יום רביעי, 11 בינואר 2023

שירים כמשחקי מילים

 


בפוסט שפירסמתי ב-22 בנובמבר כתבתי על שני ספרים: הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם והאדון שנפל לים. 

אל הספר המפורסם והחדש מבין השניים "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" הייתי מגיע בקלות בעצמי. ספק גדול אם הייתי מוצא את הספר השני, שהוא יצירת מופת של סופר לא ידוע, שפורסמה בשנת 1937. 

זה מביא אותי לערך מוסף נוסף של קשרים עם נשים. לא רק זוגיות. גם ידידות מעשירה. 

בהקשר של ספרים מרתקים ששמעתי עליהם מידידות אני יכול לציין שלושה ספרים.

בנוסף לספר שהוזכר כאן, שני ספרים שהמליצו לי ידידות נבונות ורחבות אופקים בשנות ה-20 של חיי. 

 

איש הקובייה

 

השני כרונולוגית, נקרא אז The Dice Man. 

מחבר הספר הוא Luke Rhinehart. אל תתנו לשם ההולנדי של המחבר להטעות אתכם. למעשה זה סופר אמריקאי ששאל לעצמו שם עט הולנדי. שם העט הוא כאילו שמו של פסיכיאטר המנהל את חייו על פי הטלות קוביה. מראש קובעים שש אפשרויות החלטה. לפחות אחת מהן מסוכנת. הקובייה היא זו שמחליטה. 

במקרה אחד בספר החליטה הקובייה, שהפסיכיאטר יוציא קבוצת חולי נפש לבושים בפיג'מות לראות סרט קולנוע באולם קולנוע רגיל. 

לא בכדי השתמשתי במושג "נקרא אז". אחרי שקראתי אותו יצא תרגום לעברית ששמו: איש הקובייה. 

ההתייחסות שלי לספר מתחברת עם התפיסה, שהחלטות רבות שלנו אינן החלטות רציונליות. אי רציונליות של החלטות מוכרת לנו מכלכלה התנהגותית ממגוון רחב של תחומים אחרים.

היא מוכרת לי ולאחרים גם מהזן בודהיזם. לי היא מוכרת גם מסדנת EST, שהשתתפתי בה בשנות העשרים של חיי.


האדם המשחק


יוהאן הויזינחה (1872-1945). מקור התמונה: ויקיפדיה

 


                                                                          נחלת הכלל

הספר הזה היה הראשון כרונולוגית. הוא השפיע עלי יותר מהאחרים. עד היום אני עושה שימוש ברעיונות מתוכו בהרצאה ייחודית שלי הנקראת: ברידג' כראי החיים. 

את הספר כתב ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינחה. על פי הויקיפדיה העברית: "הויזינחה נחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים במאה העשרים". 

בנוסף, היה מתנגד מובהק לנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה ולפניה. בתקופת כיבוש הולנד על ידי הנאצים  היה במעצר בית.   


הרעיון שהתחברתי אליו

הויזינחה מראה את הקשר בין משחק ויצירה או בין משחק ויצירתיות. 

הוא מתאר את תחילת היווצרות השירה ממשחקי מילים. השירה העתיקה היתה במבנים מסוימים של שורות, עם חריזה ועם צלילים קרובים של מילים או עם אונומטופאה.

נדבכים מאוחרים יותר ומורכבים יותר של שירה מודרנית הם כבר לא בהכרח כאלה.

הקשר אחר הוא לשוני. 

למילה Play בשפה האנגלית יש כפל משמעויות לא מקרי: לשחק ולנגן. נגינה היא דרך לביטוי יצירתיות. 

את הרעיון של יצירתיות במשחק ייחסתי בעבר הרחוק לשבירת סימטריות במשחק השחמט. 

היום אני קושר את זה ליצירתיות במשחק הברידג'. משחק שאני כותב עליו, מלמד אותו ומשחק אותו.


שירים

כמו רבים אחרים גם אני "חטאתי" בכתיבת שירים. בעיקר בשנות העשרים והשלושים של חיי. 

חלק מהשירים שכתבתי עונים על התיאור של משחקי מילים של הוייזינחה.

בחלקם עשויות להיות גם משמעויות מורכבות יותר.

בפוסט זה אביא כמה מהשירים הללו.

 

פרק 45 

 

פֶּרֶק אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ

וְגַם פֶּרֶק אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ

לֹא הִצִּיל חֲלוֹם שֶׁהִתְמַמֵּשׁ

הִשְׁתַּבֵּשׁ, הִתְיַבֵּשׁ

לֹא מִשֶּׁמֶשׁ.

מִשִּׁמּוּשׁ יוֹמְלִילִי  וְחוֹזֵר.

נִמְעַךְ, נִפְרַט, נִלְמַד,

שֶׁשִּׁמּוּשׁ בּוֹ לֹא יִמְצֶה

אֶת עַצְמוֹ לָעַד.

בְּאַנְגְּלִית:

Yet its use

cannot be exhausted

בְּסִינִית?

תִּשְׁאֲלוּ אֶת Chu Ta-kao

 

ירושלים, 1984

 

הערה: מעבר למשחקי המילים מסתתרת התיחסות לתוכנו של פרק 45 באחד מהספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה.

 

 מבט אחד


מַבָּט אֶחָד

מַבָּט אֶחָד אָרֹךְ,

מַבָּט אֶחָד אָבוּד,

קִפֵּל יוֹמַיִם שֶׁל שָׁנִים.

עַם אַתָּה אַהֲבָה

שֶׁאָבְדָה וְעוֹדָהּ,

זוּג עֵינַיִם חוֹמוֹת בְּפָנִים

וּצְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל

עַל אֲגַם וְעַל הַר

וְעָגָה שֶׁל דִּבּוּר

קְצָת שׁוֹנֶה וּמוּזָר.

מַגַּע יָד בְּיָד

וְלָשׁוֹן בְּלָשׁוֹן

יוֹם שְׁנֵי בְּעִקְבוֹת יוֹם רִאשׁוֹן.

כָּה שׁוֹטַטְנוּ

בִּרְחוֹבוֹת זָרִים וּקְרוֹבִים

מַשִּׁיקִים חֲלוֹמוֹת אוֹהֲבִים.

 

אדינבורו, 1979


האויר מלא את דמותך


הַאֲוִיר מַלֵּא אֶת דְּמוּתֵךְ

 

הַאֲוִיר מַלֵּא אֶת דְּמוּתֵךְ

בְּשִׂמְלָה מְפֻסְפֶּסֶת.

כְּמוֹ הַהֹוֶה שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי,

שֶׁהוּא כְּלוּ מִין חִיּוּךְ אֱוִילִי,

בְּסִבּוּב מִסָּבִיב לִדְבָרִים,

שֶׁאֵינָם וְיֶשְׁנָם

בְּדָלֶת אַמּוֹת וּבַדֶּלֶת דְּמוּתְךָ,

שֶׁיָּשׁוּר כְּמוֹ טִפָּה בְּגֶשֶׁם,

וְיוֹתִיר אֶת מוֹתִי וּמוֹתֵךְ

בְּפַעַם נוֹסֶפֶת.

 


ירושלים, 18.4.1983


וריאציות על טחינה


וַרְיַאצְיוֹת עַל טְחִינָה

 

וְהָאִישׁ שֶׁטַּחַן קָמַח כָּה דַּק

צָחַק.

צְחוֹק גָּדוֹל וְחַזֵּק,

לֹא מְרֻסָּק.

נִשָּׂא עוֹד שַׂק

שֶׁל תִּקְוָה כְּאוֹבֶה

שֶׁאוֹבֶה שֶׁהוֹוֶה

מַיִם צְלוּלִים

לְאֻמְלָלִים שֶׁבְּאֻמְלָלִים

טוֹחֲנֵי הַמִּלִּים.

 

יְרוּשָׁלַיִם, 13.3.1984


הערה: לא רק משחקי מילים. זו גם אינטרפרטציה שלי לסיפור זן.

יום שבת, 31 בדצמבר 2022

תחזית אישית לשנת 2023: האם יהיה Breakthrough?

 


שנת 2022 הייתה שנה לא פשוטה עבורי. שנה של Relocation תרתי משמע. 

כמה שינויים משמעותיים בשנה זו: לגור לבד, לשכור דירה, לשפץ דירה, לעבור לדירה שלי, להסתגל לחיים בשכונה חדשה-ישנה ועוד.

פריצת דרך (Breakthrough) טרם הייתה. פריצת הדרך  הייתה רק סדנה מרחוק בת חמישה מפגשים עם מאמן אישי ועסקי אמריקאי מרשים.

קיבלתי בה לא מעט כלים, שאולי יסיעו לי לעשות פריצת דרך בשנת 2023. 

התחזית הכלכלית שלי לשנת 2023 אינה אופטימית. למזלי, ברמה האישית אין לי בעיה כלכלית ולכן אוכל להתמקד בתחומים אחרים.


התחזית שלי ביחס לעצמי


כידוע, תחזיות לא בהכרח מתממשות.


זוגיות

קוראי הבלוג יודעים שאני מחפש זוגיות חדשה. בשנה הנכנסת אהיה פנוי יותר להתנסות בתחום זה. מאוד מקווה שאצור עם מישהי זוגיות יפה.


פעילות חברתית

זהו אחד התחומים שחשוב לי לצור קשרים חדשים, לאו דווקא זוגיים, וכמובן לפתח ולשמר קשרים קיימים: יותר פגישות, יותר פעילויות ביחד. כרגע, יש לי מעט יחסים כאלה.


עבודה

זה סימן טוב שבגיל 71 וחצי אני חושב על עבודה. מקווה להמשך של עבודות בתחומי יעוץ כלכלי למשפחות והוראת ברידג'. 

מעריך שאתן יותר הרצאות מאשר בשנה הקודמת. יהיו גם הרצאות בנושאים חדשים. 

קשה לי להעריך האם יהיו עבודות יעודיות בתחום של ניהול סיכונים. ברור שביעוצים כלכליים יש הכרח בניהול סיכונים.


כתיבה


אמשיך בכתיבה בבלוגים שלי, באתר JOKOPOST ובויקיפדיה. 

האם אכתוב עוד ספר ברידג'? 

רעיון יש. העבודה היא רבה ומתמשכת על מנת ליצר ספר ראוי. אינני משוכנע שאספיק לעשות זאת במהלך השנה.

יש גם רעיונות לספרים בתחומים אחרים. ספק גדול האם הם יבשילו השנה.


התנדבות

כנראה שאמשיך בהתנדבות עם יוצאים בשאלה מעולם החרדי ועם ניצולי שואה. 

המיזם החדש והיחודי של עיריית ירושלים של חוסן כלכלי לגילאי 60 פלוס בו אני מתנדב צפוי לדרוש ממני יותר פעילות בשנת 2023.


פעילויות פנאי

הגיע הזמן להרחיב אותן. 

מקווה להשתתף ביותר טיולים בארץ עם נופים מעניינים והליכה מספיקה ברגל, כפי שעשיתי בעבר. 

עדיין לא חושב על טיולים לחו"ל אחרי הטיול לפטגוניה, שהתחיל ללא קורונה והסתיים בעולם מוכה קורונה. 

אם תהיה הזדמנות מתאימה, למקום שמספיק מעניין אותי, אזרום איתה.

מקווה להתחיל ללכת להצגות, קונצרטים ומוזיאונים.

בשנה הקודמת בקושי הצלחתי ללכת להצגה אחת. 

כמובן שעשויות להיות פעילויות חדשות לא צפויות מראש.

יש קשר בין פעילויות פנאי ופעילות חברתית. מקווה למצוא מדי פעם שותפות או שותפים לטיול, להצגה, לסרט ולשיחה מעניינת בבית קפה או במסעדה.

 

האם תהיה פריצת דרך?

 

בתפיסות של זן בודהיזם ושל טאואיזם, לא ממש שואלים שאלות כאלה.

התשובות תלויות בכל כך הרבה דברים שאינם תלויים בנו.

כאיש מערבי המושפע מתפיסות אלה קשה לי להימנע מלשאול את השאלה. 

קשה לי להימנע מלהיות אופטימי, אולי אופטימי יותר מדי, ולהעריך שתהיה פריצת דרך משמעותית.

 

 

 






 

יום שבת, 24 בדצמבר 2022

יחסי מרות מדומים

 


הייתי עדיין בחור צעיר עם בלורית ארוכה ופרועה. כבר אחרי החלק המערבי של המסע למזרח והמשפט השלישי שנאמר במהלכו.

מדיטציה טרסנדנטלית הייתה אחד מעיסוקי הפנאי, הלא מעטים שלי. היא תפסה מקום חשוב בהווייתי באותם ימים.

בנוסף לתרגול הטכניקה המתקדמת, אותה למדתי בקורס בבריטניה, למדתי על הטכניקה, התרבות והפילוסופיה שמאחוריה, ההשפעות הפיזיולוגיות, דפוס גלי המוח ועוד. 

למדתי מקריאה מעמיקה בבהגווד גיטה. 

למדתי משמיעת קלטות וידאו של מהרישי מהש יוגי. 

למדתי גם מקריאת ספרים ומאמרים של פסיכולוגים וחוקרי מוח מערביים על מדיטציה בכלל והטרנסנדנטלית בפרט. 

גם משיחות עם והרצאות של אנשים נבונים שעסקו בנושא באופן מקצועי או חצי מקצועי.

גם סיימתי קורס של צ'קרים. 

תפקיד הצ'קר הוא לבדוק האם אנשים המתרגלים את הטכניקה מתרגלים אותה באופן טוב או סביר.

מדי פעם ביצעתי צ'קינג במרכז בירושלים אחרי שעות העבודה שלי.

קורס הסמכה כצ'קר אינו קל. ראייה לכך היא שבמחזור הלימודים שלי הייתי היחיד, שסיים אותו והוסמך כצ'קר.

בהיררכיה של הקהילה, הגדולה בשנות ה-70 של המאה הקודמת בירושלים הייתי, באופן לא פורמלי, במעמד בכיר. 

אנשים היו שואלים אותי שאלות ולפעמים מקבלים תשובות לא רעות בכלל.

באופן פורמלי וגם באופן לא פורמלי היו אנשים בכירים ממני. המורים למדיטציה. 

שקלתי את האפשרות לסוע לשוויץ ובשנים מאוחרות יותר להולנד ולהשתתף בקורס כזה הנמשך כחצי שנה. 

לא הפחיד אותי עומס תרגול. לא הפחידו אותי לימודים תיאורטיים וגם לא השמועות על מקלחות קרות בבוקר וארוחות בוקר של חצי אשכולית. 

מה שכן הרתיע אותי היה ויתור על עבודה. בן דור שני לשואה המחפש ביטחון.

כל ההקדמה הארוכה הזו נועדה להביא אותי למה שהיה אז חשוב לי יותר: מציאת בת זוג. 

אולי תתפלאו, אבל גם היום זה חשוב לי.


לאחר צ'קינג


באחת הפעמים, שהגעתי למרכז למדיטציה לעשות צ'קינג למודטים, פגשתי את רותי (שם בדוי) שבאה לעשות צ'קינג. 

היא נראתה בחורה יפה ועדינה. כששוחחנו מעט אחרי הצ'קינג, התברר לי שהיא גם נבונה. 

ביקשתי ממנה את מספר הטלפון שלה ונעניתי בחיוב. התקשרתי והגעתי לביקור בדירת השותפות שלה, בשכונה מוזנחת אבל לא רחוקה מהאוניברסיטה בגבעת רם.

כעבור מספר ימים התקשרתי והוזמנתי לדירתה. ישבנו בסלון עם השותפות לדירת הסטודנטיות. 

לפגישה הראשונה היה טעם של עוד. היו פגישות נוספות באותו סלון.


אז מדוע יצאתי עם שותפה לדירה ולא איתה?


לא היה לי ספק מי מהשלוש מוצאת יותר חן בעיני. 

מה שהיה ברור לי היה ברור גם לדיירות הדירה.

ניחשתם נכון: רותי הייתה זו שמצאה חן בעיני.

 

אז מדוע יצאתי פעמיים עם טובה (שם בדוי) ולא יצאתי עם רותי? 

התשובה היא יחסי מרות.

לא לגמרי דייקתי כשכתבתי על דירת סטודנטיות: רק שתיים היו סטודנטיות. 

רותי סיפרה לי שהיא בת שבע עשרה ועזבה את הבית של ההורים בעיר קטנה בה התגוררה ועברה לירושלים. הרגשתי שהיא יותר פגיעה וניתנת להשפעה.

בלי לבדוק האם היא בת שבע עשרה בדיוק, או אולי כמה חודשים פחות או כמה חודשים יותר, חששתי מכך שגם ללא כוונה לנצל את מעמדי אעשה זאת  מבלי משים.  אולי הערצת הצ'קר החכם תסחוף את המודטת הפשוטה והמאוד צעירה למקומות שאולי לא באמת הייתה רוצה להיות בהם.  


מציאות מדומה


בעולם הטכנולוגי של היום אנחנו מדברים על מציאות מדומה. מערכות המחשוב יוצרות מה שנראה כמציאות על אף שאינו כזה. 

בעולם מורכב יותר ולא דיכוטומי גם על מציאות רבודה, מציאות משולבת בין חלקים מדומים וחלקים במציאות הפיזית. 

לא באמת היו יחסי מרות ביני לבין רותי. רק יחסי מרות מדומים.

נכון, ידעתי יותר על מדיטציה, פילוסופיה, מחשבים, פסיכולוגיה ונושאים  רבים אחרים. נסעתי לבד לחו"ל והצלחתי בעבודה ובלימודים אקדמיים.

המציאות אינה דיכוטומית היא רבודה (לאו דוקא במובן טכנולוגי). 

מעולם לא גרתי בדירת שותפים או שותפות ולא עזבתי עיר מגוריי לעיר אחרת.


 

 


יום שלישי, 22 בנובמבר 2022

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם והאדון שנפל לים

 

עטיפת הספר. מקור התמונה: ויקיפדיה

המשותף בין סיפרו הידוע של הסופר השוודי יונס יונסון (יצא בשנת 2009) לבין סיפרו הנשכח של הרברט קלייד לואיס הבריטי "האדון שנפל לים" (פורסם בשנת 1937)  הוא, ששניהם מתארים אירועים חריגים במיוחד.

 

הזקן בן 100 שקפץ מהחלון

 

אנחנו נוטים לקטלג בני אדם. גם לפי גיל. מקומו של זקן בן מאה הוא בדיור מוגן לקשישים. 

המציאות יותר מורכבת. הזקן בן מאה הרגיש כלוא. הוא הרגיש שכוחו עדיין במותניו ויצא להרפתקאות. 

מחקרים מראים כי השונות ברמת התפקוד בין אזרחים ותיקים היא השונות הגדולה ביותר בתפקוד בין בני גיל כלשהו. 
כך למשל, ב"אזורים הכחולים" יש אנשים רבים שממשיכים לתפקד גם בגיל מופלג.

בין המסרים של הספר, אפשר למצוא גם את המסר, שלא בהכרח גיל קובע תפקוד. 

באופן אישי, גם אני הרגשתי מקוטלג על פי גיל בתחילת מגפת הקורונה. לפרטים קראו: הקורונה היכתה בי קשות.

 

האדון שנפל לים


עטיפת הספר בהוצאת זיקית. כל הזכויות שמורות להוצאה על הספר ועל תמונה זו


"האדון שנפל לים" פורסם בשנת 1937 ותורגם לעברית בהוצאת "זיקית" בשנת 2013. אחרי שפורסם כתב יוני רז-פורטוגלי מאמר על הספר במדור הספרות של "הארץ". הכותרת: "יצירת מופת מיניאטורית שעלתה ממצולות השכחה".   

הנפילה של הנרי פרסטון סטנדיש, ניו יורקי "מרובע" מבוסס כלכלית, מספינת תענוגות לים, לא הייתה קפיצה מכוונת. היא נבעה משרשרת של טעויות מקריות. כמעט כולן לא של סטנדיש עצמו.

גם האיחור בזיהוי הנפילה על ידי צוות ונוסעי הספינה נבע מאוסף אירועים מקריים. 

מי יודע לולי זה הספינה אולי הייתה מגיעה אליו בהקדם ומצילה את חייו? 

בני אדם הם שבירים: לרגע אחד הם במצב מעולה ואז מספיק אירוע קטן, לא צפוי, על מנת שחייהם יהיו בסיכון או אולי יאבדו אותם.

מרבית הספר היא תיאור מצב מנקודת הראות של אדם הנמצא ב"ישורת האחרונה של חייו" בשנות ה-30 או אולי תחילת ה-40 של חייו. 

היכולות יוצאות הדופן שלו לשרוד באוקיינוס שעות רבות אינן מספיקות. 

סטנדיש עובר במהלך הספר את השלבים שעוברים אנשים הנמצאים על סף המוות, כמתואר, למשל בספרה של הפסיכיאטרית אליזבט קובלר-רוס. 

גם לקראת הסוף הוא מתקשה להבין איך יקיריו ואיך אחרים יחיו בעולם נטול הנרי פרסטון סטנדיש. 

כמו סטנדיש, רבים מאיתנו רוצים להאמין שהטבענו חותם כלשהו ולא נישכח. 

קרוב לודאי שהמעגל הקרוב (אשתו וילדיו הקטנים ואולי בני משפחה קרובה נוספים) יחוש בהיעדרו ויזכור אותו. 

התחושה שלי מקריאת הספר וניסיון החיים שלי ושל אחרים, מצביעים על כך, שברוב המקרים, אלה שלא במעגל הקרוב שוכחים.

יהונתן דיין, שתירגם לעברית, כתב אחרית דבר ארוכה. הוא קושר בין מה שקרה לסטנדיש לבין תפיסה אקזיסטנציאליסטית. 

איני חולק עליו, אבל אני מקשר את זה יותר לתפיסה של זן בודהיזם ודאואיזם.

 

יום שישי, 18 בנובמבר 2022

המשפט השלישי

 

 


התרבות הנוכחית מעודדת חוסר סבלנות. 

הודעות קצרות ב-Twitter או ב-Whatsapp. 

התעשרות מהירה דרך הלוטו או דרך תוכניות ריאליטי וכיו"ב. 

בתרבות הזאת לפעמים קוטעים אדם אחרי המשפט הראשון משום, שלכאורה, הבננו או משום, שלכאורה, הוא אינו מדבר לעניין. 

לפעמים באופן מנומס ולפאמים באופן בוטה.

ממרום שנותיי ב"ישורת האחרונה" אני מציע לכם (ולפעמים גם לעצמי) להקשיב גם למשפט השלישי. 

 

קורס תיאורטי (וגם קצת מעשי) על מדיטציה

 

 

מהארישי מהש יוגי. מקור התמונה: ויקיפדיה

בשנת 1976 יצאתי לראשונה ממדינת ישראל. נסעתי לבריטניה להשתתף בקורס על התפיסה הפילוסופית, תיאורטית (ואולי גם מעשית), שמאחורי המדיטציה הטרנסנדנטלית. 

 

מבנה שיעור כלל האזנה לוידאו של המארישי מהש יוגי על נושא ידוע מראש.  

חלק זה היה מעניין. מהרישי מהש יוגי היה איש נבון בעל ידע והבנה מעמיקים בתרבות ההינדית וכבעל תואר אוניברסיטאי בתחום הפיזיקה הייתה לו גם היכרות טובה עם החשיבה המערבית. 

 

החלק שאחרי ההאזנה לוידאו היה פחות מעניין. כל אחד מהמשתתפים נשאל שאלה על ההרצאה והיה צריך לענות עליה.

השאלות היו פשוטות ועם חומר פתוח. מטרתן הייתה וידוא הבנה של הדברים הבסיסיים, שנאמרו בהרצאה. 

התשובות היו חזרה, מילולית או כמעט מילולית,על מה שאמר המהרישי.



המשפט השלישי


באחת הפעמים, כשהתבקשתי לענות על שאלה, חרגתי מהדפוס. עניתי תשובה של שלושה משפטים הקשורים זה בזה.

אתאר לכם באדום מה חשבו השומעים.

 

משפט 1 

מה קרה לאבי? הוא בחור נבון ובדרך כלל מבין על מה מדבר המהארישי. אין שום קשר בין מה שהוא אומר למה שנאמר בוידאו.

 

משפט 2

יש איזשהו קשר בין מה שאמר המהארישי לבין מה שהוא אומר. לא ממש קרוב אבל יש קשר.

 

משפט 3

וואו!!!! זו בדיוק הפואנטה המרכזית של דברי המהארישי באותו נושא, אבל מכיוון קצת  שונה.

לאחר המשפט השלישי קמו כל המשתתפים בקורס ומחאו כפיים.

זאת הייתה הפעם היחידה במשך הקורס, שזה קרה במהלך החלק הזה של השיעור. 


מה קרה?


חרגתי מדפוס חשיבה קבוע וידוע מראש. החריגה עוררה התנגדות. 

אחרי שהתברר כי ניתן להגיע לאותו פיתרון גם בדרך אחרת השומעים אהבו את זה. 

 

מה עושה דפוס חשיבה קצת (או הרבה) שונה לחושב? 

 

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט שלי, המציג מחקר שתיאר פרופסור אדם גרנט בספרו "מיוחדים". 

פרופ' גרנט מדבר על חשיבה עצמאית בעבודה. אני מקביל את זה לחשיבה עצמאית של ילדים ונערים עניים באתיופיה המנסים להתפרנס. 

בשני ההקשרים החושבים מחוץ לקופסה מגיעים להישגים טובים יותר.


חשיבה ב"ישורת האחרונה" 


התנסות במטלות הדורשות שינוי בחשיבה משמרת יכולות שכליות אצל אזרחים וותיקים. היא מקטינה את ההסתברות ללקות בדמנציה ובהלצהיימר. 

כשחקן ברידג' ומורה לברידג' אני נוטה להמליץ על ברידג' בגיל השלישי (ולא רק בגיל השלישי). בנוסף להנאה ולצד החברתי של המשחק, מחקרים מראים שההסתברות למחלות הללו קטנה יותר אצל אלה המשחקים ברידג'.

כמובן, שיש גם לא מעט עיסוקים אחרים, הדורשים חשיבה לא רוטינית, התורמים תרומה דומה.











 

יום שישי, 4 בנובמבר 2022

מהכפר אל העיר

 


אני שוב בתקופת הסתגלות למקום חדש. השיפוץ הסתיים, למעט מספר ספיחים, שלפחות אחד מהם משמעותי. 

הפעם עברתי למקום קבוע. לדירה בבעלותי. בימים הראשונים אני חי על ארגזים. 

מדובר במעבר מדירה לדירה באותה שכונה. המרחק בין שתי הדירות הוא פחות מחמש דקות הליכה.

המרחק קצר אבל ההבדל משמעותי. 


בדירה השכורה


בדירה השכורה ברחוב דגניה הרגשתי כמו אדם הגר בכפר קטן. 

זהו רחוב ללא מוצא עם בתים ישנים רק מצידו האחד. בצידו השני יש עצים גדולים וישנים. 
חלקם מיועדים לשימור ומסומנים במספרים.
עצים אחרים הם עצי פרי. 
מעט מאוד מכוניות נוסעות ברחוב.

מעבר לרחוב יש ואדי וחלק מיער ירושלים. בריזת עמק הר שנשבה כמעט בכל עת מחלון חדר השינה בדירה, שימשה לי כאמצעי קירור בימי יולי-אוגוסט הלוהטים. 

בלילות שומעים את יללות התנים עליהן כתבתי בפוסט אחר. 
לא כתבתי על תרנגול מאי-שם בקרית משה או בגבעת שאול, שגם את קריאתו שומעים בשעות שלפני עליית השחר.

לולא הייתי שומע את הרכבת הקלה העוברת בשדרות הרצל, המקביל לרחוב, ובתדירות נמוכה יותר את האמבולנסים ברחוב איש שלום (רחוב ללא בתים) בדרכם לבתי החולים "הדסה" ואמבולנסים נוספים בשדרות הרצל בדרכם לבית החולים "שערי צדק", השקט היה נותן תחושה של כפר קטן, הקרוב לעיר הגדולה.

בדירה שלי


פחות שומעים את הרכבת הקלה ואת האמבולנסים, אבל יש בתים משני צידי הרחוב ומכוניות נוסעות בו בתדירות גבוהה בהרבה מאשר ברחוב דגניה. רחוב בית הכרם הוא רחוב חד-סיטרי ולכן כמות התנועה בו מוגבלת. 
בית הכרם היא עדיין שכונה ירוקה עם הרבה עצים וצמחים אחרים. גם ברחוב מגוריי.
בסוף הרחוב יש מרכז מסחרי. באמצע הרחוב יש בית קפה ובית כנסת גדול ובתחילת הרחוב, לא רחוק מדירתי מדירתי, נמצאים מכללת דוד ילין להוראה ובית הספר בית הכרם.

עיר לכל דבר ועניין.

    

מהכפר אל העיר באותה העיר


כמו המשורר הנורווגי האוגה, שחי באותו כפר את מרבית חייו גם אני חי את חיי בעיר אחת: ירושלים.

המעבר הנוכחי שלי הוא במידה מסוימת מעבר מהכפר אל העיר. 

המעבר המכפר אל העיר דורש הסתגלות נוספת על ההסתגלות הנדרשת לדירה חדשה/ישנה עבורי. 


עם הפנים קדימה


אחרי ההסתגלות אהיה פנוי יותר להתחלות חדשות מכל הסוגים. 

כפי שכתבתי בפוסט קודם, "הישורת האחרונה", בתפיסה שלי, היא מושג אופטימי.


 

 

מה אני כותב: ממואר או אוטוביוגרפיה?

אני בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים 2025 כותרתו של פוסט קודם הייתה  מה אני לומד מספרו האוטוביוגרפי של הר יקו מורקמי על ריצה למרחקים ארוכים?...