה גבוהה. אותו דבר נכון גם לגבי טירונות בצבא.

טוני רובינס פעל נכון ובאחריות כשניהל עם הצוות שלו מעקב ממשך אחרי "אורות אדומים". בסדנת ה-EST   זה לא נעשה. 

אין לי מספיק מידע על מנת לקבוע האם בצה"ל ובצבאות אחרים נעשה מספיק על מנת להציף "אורות אדומים"?




יום חמישי, 24 באפריל 2025

השואה מנקודת המבט שלי

 

האנדרטה לזכר יהודי קרושצ'נקו שנרצחו על ידי הנאצים בשנת 1942


אתמול (23.4.25) הייתי בזיכרון בסלון במתנ"ס בבית הכרם בירושלים. 

זאת הפעם הראשונה שהמרצה לא היה ניצול שואה או שורד שואה. 

גיורא אלון הוא דור שני לשואה. ההרצאה שלו הייתה טובה ומעניינת, אבל לא דומה מי שחווה את הזוועה הזו על בשרו למי שאחד או שניים מהוריו (במקרה של גיורא) חוו את זה. 

נותרו בישראל רק כ-120 אלף שורדי שואה. רובים במצב בריאותי גרוע במיוחד. רובם כבר אינם יכולים לספר על מה שעברו. 

מי יודע, אולי בשנה שעברה אני אספר בזיכרון לסלון כבן דור שני לשואה


חשיפה שלי לשורדי שואה


1. אימי איבדה את כל בני משפחתה הגרעינית 
היא התייתמה כנערה משני הוריה. היא היחידה ששרדה את השואה.

אחיותיה בעליהן וילדיהן נרצחו כולם. שמות חלק מהם מופיע באנדרטה בקרושצ'נקו, העיירה בה גדלה, המופיעה בתמונה בתחילת פוסט זה.

היא איבדה גם קרובי משפחה רבים אחרים שנרצחו אף הם.


2. הוריה של מי שהייתה אשתי איבדו את כל משפחתם הגרעינית וקרובי משפחה נוספים.


3. אני מתנדב בסיוע לניצולי שואה 



4. יעוץ ללא תשלום בכלכלת המשפחה

ב-15 השנים האחרונות אני גם יועץ לכלכלת המשפחה. שורדי שואה מקבלים את אותו היעוץ שמקבלים ממני אחרים. ההבדל הוא שהם אינם משלמים על היעוץ. גם היום ובעתיד מוזמנים לפנות אלי ליעוץ ללא תשלום. 


5. הרצאות ללא תשלום

אני מרצה על מגוון רחב של נושאים. חלק מההרצאות שלי הן לשורדי שואה. על הרצאות לשורדי שואה איני גובה תשלום כלשהו.


6. במסגרת לימודיי לתואר שני בפסיכולוגיה  

השתתפתי בקורס בו אספנו חלומות של אזרחים ותיקים. חלק מהם היו ניצולי שואה. לפרטים: הדקירה שקהתה


7. סיור ביזארי בבית חולים פסיכיאטרי

חולה מאושפז בבית חולים לחולי נפש עשה לי סיור פרטי מודרך על ידו במחלקות בית החולים. 
אחת הדמויות שהוא הציג לי היה שורד שואה. 




איך היותי בן דור שני לשואה השפיעה עלי? 


ההשפעה של היותי בן דור שני לשואה גדולה יותר ממה שמשערים במבט ראשון. 
אני מעריך שחלק מההשפעות דומות גם לגבי אחרים. 
למעשה זהו אחד משני הצירים המרכזיים שמשפיעים עלי.


ילדים הם החשובים ביותר 


אחותי ואני היינו הדבר החשוב ביותר בחיים של אימי ז"ל. כשנולדו לי ילדים גם הם הפכו לחשובים במיוחד עבורה. 
היא הייתה מוכנה לוותר על הכל רק למען לא יחסר כלום לילדים. 
לפעמים זה היה קיצוני מדי. יכולנו להסתדר גם בכוחות עצמנו. 

 אימה של גרושתי, שורדת אושויץ, אמרה שניצחה את היטלר. הוא רצה להשמיד אותנו ולה יש בנות ונכדים. 
היא לא ניצולת השואה היחידה ששמעתי אותה מתבטאת באופן הזה.

אני מוכן לוותר על הרבה למענם. זה גם הכיוון בהקשר של נכדתי הראשונה בת החודש, ואולי גם נכדים נוספים אם יהיו לי.


חשש שיקרו דברים לא טובים



מי שחווה על בשרו את השואה מביא בחשבון שעלולים להתרחש אירועי סיכון, שלא לומר אירועי אסון. 
התוצאה היא שחלק מאותם אנשים יקחו פחות סיכונים. 
ההשפעה של מה שקרה לדור שלפני פעלה עלי באופן כזה. 


פחד מהחלפת מקום עבודה


למרות שהיה לי מוניטין כאיש מקצוע טוב בתחום המחשבים ומערכות המידע, חששתי לעזוב את המשרה שלי במלם , אז יחידת סמך ממשלתית של משרד האוצר.
העדפתי לעבוד במקום שבו יש פנסיה תקציבית ולא מפטרים בו עובדים.
דחיתי לא מעט הצעות עבודה רק בגלל החשש הזה. 
על המעבר שלי לשוק הפרטי, שהתחיל רע ונגמר טוב, תוכלו לקרוא בפוסט: שקיפות או מה צריך יועץ לכלכלת המשפחה לגלות ללקוחותיו על התנהלותו הכלכלית? 


מונוגמיסט

תמיד חיפשתי בת זוג שתהיה איתי לכל אורך הדרך. לא חיפשתי הרפתקאות מחוץ לזוגיות. 
לפרטים קיראו: מונוגמיסט סדרתי


ניהול סיכונים


העיסוק שלי בניהול סיכונים קשור לתפיסת העולם שלי שאירועי סיכון עלולים להתרחש וצריך להיערך אליהם. 
בלא מעט מקרים, אני מנסה לא לקחת סיכונים גדולים מדי.


שחמט


בצעירותי שיחקתי שחמט בתחרויות ברמה גבוהה יחסית. גם בשנים האחרונות הייתה לי גיחה חד-פעמית לתחרות
מישהו כתב פעם, שיש אצל שחמטאים אלמנט של חשדנות, שלא לומר פארנויה. 
אתה לבד ואתה חושד ביריב שהוא מנסה להטעות אותך ולהכשיל אותך. 

חשד הגיוני לחלוטין באופן בו מתנהל משחק שחמט תחרותי. 


לא זורקים אוכל



נדיר מאוד שאני זורק אוכל. על זה גדלתי בבית. 

זה בהחלט מתחבר עם זה שלמי שעבר את השואה לא תמיד היה מה לאכול, ויש לו חשש מזה שזה עלול לקרות שוב

נדמה לי שאינני בן הדור השני היחיד שאינו זורק אוכל. 


דוגמה קונקרטית מהזמן האחרון, כולל היום. 

אני קונה דגים בשוק מחנה יהודה. בעל הדוכן, שהתידדתי איתו במהלך השנים, שאני קונה אצלו קבוע, אמר לי שאם הוא מפלט עבורי דגים כדאי לקחת גם את העצמות.

העצמות הן לא רק עצמות, אלא גם הרבה דג לאכילה. 

מי שמזמין במסעדה או קונה דג שלם, אוכל גם את החלקים הדורשים הפרדה מעצמות. 

הקונים של היום מפונקים יותר. הם קונים יחידות דגים מפולטות. 

לבעל הדוכן אין מה לעשות עם חלקי הדג המוקפים בעצמות. הוא מציע לי אותם ללא תשלום. 

זה אותו הדג רק עם קצת יותר עבודה להפרדתו מהעצמות. 



הסתפקות במועט


רבים מדור שורדי השואה יודעים להעריך את מה שיש להם. הם חיים בפשטות ומסתפקים במועט. 

גם אני לא נפלתי קורבן לתרבות הצריכה ואינני מתחבר למותגים יקרים. 

זה לא שאני מונע מעצמי דברים שאני נהנה מהם, אבל אינני זקוק למותרות מיותרים, לטעמי. 


תמיד העדפתי לטייל בארצות מרתקות מאשר לסוע לקניות בניו יורק או בלונדון. 



ניגודים בין הצירים  


אני איש של ניגודים. הציר השני שיש לו השפעה גדולה במיוחד שונה לחוטין מהציר של דור שני לשואה. 

הוא מכוון אותי להתייחס למה שקורה בהווה כפי שהוא. ללא החחשות של דור שני לשואה. 

הציר הזה הוא בעיקר זן בודהיזם עם השפעות של דאואיזם ובודהיזם



יום חמישי, 27 במרץ 2025

התחלות מאושרות בחודש מרץ

 

זכויות יוצרים לתמונה: ניר רוזנטל. באישור יוצר התמונה. צולם ב-26.3.2025

בלוג זה עוסק לא מעט בשלבים האחרונים בחיים. 

הרישא של שמו "הישורת האחרונה...." מעידה על כך. 

הוא בלוג אופטימי המתייחס לעשייה ולמשמעות ב"ישורת האחרונה", כפי שמעידה הסיפא של שמו: "לאו דזה וזקנים אחרים". 

הפעם אעסוק בהתחלות. 

כל מה שקרוב לסיום התחיל פעם בעבר. 


ההתחלות הן, בלא מעט מקרים, מלאות באושר ובתקווה להימשכות האושר לעד. 

לא תמיד זה מה שקורה ברבות השנים.

ב-25 במרץ 2025 בשעה 12:55 התבשרתי על לידתה של נכדתי הראשונה נגה, המופיעה ביחד איתי בתמונה בראש פוסט זה. 

ב-1 במרץ 1989 נולד בני הבכור ערן. 

בשני המקרים מדובר בהורים בשנות השלושים בחייהם. 

בשני המקרים מדובר בתינוקות שנולדו אחרי הזמן המשוער ללידה ואחרי שהות ארוכה בבית חולים בהמתנה ללידה. 


הלידה של בני הבכור הצפיה אותי באושר גדול. גם את מי שהייתה אשתי.

ידעתי שהגשמתי את אחד הדברים החשובים בחיי. 

ידעתי שזה לא נגמר בלידה, אלא זו אהבה ומחויבות מתמשכים לכל החיים. 

כשביקרתי את ביתי ובן זוגה ואת נכדתי, ביום השני לחייה, ראיתי את האושר הגדול של ההורים. 

הוא היה בהחלט דומה לאושר שאני חוויתי בהולדת בני הבכור. 

ממש באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה התייחסתי לשאלה: מה אנחנו משאירים אחרינו, אם בכלל, בסוף ימינו?

ברמה האישית שלי, אין ספק, שילדים הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאני משאיר אחריי. 


בתאריך של היום (27 במרץ) בשנת 1988 הייתה לי התחלה חדשה ומאושרת.

זה היה היום בו התחתנתי. 

גם הנישואים שלי היו אחת מההתחלות מלאות באושר ובתקווה להימשכות האושר לעד. 

במקרה הזה, כמו בלא מעט מקרים, האושר לא נמשך לעד. 

ב-6 בפברואר 2022 הפכתי לגרוש באופן רשמי. 

אחרי הרבה שנים טובות הגיעו השנים הרעות עד לאקורד הסיום של גירושים. 



שיר על אושר



שִׁעוּר בְּאֹשֶׁר

 

מִסֵּפֶר חַיִּים פָּתוּחַ,

לִמַּדְתָּ אוֹתִי פֶּרֶק קָצָר.

אֹרֶךְ לֹא יוֹתֵר מִיּוֹמַיִם.

גַּם כְּשֶׁאֵינָם גְּנוּבִים,

גְּנוּבִים הֵם הַמַּיִם.

מַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת,

שֶׁאֵינָם מְחִיקִים,

וְיוֹתֵר מִכָּל:

יְדִיעָה.

שֶׁגַּם הַבִּלְתִּי

אֶפְשָׁרִי.


אדינבורו, 1979


יום שלישי, 25 במרץ 2025

השאיר חותם אמדו במבה - מהטמה גנדי סנגלי

 

אמדו במבה, מקור התמונה: ויקיפדיה.
הרשאת שימוש: נחלת הכלל

המנהיג הדתי הסנגלי אמדו במבה נפטר בשנת 1927. עד היום הוא האדם הנערץ ביותר במולדתו. 

על פי הויקיפדיה "היה מנהיג דתי סופי (Sufi) בסנגל וחי בין השנים 1850–1927 תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי. הוא נולד בכפר בשם מבקה (Mbacké) הממוקם מזרחית לעיר דקר, בירתה של סנגל. השייח' אמדו במבה היה מנהיג דתי, משורר ומייסד המסדר המורידי במדינה, אשר ניהל מאבק לא-אלים נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי (The Muridiyya)."


הזרם הסופי שבמבה ייסד דגל בפציפיזם, בחוסר אלימות ובאהבת האדם ללא כל קשר לדתו וללאומיותו. 

במבה התנגד לשלטון הצרפתי בסנגל, אבל לא עבר על החוק ולא השתמש באלימות. 


השלטונות הצרפתים העמידו אותו למשפט. הוא אמר בבית המשפט שהוא מכיר רק בסמכותו של אלוהים ולא בסמכות בית המשפט. 

הצרפתים הניחו שהוא מסתיר משהו אי-חוקי וגרשו אותו מהמדינה. פעם אחת לגבון ופעם שנייה למאוריטניה. הוא גורש למספר רב של שנים. 

כשהתברר שאין שום בסיס להאשים אותו בעבירה כלשהי הוחזר לסנגל והפך למושא להערצה. 

סנגל היא מדינה דמוקרטית יציבה, בשונה מרבות ממדינות אפריקה. את היציבות הזו מייחסים בחלקה לבמבה ולמורשתו. 

גם היום במדינה האיסלמית הזו יש סובלנות רבה לדתות אחרות על פי תפיסתו של ממבה. 

יוסו נ'דור הוא הזמר הסנגלי המפורסם ביותר. בויקיפדיה נכתב עליו: "בשנת 2004 הרולינג סטון תיאר אותו "כזמר המפורסם ביותר עלי אדמות שחי בכל אפריקה". 

נ'דור מעריץ את אמדו במבה והקדיש לו את אחד משיריו.

יום שישי, 28 בפברואר 2025

אלי שרעבי: לחזור מהתופת ולהישאר בן אדם

 


מזמן לא התרשמתי מאדם כמו שהתרשמתי מאלי שרעבי, חבר קיבוץ בארי, ששוחרר לפני זמן לא ארוך משבי בעזה. לכולנו יש מה ללמוד מהאיש הנפלא הזה. 

כשצפינו בו ובשני החטופים שחזרו ביחד איתו מהשבי הארוך בעזה במצב פיזי נורא יכולנו רק לרחם עליו. אדם שאיבד את עולמו: אשתו ובנותיו נרצחו, אחיו נרצח בשבי החמאס והוא עצמו נראה במצב נורא אחרי העינויים וההרעבה בעזה. 

אדם שהיה קרוב להיות בעצמו אחרי "הישורת האחרונה".


אלי שרעבי שראינו כשלושה שבועות אחרי חזרתו מהשבי, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין (27.2.25) היה אדם לגמרי אחר. 

אדם שלא נתן לבשורה המרה של אובדן כל בנות משפחתו הגרעינית ושל אחיו בשבי החמאס לשבור אותו, 

אדם שאינו מפחד לגעת בכל הנושאים הכי כואבים, למרות שאילנה דיין הציעה לו להגביל אותה בנושאים שקשים לו.

אדם שבא לאולפן לטובת החטופים שנותרו עדיין בשבי. במיוחד החטוף אלון אהל. 

בחור צעיר שהיה ביחד איתו במינהרה במשך יותר משנה, כשהם כבולים ומעונים והוא תמך בו לכל אורך התקופה כמו אב. 

הוא גם הכין את אלון לאפשרות שהוא כאדם בשנות ה-50 של חייו ישוחרר לפני אלון.

אלון שהושאר פצוע לבד אחרי שכל אלה ששהו ביחד איתו במנהרה חזרו לארץ.

 

שרעבי תיאר את הגישה ההישרדותית שלו במהלך השבי. ההתמקדות בדברים העכשוויים הקונקרטיים כמו עוד קצת מזון או שתייה. 

חריגה ומרשימה במיוחד התיחסותו לאובדן אשתו ובנותיו. במקום לבכות את האובדן הנורא הוא דיבר על כך שזכה לשלושים שנים טובות עם אשתו ועל השנים שזכה לחיות עם בנותיו. 

אין לי מושג האם שרעבי מכיר את התפיסת של זן בודהיזם היפני, אבל ההתנהלות שלו וההתמקדות בהווה בהחלט מזכירות את התפיסה הזו המתמקדת בהוה הקונקרטי. 

הוא בהחלט נראה כאדם שיתמודד באופן מרשים עם השבר הנורא ויבנה את עצמו מחדש.


אלי שרעבי אינו היחיד


שרעבי אינו היחיד שהתרשמתי מההתמודדות שלו באופן יוצא דופן. לא אזכיר שמות אחרים על מנת לא לקפח בטעות מישהו או מישהי.

אנחנו רואים הרבה אנשים טובים מרשימים וערכיים ששרדו את השבי וכשחזרו מתמקדים בהחזרת החטופים שנותרו מאחור ובשיקום הקהילות שלהם.

 
אנחנו רואים את רוב משפחות של חטופים, שחזרו בחיים או, לצערנו הרב, החוזרו מתים, מתיצבות ואומרות שהן ימשיכו להאבק עד החזרת אחרון החטופים. 


האנשים האלה מייצגים את ישראל היפה, את הערכים של מקימי ומנהיגי מדינת ישראל, מימין ומשמאל,  מהקמתה, במשך שנים ארוכות . 

ערכים של ערבות הדדית ואי הפקרת פצועים בשטח. 


לא הגיע להם לעבור את מה שהם עברו, אבל לא תמיד הימנעות מסיכון תלויה בהם.  


בקצה השני של הסקלה מצוי בנימין נתניהו, האיש שאחראי על האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל יותר מכל אחד אחר. 

האיש שלו היה פועל אחרת ניתן היה להימנע מהאסון הנורא או לפחות להקטין אותו.

האיש ששם את האינטרסים האישיים שלו לפני כל דבר אחר, כולל הימנעות מהחזרת החטופים במועד מוקדם יותר. זה היה חוסך חיי חטופים והרבה סבל לחטופים שחזרו מהתופת וכאלה שעדיין שם. 

האיש שלא לקח אחריות על מעשיו ולא גילה אמפתיה לאלה שנפגעו.

  

 






יום שבת, 1 בפברואר 2025

הצד האפל של סוף "הישורת האחרונה"

 



כמי שעוסק הרבה ב"אזורים כחולים" אני רואה את הצד האופטימי של חיים ארוכים. למטבע הזו יש שני צדדים. 

נגעתי גם בצד השני האפל במספר פוסטים, למשל:  

 

חוויתי את זה באופן אישי כשהוריי היו במצב סיעודי

הכתבה של רותם שטרקמן בדה-מרקר של ה-31.1.25 חשובה בהקשר זה

בכתבה מראיין שטרקמן את דוד גורדון, משקיע ויועץ לבריאות דיגיטלית, חוקר אורח במרכז Minderoo לטכנולוגיה ודמוקרטיה בקיימברידג'. 
כמוני גם, דוד גורדון חווה באופן אישי טיפול בהורים סיעודיים הוא חוקר את הנושא של מצבים סיעודיים בהזדקנות. 
בשונה מהתקופה בה היו הוריי סיעודיים, היום שכיח יותר המודל של טיפול באדם סיעודי בביתו באמצעות עובד זר.

הכתבה חשובה לאנשים המתקרבים לגיל 75 או שעברו אותו ולכאלה שיש להם הורים בטווח הגילים האלה. 
כבר אמר בלטסר גרסיאן במאה ה-17: " לא צריך שנטבע כדי לחשוב על הסכנה". 
מהכתבה יכולים האנשים שהזכרתי לנסות להיערך לסיכון כזה. 
אגב, גם אני בגיל 73 צריך להיערך לסיכון כזה. 

נתונים חשובים שמוזכרים בכתבה


1. במדינת ישראל תוחלת החיים של נשים שהגיעו לגיל 65 היא 87. 

2. במדינת ישראל תוחלת החיים של גברים שהגיעו לגיל 65 היא 84.

3. עד גיל 75 מרבית האנשים מתפקדים.

4. מעל גיל 75 נמצאים ברמת סיכון גבוהה לההיפך לסיעודיים.

5. בישראל חיים כחצי מיליון אנשים בגילים 75-85. 

6. רבע מהם יהיו סיעודיים עד גיל 80.

7. כמחצית מאלה שמעל לגיל 85 יהיו סיעודיים. 

8. עלות עובד/ת זר/ה מגיעה לפחות ל-6,000 ש"ח לחודש.

7. העובד הזר יוצא לחופשות סוף שבוע ולחופשות שנתיות וצריך למצוא פתרון חלופי. 

8. אחוז גבוה מהסיעודיים סובלים מדמנציה.


הבעיה המהותית


במדינת ישראל אין גורם אחד המתכלל את הטיפול הסיעודי. 
משפחות של קשישים סיעודיים צריכות לנהל פרויקט מורכב,  יקר וקשה לביצוע בתחום שכמעט תמיד אין להן מושג בו. 
הן גם צריכות לבחור בעובד זר ולדאוג לתהליך הפורמלי של הסדרת עבודתו. מדובר בעלות כספית גם של  הסדרה וגם של העסקה.

קושי מהותי נוסף

 
הביטוחים הסיעודיים קורסים. כולל ביטוחים סיעודיים של אזרחים ותיקים ששילמו לביטוח במשך שנים וכשמגיע הרגע בו הם נזקקים לביטוח הם מקבלים הרבה פחות ממה שתכננו, אם בכלל.


היערכות מראש



דוד גורדן ממליץ לבצע שני דברים מראש משום שאדם דמנטי אינו יכול לבצע אותם: 

1. יפוי כוח מתמשך
מאפשר לבני משפחה או למיופה כוח אחר לבצע פעולות במקום חולה דמנטי. 
אני בהחלט מסכים עם דוד גורדון ובאופן אישי דאגתי כבר ליפוי כוח מתמשך שאני מקווה שלא יהיה בו שימוש בשנים הקרובות ואולי אזכה לכך שלא יהיה בו שימוש כלל. 

2. להביע באופן פורמלי את רצונו בהקשר של הארכת חיים
מי שאינו מעוניין בהארכת חייו במצב סיעודי דמנטי או במצב סיעודי אחר, צריך למלא מראש טופס. 
חלופה אחרת היא נסיעה למדינה אחרת שמאפשרת המתה של אנשים דמנטיים.
רשימה חלקית נכון להיום: הולנד, בלגיה, שויץ, קנדה, לוקסמבוג.
גם בעניין זה אין לי חילוקי דעות עם דוד גורדון. טרם ביצעתי תהליך פורמלי.
מעל דפי בלוג זה אני מודיע שאם אהיה דמנטי כך שלא אתפקד שכלית באופן סביר, אעדיף לסיים את חיי מוקדם ככל האפשר.

3. דברים פורמליים נוספים כמו צוואה
גם צוואה לא ניתן לערוך כשמישהו דמנטי. לא מצאתי התיחסות לכך בכתבה. 

4. דברים נוספים

דברים נוספים תוכלו למצוא בפוסט: "לי זה לא יקרה": כיצד להיערך למוות בטרם עת?


משהו אופטימי



לפני יומיים (30.1.25) חזר גדי מוזס איש מעל לגיל 80 אחרי שהייה של 482 בשבי ארגון טרור בעזה.  
האיש מעורר השראה. בתאו צעד כל יום שבעה קילומטר ואחרי חזרתו אמר שישקיע את מאמציו בשיקום קיבוצו ניר עוז. 
גדי מוזס הוא עדות חיה לכך שיש אנשים מעל גיל 75 שמתפקדים באופן מלא. הם חיים גם בינינו ולא רק ב"אזורים כחולים". 

 

המדינה הראשונה שנשים צפויות להגיע לתוחלת של 90 שנים

בית בסאולו בסרדיניה שהתושבים בו מעל לגיל 100 זכויות יוצרים: אבי רוזנטל צולם ב -9.2023 זכויות יוצרים: אבי רוזנטל לא מעט עסקתי ב "אזורים ...