אזורים כחולים 2.0

 

 

כשאני נמצא ב"ישורת האחרונה" לא מפתיע שאני מתעניין בתוחלת החיים.

ישנם אזורים מסוימים על פני כדור הארץ, שבהם חיים יותר שנים. המדד שמתאר זאת הוא מספר יחסי גבוה של בני 100 ויותר.

פרופ' מישל פולן, סטטיסטיקאי בלגי העוסק בדמוגרפיה, חקר את הנושא וטבע את המושג "אזורים כחולים".

פולן וחוקרים אחרים (דן בואטנר, ג'יאני פס) מצאו חמישה אזורים בהם תוחלת החיים גבוהה יותר מאשר במקומות אחרים. 

המחקר הראשון היה בשנת 2004. ג'יאני פס ומישל פולן מצאו כי מספר הגברים היחסי הגבוה ביותר מעל גיל 100 הוא בכפרים במחוז נאוורו בסרדיניה.

חמישה "אזורים כחולים"

נמצאו חמישה אזורים כחולים. הארבעה שהתווספו למחוז נאוורו בסרדיניה הם:

1. האי אוקינאווה ביפן

2. ניקויה בקוסטה ריקה

3. איקריה ביוון

4. לומה לינדה בקליפורניה

כחול או כחול מזדעזע?

כחול מזעזע היא להקת רוק הולנדית. "האזורים הכחולים" אינם מזעזעים אבל מעמדם כ"אזורים כחולים"  עלול להזדעזע.

העולם המודרני הוא דינאמי ומשתנה.

מאמר קצר של דני בר-און בעיתון "הארץ, בתאריך 17.3.2023, מתאר דו"ח חדש שפרסם פרופ' פולן, ביחד עם ד"ר אן הרם מאוניברסיטת טאלין.

מהדוח עולה, שעל פי פרופ' פולן, חמשת "האזורים הכחולים" צומצמו לשניים. התווסף אזור כחול חדש: האי מרטיניק.

השניים שנותרו הם סרדיניה ואוקינאווה. 

פרופ' פולן מסביר שהזקנים באיקריה שביוון, מסתתרים ולכן קשה לאמת את הנתונים הנוכחיים.

שינויים בהרגלי תזונה לכיוון מזון תעשייתי גרמו לירידה בתוחלת החיים בניקויה. 

אגב, זה נכון גם באזור ספציפי באוקינאווה, הסמוך לחלק שבו נמצאים חיילים אמריקאים. 

תושבים מקומיים החיים בסמוך ל"עיירה האמריקאית" אימצו הרגלי אכילת מזון אמריקאים, הכוללים מזון מעובד רב.

תוחלת החיים שלהם קצרה יותר מאשר באוזרים אחרים.

לגבי לומה לינדה, פולן אומר שמלכתחילה לומה לינדה לא הייתה "אזור כחול". היא מותגה כך על ידי עיתונאי.

האי מרטיניק

 

 

חופים בצידו המערבי של מרטיניק. מקור התמונה: ויקיפדיה

הרשאה:  CC BY-SA 3.0

 

 האי מרטיניק נמצא באיים הקראביים, אבל הוא מוגדר כחלק מצרפת. האי נמצא צפונית לטרינידד וטובאגו. ב-1 בינואר 2020 חיו בו כ-361 אלף תושבים.

על פי המחקר של פולן והרם חיים על האי 2,200 אנשים מעל גיל 100. 

בשיחת וידאו של הכתב איתו אמר פולן: " קצב התמותה הכי נמוך שהכרתי מעל לגיל 100 היה 1:3. במרטיניק היחס הוא 1:4". 

"ההסתברות לחצות את גיל 100 באי היא פי אחת וחצי מהסתברות לעשות זאת בצרפת". 

פולן מייחס את זה לשילוב בין אורח חיים עם תמיכה משפחתית גדולה בגיל המבוגר ולשימוש במערכת הבריאות והביטוח הלאומי המתקדמת של צרפת. 

כמובן שעשויים להיות גורמים נוספים, שפולן מסרב להתייחס אליהם בטענה שהוא סטטיסטיקאי ולא מומחה באותם תחומים.

בין הגורמים שאני יכול לחשוב עליהם, וכמו פולן איני יכול לתקף אותם, נמצאים תזונה ואורח חיים עם פחות מתח. 

ביקורת על תפיסתו של פולן כפי שצוטטה

אם הציטוט שלו במאמר בעיתון, כאילו נותרו שלושה אזורים כחולים מוכחים בלבד הוא נכון, אז לי יש ביקורת על טענתו.

אינני מתווכח עם הטענה שעל פיה בניקויה כבר לא מאריכים חיים בגלל שינוי הרגלי תזונה. זוהי טענה שניתן למדוד אותה אמפירית ואני מניח שזה נעשה.

איני מתווכח גם עם הטענה ביחס לאריכות הימים של האדוויניסטים בלומה לינדה בקליפורניה. 

איני יודע דבר על אזור זה ולכן לא יכולה להיות לי דעה. 

יש לי ביקורת על הטענה של פרופ' פולן ביחס לאיקריה ביוון, על פיה זה אינו איזור כחול מוכח משום ש"הזקנים מתחבאים". 

לתפיסתי, הטענה שלו אינה טענה שנבדקה באופן מדעי.

אם מלכתחילה היה מצב שבו נצפה שם שיעור גבוה של בני מאה או יותר, אז השערת האפס (H0) שזה עדיין המצב. 

נדרש להוכיח את ההשערה H1 שהמצב השתנה. איני רואה כיצד מוכיחים אותה, אם "הזקנים מתחבאים".

זווית הראייה שלי

אני מעוניין לחיות חיים ארוכים בתנאי שמדובר בחיים פעילים עם צלילות מחשבתית. 

אני מוכן לוותר על שנים של חיים ללא תפקוד שכלי. לצערי הרב, התנסיתי בזה עם שני הוריי. בעיקר עם אימי ז"ל.

לבקר ב"אזורים כחולים?

אני מעוניין לבקר באזורים כחולים. ספציפית מעניינים אותי אוקינאווה וסרדיניה.

אוקינאווה

אני מתעניין ביפן ובתרבות הייחודית שלה. לא רק בזן בודהיזם. לא במקרה שם ביליתי את ירח הדבש שלי.

 לא מצאתי טיול מאורגן לאוקינאווה. נכון להיום, איני מעוניין לטייל שם לבד, על אף שאין לי חשש לביטחוני האישי.

סרדיניה

איטליה היא מדינה מרתקת לטיול: נופים יפים ומגוונים, מורשת תרבותית נפלאה ואוכל טוב.

לא פלא שזו מדינה בה טיילתי הכי הרבה פעמים. 

החל מטיול הבר מצווה של בני הבכור באותו פסח עתיר פיגועים, כולל הפיגוע במלון פארק בנתניה וכלה בביקור של ימים ספורים ברומא. 

טיילתי בהרבה אזורים של איטליה מהצפון ועד הדרום, כולל האי סיציליה. לסרדיניה טרם הגעתי. 

אני מתחיל לגלגל את הרעיון של נסיעה לשם כשהנסיבות יאפשרו את זה.

מי יודע אולי בנוסף לחוויות של טיול באזורים אלה, אלמד משהו שיעזור להאריך ו/או לשפר את חיי?

 

סימן שאתה קשיש

 

בשנת 1965 חברי להקת שלישיית גשר הירקון היו צעירים. 

הם שרו את השיר המצורף בתחילת פוסט זה. 

שניים מהם (אריק איינשטיין ובני אמדורסקי) כבר אחרי "הישורת האחרונה". 

רק ישראל גוריון עדיין איתנו. גם הוא כבר ב"ישורת האחרונה" (יליד 1935). 

בפוסט זה אתן סימנים בצעירים ובזקנים. חלק מהסימנים ללהיות צעיר מופיעים בשיר של שלישיית גשר הירקון. 

למעשה, סימני הזיקנה הם ההיפך מהסימנים לצעירות. 

לגבי כל אחד מהסימנים אתאר צעירים, אתר קשישים ואתאר את עצמי כנדרש בבלוג אישי.

להיפגש עם רופאים

בסוף שנות ה-20 של חיי הרגשתי לא טוב. ניגשתי לרופאת קופת חולים שלי. 

"אתה בטוח שאתה אצלי?" היא שאלה אותי ולא במקרה. במשך יותר מחמש שנים היא לא ראתה אותי.

הדפוס של הגעה בתדירות נמוכה לרופאים מאפיין צעירים. 

היום רופאים בקופת חולים מכירים אותי ואף אחד לא ישאל אותי שאלה כזו.

הגעה בתדירות גבוהה לרופאים מאפיינת זקנים. המפגשים הם לצורך מעקב שגרתי באמצעות בדיקות תקופתיות מסוגים שונים, חיסונים ומרשמים לתרופות (אם הקשיש יודע להשתמש באינטרנט או בטלפון חכם, הזמנת מרשמים יכולה להיעשות מרחוק).

לצערנו, יש גם מפגשים פחות נעימים עקב מחלות. 

באופן אישי מצבי טוב יחסית, כי נכון לעכשיו, אני אדם בריא.

בעיות בריאות

היום (16.3.23) נזכרתי בחופשה בצימר בקיבוץ דפנה כשהייתי באמצע שנות ה-40 של חיי. 

במהלך טיול בתוך הקיבוץ ראיתי מתח. 

זכרתי שבתחילת שנות ה-20 של חיי ביצעתי כמה עליות במתקן כזה באמצעות שרירי הידיים שלי. 
ניסיתי לשחזר את הזיכרון. זה הסתיים בכישלון לא כל כך מפואר.

גם לא הצלחתי להרים את עצמי וגם התחילו כאבי גב. חשבתי שגרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך.

כעבור כמה ימים הגעתי לאורטופד. הוא שלח אותו לצילום ושלח אותי לפיזיותרפיסט, עד שיסתיים פיענוח הצילום.

הייתי מאוד מודאג כשהוא אמר לי שיש שינויים בחוליות בגב, אבל... המשך המשפט היה: "לכל אחד מעל לגיל 40 יש שינויים כאלה". 

אחרי שבועיים נעלמו כאבי הגב כלא היו. 

בתרגילים שנתן לי הפיזיותרפיסט אני משתמש אחרי אימון בפארק כושר. גם היום השתמשתי בהם.

נזכרתי בעלייה הלא מוצלחת על המתח בביקור התקופתי אצל רופאת עיניים. 

בביקור הקודם היא איבחנה התחלת קטרקט באחת העיניים. עוד סימן מדאיג להזדקנות.

היום היא אמרה לי שמצבי מצויין. "לכל אחד מעל גיל 50 יש התחלת קטרקט. המצב שלך דומה למצב של אדם בגיל 55".

מצבי נראה טוב לגילי המתקדם. לא בהכרח בכל ההיבטים. קראו את הפוסט: מדוע לא ארוץ השנה 10 ק"מ במרתון ירושלים?

לקום בתחבורה הציבורית ולפנות כיסא ישיבה

"מפני שיבה תקום". 

לאזרחים ותיקים מציעים מקום ישיבה. 

לצעירים לרוב לא מציעים לקום כדי לפנות להם מקום ישיבה.

צעירים מנומסים, ויש גם כאלה, עשויים לקום באוטובוס או ברכבת קלה בפני מבוגרים יותר או בפני אנשים אחרים שנראה שקשה להם.

כידוע, התחבורה הציבורית היחידה שאני משתמש בה באופן עקבי היא הרכבת הקלה. 

לא פעם קמים ומציעים לי לשבת. כמעט תמיד אני דוחה את ההצעה. 

קורה שאני מציע את מקום הישיבה שלי לאנשים שקשה להם: אזרחים ותיקים, נכים ואפילו אימהות צעירות עם ילדים קטנים.

בלא מעט מהמקרים האלה יש צעירים בריאים שממשיכים לשבת ולא מציעים את מקומם לאותם אנשים.

לחלום

צעירים חולמים על עתיד טוב יותר עבורם ולפעמים גם עבור אחרים. 

הם חולמים על הצלחות יוצאות דופן בלימודים, בעבודה, במסעות אתגריים, במציאת אהבה גדולה מהחיים ועוד.

חלקם גם פועלים על מנת לממש את החלומות. 

לא פעם החלומות מתנפצים אל סלעי המציאות. 

רבים מהאנשים הנמצאים ב"ישורת האחרונה" כבר לא חולמים.

אצל חלקם זה תרתי-משמע: לרוב הם גם לא ישנים מספיק ברצף על מנת להגיע למצב של חלימה.

אני עדיין חולם ויוזם: חולם על השארת חותם, חולם על יוזמות ורעיונות חדשים, שאני גם מנסה לבצע אותם. 

חולם על זוגיות חדשה ואפילו על אהבה.

לפעמים חלומות מתגשמים.

ירידה בזיכרון  

גריאטר, שכבר איננו איתנו, אמר לנו כשבאתי אליו עם אימי ז"ל, שכבר הייתה קרובה לדמנציה, שלכל אחד בגיל 70 או יותר יש ירידה בזיכרון.

זו רק שאלה של קצב הירידה. 

רבים מבני גילי שמשוחחים איתי מודאגים מהירידה בזיכרון. 

אני מציע להם לשחק ברידג' או לעשות פעילות מנטלית אחרת הדורשת חשיבה משתנה ולא חשיבה מבוססת על דפוסים קבועים.

כששואלים אותי האם גם אני מודאג מירידה בזיכרון שלי? 

אני משיב שכל עוד אני מסוגל לשחק שחמט עיוור אני לא מודאג. 

הגריאטר לא טעה. גם אצלי יש ירידה, אבל בינתיים, טאצ' ווד, היא איטית.

עייפות

אתמול (15.3.22) קרסתי למיטה בשעה 9:30 בערב. 

התחלתי את היום בפגישה בשעה 8:00 בבוקר. לימדתי שלוש קבוצות ברידג'. יצאתי מהבית ב-9:15. 

בין השנייה לשלישית נדרשת נסיעה של יותר מחצי שעה. 

הספקתי להיות חצי שעה בבית בין השנייה לשלישית. 

קצת אחרי שעה 17:00 חזרתי הביתה. 

בשעה 18:00 השתתפתי בישיבה של צוות עבודה במסגרת המועצה לחוסן כלכלי לגילאי 60 פלוס של עיריית ירושלים.

אין ספק שהיה לי יום עמוס במיוחד, אבל כשהייתי בן 25 או אפילו בן 50 והיה לי יום עבודה עמוס לא פחות,  לא קרסתי.

מה שנכון לגביי נכון גם לקשישים רבים. הוא הרבה פחות נכון לגבי צעירים.

אני לפעמים עייף בערב אחרי שבבוקר רצתי 7-8 ק"מ. לפני עשר שנים לא הייתי עייף.

גם בהיבט של עייפות פיזית אינני יוצא דופן. זו תופעה מוכרת אצל אזרחים ותיקים רבים. 

היא הרבה פחות מוכרת אצל צעירים.

ניסיון

ישנם נושאים שהם טריוויאלים לטיפול או לביצוע לקשישים. 

צעירים צריכים להתאמץ הרבה יותר. 

הסיבה: קשישים כבר התנסו בזה מספר רב של פעמים. בשביל צעירים זה משהו שהם עושים בפעם הראשונה.

באופן אישי הניסיון פועל לטובתי בהקשרים של עבודה והתנדבות, בהקשרים של התנהלות כלכלית ובהקשרים רבים אחרים.

במקרה שלי, ולא רק במקרה שלי, מדובר בניסיון מגוון ועשיר וגם ביכולת ללמוד ממנו. העובדה שהזיכרון שלי מתפקד היטב עוזרת לי לזכור את ניסיון העבר.

לסיכום

כל עוד אזרחים ותיקים פעילים, עובדים, חיים בקהילה ותורמים לה ושומרים אל אורח חיים בריא ופעיל, בעזרת מעט מזל, מצבם עשוי להיות טוב גם ב"ישורת האחרונה" ואולי גם הארוכה.

אם הם גם ממשיכים לחלום וליזום, השמיים הם הגבול.

מדוע לא ארוץ השנה 10 ק"מ במרתון ירושלים?

 

 מאז גיל 62 או 63 אני רץ כל שנה 10 קילומטרים במרתון ירושלים.

הייתה הפסקה, לא ברצוני, בזמן תחילת מגפת הקורונה. הסיבה הייתה דחייה ואחרי זה ביטול המרתון.

ב"ישורת האחרונה" עלולים להתרחש אירועים בריאותיים לא ממש סימפטיים. 

במקרה שלי מדובר בניתוח קל בתחילת חודש ינואר. 

אני מכיר לא מעט מקרים בקבוצת הגיל שלי, שבהם מדובר באירועים בריאותיים חמורים בהרבה.

 

הניתוח

ב-5 בינואר עברתי ניתוח פרוסטטה. 

נראה, לפחות כרגע, שהניתוח הקל יחסית הזה, עבר בהצלחה.

יש שתי סיבות עיקריות לכך שאני משתף את זה עם קוראי הבלוג:

1. כ-70% מהגברים בקבוצת הגיל שלי סובלים מבעיה דומה.

שיתוף של מערכת השיקולים שלי וקבלת ההחלטות שלי עשוי לעזור לאנשים אחרים לקבל החלטה.

אציין שכל קבלת החלטה כזו היא אישית ולא בהכרח צריכים לקבל החלטה דומה לשלי. 

המידע שאני משתף כאן הוא בעיקר מידע אישי שלי. מי שמקבל החלטה צריך להתייעץ עם רופאים המתמחים בתחום זה ורופאים נוספים.

 2. כששיתפתי חברים אישיים שלי

גם כשאני לא משתף את קוראי הבלוג אני עשוי לשתף חברים אישיים שלי.

כשעשיתי את זה התברר, לא במפתיע, שחלקם סובלים מבעיה דומה והשיחה איתי עזרה להם בהקשר של קבלת ההחלטות שלהם.

הבנתי שזה עשוי לעזור גם לקוראי הבלוג. 

ריצה והניתוח

לאחר הניתוח נאסר עלי לרוץ במשך קצת יותר מחודשיים.

לאחר החודשיים הללו, צריך לבצע בדיקה. 

אם הבדיקה תקינה, מותר לי לרוץ.

המרתון מתקיים השנה ביום שישי ה-17 במרץ. 

חודש אחרי הניתוח קיבלתי החלטה לבטל את ההשתתפות שלי בריצה.

לא סתם באים ורצים 10 ק"מ

בשביל לרוץ 10 ק"מ צריך קודם להתאמן. 

אתאר כאן את דפוס האימונים האישי שלי לקראת מרתונים קודמים על מנת שהקוראים יוכלו להבין מדוע לא היה ריאלי שאתתף השנה במרתון. 

הבסיס: לרוץ לפחות פעם בשבוע

אני רץ פעם בשבוע כ-7-8 קילומטרים. לפעמים אני רץ פעמיים בשבוע.

עד גירושיי רצתי בעיקר בעמק לבן. 

בשנה האחרונה עברתי לגור בשכונת בית הכרם. מאז שעברתי לגור בשכונה זו אני רץ ביער ירושלים. 

אני אוהב לרוץ בטבע. לא על אספלט שפוגע בברכיים. רואים פרחים ועצים. 

בעמק לבן פוגשים גם בעלי חיים כמו תנים, שועלים, איילים, ציפורים. 

בזמן הריצה, אני מעבד רעיונות לפוסטים שאני כותב, לעבודה, לעזרה לאחרים ולשיפור חיי האישיים.

ההכנה למרתון ירושלים

לריצות השגרה אני מוסיף שלושה אימונים במשך שלושה שבועות. אימון אחד בשבוע.

בשבוע של המרתון אני מוותר על ריצה. מסתפק בריצה של 10 ק"מ במרתון עצמו.

באימונים המיוחדים אני רץ קצת יותר מ-10 קילומטרים. למסלול הרגיל אני מוסיף כמה עליות תלולות וארוכות. קשות יותר מעלייה כלשהי בריצת 10 קילומטרים במרתון ירושלים.

עם הפנים לעתיד

כפי שהבנתם, לא היו לי השנה שלושה שבועות בהם הייתי יכול להתאמן שלושה אימונים למרתון השנה.

לו הייתי בן 25 או 30 ייתכן שהייתי רץ ללא אימונים. בגילי המתקדם  זה לא אחראי לעשות את זה.

 

הריצה בשנת 2022

ריצת 10 קילומטרים במרתון של שנת 2022 הייתה קשה.

פעם ראשונה שרצתי כשאני גר לבד אחרי גירושים. המשמעויות היו:

1. הגעה ברגל מבית הכרם במקום בהסעה מאיצטדיון טדי.

2. אחרי הריצה חזרה ברגל  הביתה. 

גם בשנים קודמות חזרתי ברגל, אבל אז הייתה לי אפשרות לבקש שיסיעו אותו הביתה מאמצע הדרך (ניצלתי אותה פעם או פעמיים) ובשנת 2022 לא הייתה אפשרות כזו. 

הקושי העיקרי היה מזג האוויר הגשום והקר, שאיני זוכר כמוהו בריצות קודמות.

כל גן סאקר היה עיסת בוץ אחת גדולה. כמעט כל הפעילויות והמפגשים שאחרי הריצה הושבתו. 

הרגשתי קפוא ורטוב. בעיקר בכפות הידיים. לא חשבתי שאני צריך להביא כפפות ובקושי הצלחתי להשתמש באצבעות הידיים.

בעתיד

השנה אולי אלך ברגל לנקודות הסיום לראות את הרצים האתיופיים והקניתיים מסיימים את המרתון 10 דקות או 20 דקות לפני אלה שבאים אחריהם.

ייתכן שהשנה זה יהיה מעט שונה. כמה עולים מאתיופיה קרובים לצמרת העולמית בריצה זו.

אני מניח שהיו ביניהם כאלה שלא יסיימו 20 דקות אחרי המנצח.

אולי אפילו אחד מהם יזכה במרתון.

 

בשנת 2024 אני מקווה לרוץ שוב 10 ק"מ במרתון ירושלים.

האם זה יקרה? בהסתברות גבוהה כן, אבל לעולם אי אפשר לדעת.

 

לאחר לבטים: פוסט אישי על מצב הדמוקרטיה במדינת ישראל או איך גיליתי את המטרה האמיתית של יריב לוין?

 

 התלבטתי רבות וקשות: האם לגעת בנושאים פוליטיים רגישים בבלוג האישי שלי?

מטיבם של נושאים פוליטיים שהם מעוררים מחלוקות ותגובות אישיות חריפות משני הצדדים. במיוחד בעת הקשה הזו.

בסופו של יום, או אולי בסופם של כמה ימים, החלטתי להתייחס לנושא בעיקר מהזווית האישית שלי. 

אני מרגיש שזה בנפשנו. ריצת האמוק לחקיקה קשה ולא דמוקרטית, שעלולה להחריב את כל מה שנבנה פה במשך יותר ממאה שנים, מדאיגה אותי.

אין בדעתי לפרט כאן את דעתי האישית. אני עושה את זה בדרכים אחרות.

דרך ראשונה: השתתפות בהפגנות

השתתפתי ברוב ההפגנות בירושלים ובהפגנה אחת בתל אביב. 

ב"ישורת האחרונה" אני כבר אדם שנמנע בדרך כלל מהשתתפות בהפגנות. גם מחתימה על עצומות. 

הרימון שזרק יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצוויג ופצע חבר טוב שלי, הפחיד אותי. 

במשך מספר חודשים ביקרתי את חברי כמעט מדי יום. במקביל התידדתי מעט גם עם חברו לחדר בבית החולים, שנפצע קשה מאותו רימון ארור.  

אבל כשאין ברירה הולכים גם להפגנות. בהפגנות אני פוגש הרבה אנשים טובים בתחילת הדרך באמצע הדרך ואולי בסופה, שמפיחים תקווה שאולי לא הכל אבוד. 

 

דרך שנייה: כתיבה

אני אדם שכותב. מקווה שאני גם מגיע לקוראים ואולי אפילו משפיע על כמה מהם.

מאמרי דעה אני כותב באתר JOKOPOST. באתר הזה אני עורך את מדור הברידג'. יונתן קורפל, הבעלים של האתר שכנע אותי לכתוב גם על נושאים אחרים. אחרי שמה שכתבתי על אינדונזיה הצליח, כתבתי גם על נושאים אחרים.

דוגמאות למאמרים על הנושא שמטריד את רובנו: 

אידיאולוגיית המכסות,

"ואף על פי כן נוע ינוע" 

כל אחד מוכן להיות השני

  

מנהרו ועד בגין 

בבלוג שלי על ניהול סיכונים ומשברים אני מתייחס להרבה סוגים של סיכונים: רעידות אדמה, כורים אטומיים, התפרצויות הרי געש, קורונה, הונאות ברשת האינטרנט ובדיגיטל, סיכונים כלכליים ועוד. 

אני מתייחס גם לסיכונים בגלל התנהלות פוליטיקאים. 

אני מנסה לנתח אותם בראייה מקצועית של מנהלי סיכונים.

בהקשר של הממשלה הנוכחית, מי שמעוניין יכול לקרוא שני פוסטים:

 

ממשלת בן גביר, סמוטריץ ונתניהו מזווית של ניהול סיכונים

 

סיכוני ממשלת בן גביר, סמוטריץ ונתניהו - Revisited

 

 דרך שלישית: תרומה כספית

בימים כתיקונם, אני תורם קבוע בסכומים לא גדולים לעמותות ראויות. 

בצוק העיתים הנוכחי אני תורם מדי פעם, סכומים קטנים, גם למימון עמותות המארגנות את ההתנגדות להפיכה המשטרית.

איך גיליתי את המטרה האמיתית של יריב לוין?

רועי פולקמן היה פוליטיקאי. מזן קצת אחר וראוי לכבוד. 

פולקמן היה בחר הכנסת הצעיר ביותר בסיעת "כולנו" של כחלון. איש ימין הגיוני.

דרכנו הצטלבו בזום שהוא העביר לפיעלי חוסן כלכלי לגילאי 60 פלוס, בהקשר של JoinMe.

בביקורי בספרייה בשכונתי, שכונת בית הכרם, גיליתי על המדף ספר שהוא כתב.

שם הספר: עדכון גרסה - כללים חדשים לדמוקרטיה. 

בספר הוא מתייחס לשינויים בדמוקרטיה הישראלית טרם ההפיכה החוקתית.

בעמוד 39 הוא מתאר את המעורבות שלו בחוק הלאום, כחבר כנסת.

 

הוא מתאר שיחה בפברואר 2018 עם חברי הכנסת אבי דיכטר ויריב לוין, שקידמו את חוק הלאום מטעם הליכוד. פולקמן חיפש לשמור על האיזונים בין מדינת יהודית לבין המרכיב הדמוקרטי. 

הוא מתאר כיצד אמר להם, שהנוסח שעבר בועדת השרים, משנה את האיזון בין המרכיבים לטובת מדינה יהודית על חשבון דמוקרטיה וזכויות.

לדבריו, דיכטר היה פתוח להצעה מאוזנת: יהודית ודמוקרטית. 

לוין התעצבן ואמר:"זה העיקר בחוק כל השאר משני...".

פולקמן אמר ללוין שהוא למעשה מבטל את חוקי הזכויות, את כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.

אני מצטט מהספר: " נכון, זו המטרה", הודה לוין"

אם טרם הבנתם עד כמה מסוכנת החקיקה של לוין ורוטמן, אני מקווה מאוד שאחרי קריאת הציטוט לעיל אתם מבינים.

"לחיות" - שם קצת אירוני לסרט

 

קורסוואה בעת צילומי הסרט "שבעת הסמוראים" בשנת 1954. מקור התמונה: ויקיפדיה

זכויות יוצרים: נחלת הכלל

הסרט הבריטי החדש והמרגש "לחיות" עוסק באופן אירוני דווקא באדם שמגלה פתאום שהוא "בישורת האחרונה" של חייו. 

התסריטאי קאזואו אישיגורו, הסתמך על סרט מופת של אקירה קורוסאווה (1910-1988) הנקרא "איקירו" או בעברית לחיות. 

הסרט של קורוסאווה משנת 1953 הוא סרט בשחור-לבן. 

צפיתי בו בשנות ה-70 של המאה הקודמת בהקרנה לסטודנטים באוניברסיטה העברית בגבעת רם. 

התייחסתי אליו בפוסט ספי: הגלוי והנסתר. 

סרטים מפורסמים יותר של קורוסאווה הם ראשומון ושבעת הסמוראים.

צפיתי בלא מעט סרטים של קורוסאווה ואת רובם אהבתי.

 

קאזואו אישיגורו

 

 

קאזואו אישיגורו. מקור התמונה: ויקיפדיה.

 by Kubik

 Cracow (Poland), October 29, 2005

 Cppyrights: CC BY 2.5

 

קאזואו אישיגורו הוא סופר ולא תסריטאי. לא סתם סופר, אלא סופר שזכה בפרס נובל בשנת 2017. 

משמו אתם מבינים שהוא יפני ולכן לא מפתיע שהוא מכיר את סרט המופת הנ"ל דובר היפנית. 

אישיגורו אינו יפני החי ביפן. הוא חי בבריטניה ונשוי לאישה אנגליה. 

הוא זה שהעלה את הרעיון לעשות גרסה חדשה של הסרט של קורוסאווה.

"לחיות"

גם הסרט לחיות בו צפיתי הוא סרט נפלא. השלד המהותי של הסרט זהה לזה של סרטו של קורוסאווה.

פקיד עירייה נוקשה וחסר התחשבות באזרחים, אותם הוא אמור לשרת, משתנה בבת אחת והופך למישהו שמקדם פרויקט של הקמת גן שכונתי.

בגרסה החדשה זהו גן משחקים לילדים.  

זה קורה כשהוא מגלה שהוא חלה בסרטן וימיו ספורים. כשהוא מגלה את זה הוא מתחיל לחיות במקום לחזור על דפוס חיים ישן ואפור. 

באמצעות פרויקט הגן הציבורי, שעל קידומו הוא נלחם במתנגדים הביורוקרטים (בסרט של קורוסאווה מדובר במשפחת פשע המתנגדת לפרויקט) הוא מעניק משמעות לחיים שלו. 

הסוף הוא חמוץ-מתוק: הגן מוקם והתושבים, שכל השנים שנאו אותו, מדברים עליו בהערכה, שלא לומר הערצה. 

החלק החמוץ זו הפטירה שלו.

 

אירוניה 

השם "לחיות" בהקשר של אדם שנושק ל"ישורת האחרונה" הוא שם אירוני.

הוא חי הרבה שנים ועכשיו הוא חולה סופני שתוך זמן קצר כבר לא יחיה. 

מצד שני דווקא בסוף "הישורת האחרונה" הוא חוזר לחיות חיים מלאים יותר הוא נלחם להשגת מטרה. 

בגרסה הנוכחית של הסרט הוא גם מנסה להינות מהחיים. הוא מזמין בחורה צעירה, שעבדה תחתיו ועזבה למקום עבודה אחר, למסעדה מפוארת ומדבר איתה ועם אחרים באופן אישי יותר וגלוי יותר.

הוא מתחיל לראות אנשים אחרים כבני אדם ולא עוד כחלקים ממכונה ביורוקרטית. 

ההבנה שמה שחשוב בחיים היא לאו דווקא כסף, מעמד וכוח אופיינית לאנשים הנמצאים בשלבים מסוימים של הפרידה מהחיים.

תוכלו לראות את זה בספרים העוסקים בשלב זה של החיים. למשל בספרה של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס.

לא חיקוי של המקור

היפה ב"לחיות" הוא שאינו חיקוי של המקור אלא גם מציג זוויות נוספות.

"איקירו" הוא סרט מהתרבות היפנית. המתנגדים להקמת הגן הציבורי הם כנופיות פשע. כנראה היאקוזה. כולם מפחדים מהם, פרט לגיבור הסרט.

"לחיות" ממוקם בבריטניה של שנת 1953 (שנה אחרי שיצא לאקרנים הסרט המקורי של קורוסאווה). 

התרבות היא אנגלית. השחקנים אנגלים. המבטא הוא אנגלי. הנימוסים אנגליים. גם ה-Under Statement. 

איני זוכר בסרט המקורי של קורוסאווה, דמות רגישה ומרגשת כמו העובדת הצעירה, שעזבה את מקום עבודתה ככפיפה של גיבור הסרט.

אותה צעירה שלה הוא מגלה את סודו. אותה צעירה שהוא מזמין למסעדה. 

 

נגיעה קלה בתרבות היפנית ובתרבות הבריטית

גם בתרבות הבריטית, לפחות עד לפני כמה עשורים, וגם בתרבות היפנית יש נוקשות, סגירות, נימוס ופורמליות אבל ההבדלים הם גדולים מאוד. 

יפן כמעט ואינה קולטת מהגרים. היא מאוד הומוגנית מבחינה תרבותית. 

האימפריה הבריטית, שכבר מזמן אינה אימפריה, התקשתה להתאים את עצמה למציאות וראתה באזרחי מדינות שבהן שלטה בעבר כנתינים של המלכה או היום המלך ואיפשרה להם להגר אליה.

התוצאה היא מדינה רב תרבותית. 

לולא הייתה מדינה רב תרבותית, בריטניה הייתה קרובה לסוג של אסון קולינארי.

הבריטים הקלאסיים שומרים על פרטיות ולכל היותר ישאלו מישהו שהם לא מכירים את דעתו על מזג האוויר. 

היפנים יותר מדויקים ויותר אובססביים ואין להם את ההומור הבריטי המיוחד והשנון.

האוכל שלהם מעניין וטעים לחיכי. התרבות שלהם ייחודית ומעננינת, על פי שאינה חפה מהשפעות של תרבויות זרות בעיקר של מדינות  במזרח אסיה..

 

הערת שוליים

במובן מסוים נוהגים יוצרי הסרט באופן דומה לאקירה קורוסאווה. 

הם עושים אינטרפרטציה בתרבות אחרת של יצירה קלאסית. בדיוק כמו קורוסאווה.

"כס הדמים" שלו הוא אינטרפרטציה יפנית של "מקבת" של ויליאם שקספיר. 

סרט אחר הוא אינטרפרטציה יפנית של ספר של דוסטוייבסקי.

גם איקירו מבוסס על "מותו של איבן איליץ" של לב טולסטוי.

הקארמה החמקמקה

 

 

אם תקראו את הערך קארמה בויקיפדיה העברית תחשבו כנראה על סיבה ותוצאה. אולי גם על חטא ועונשו. אולי גם על מעשים טובים ששכרם בצידם. 

זה לא כל כך פשוט. יש כאלה שיחשבו שמדובר דווקא במשהו הקרוב יותר לגורל. משהו שאינו נשלט על ידי המעשים שלנו.

 

הגדרת המושג קארמה

להלן ההגדרה בויקיפדיה העברית: 

"קַארְמָה (מסנסקריט: कर्म (מידע • עזרה) - "פעולה" או "מעשה") הוא מושג פילוסופי-מיסטי, שמקורו בדתות הודיות, שמתאר מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה. זהו סך כל מעשיו של האדם - בעבר, בהווה ובעתיד. עקרון מרכזי הוא שהכוונה והמעשים של בן אדם (סיבה) משפיעים על העתיד של אותו בן אדם (תוצאה), כאשר מעשים טובים ישפיעו על קארמה טובה ועל האושר העתידי של האדם, לעיתים בחייו הנוכחיים ולעיתים בלידתו הבאה במעגל הסמסרה בעוד מעשים שליליים יבטיחו שלידתו הבאה תהיה רעה מזו הנוכחית.

"חוק הקארמה" הוא עיקרון תאולוגי מרכזי בדתות ההינדואיזם, בודהיזם, סיקהיזם וג'ייניזם (כולן נוסדו בהודו)."

נתקלתי כבר במושג קארמה בהקשר של הינדוהיזם עליו קראתי בתחילת דרכי הארוכה כמי שמתרגל מדיטציה טראנסנדנטלית כבר יותר מארבעים וחמש שנים.

הרבה פחות, אם בכלל, נתקלתי במושג הזה בהקשר של זרמים בודהיסטים הקרובים לתפיסתי כמו זן בודהיזם.

מיינמאר

אונג סן סו צ'י. מקור התמונה: ויקיפדיה

זכויות יוצרים:CC BY-SA 3.0

Remise du Prix Sakharov à Aung San Suu Kyi par Martin Schultz au Parlement européen à Strasbourg le 22 octobre 2013.

בבלוג אחר שלי שאלתי: מה אנחנו לא יודעים על אינדונזיה? ומה אנחנו לא יודעים על אתיופיה? 

באופן אישי, הייתי יכול לשאל את אותה שאלה על בורמה או בשמה הנוכחי מיינמאר. 

עד לפני  כשבועיים כל מה שידעתי על המדינה הזו, שמעולם לא ביקרתי בה, היה:

1. שמעתי על ראש ממשלתה או נו שהיה חברו של דוד בן גוריון.

2. ידעתי שהדת העיקרית שם היא בודהיזם. 

3. שמעתי על המשטר הדיקטטורי האכזר של חונטת גנרלים.

4. שמעתי על אונג סן סו צ'י כלת פרס נובל לשלום, שהתנגדה לחונטה. 

מה השתנה בשבועיים האחרונים?

אני קורא את ספרו של יאן פיליפ סנדקר "הדרך הארוכה לחוכמה". הכותב גרמני, הקשור בכל נימי נפשו למיינמאר והרבה לבקר בה.

בספר יש הקדמה ארוכה בה הוא מתאר את התפיסה והתרבות המקומית. את הגנרלים ובעיקר את האנשים הפשוטים והטובים שפגש שם.

המשך הספר הוא אוסף סיפורים בורמזיים קצרים ויפים שליקט ביחד עם אנשים אחרים, שעזרו לו.

התפיסה של המיינמארים שונה לחלוטין מהתפיסה שלנו במערב.

הסיפורים משקפים את התפיסה הזו.

 

אסטרולוגים

הרבה החלטות גורליות במיינמאר מתקבלות באמצעות התיעצות עם אסטרולוגים.

גם החלטות מדיניות של גנרלים מהשלטון.

דוגמה להחלטה כזו, לאו דווקא גורלית, מובאת להלן. הכותב מספר שנסע בכביש משובש וצר ופתאום היה קטע קצר של כביש מצוין עם ארבעה מסלולים ואחריו שוב כביש צר ומשובש. 

הוא שאל מדוע?

הסבירו לו שהגנרל שהיה אחראי על האזור התייעץ עם אסטרולוג. האסטרולוג אמר לו שמספרי המזל שלו הם 4 ו-5. 

עכשיו כבר הבנתם מדוע נסלל קטע כביש בן 4 מסלולים.

אורכו של הכביש המשופר היה 500 מטר. 

אני מניח שהבנתם מדוע הורה הגנראל לסלול כביש באורך של 500 מטר.

נוטים

נוטים הן רוחות המסתתרות בכל מיני מקומות, למשל בתוך עצים.

מצד שני הם דומים לבני אדם ונמצאים איתם באינטראקציות. 

במקרים רבים הם עוזרים לבני אדם ומצילים אותם מצרות. 

המיינמארים צריכים להתחשב לא רק באסטרולוגים, אלא גם בנוטים.

"עוצמת הקארמה"

 

אחד הסיפורים הקצרים בספר נקרא "עוצמת הקארמה". לפני שאצלול אליו אביא סיפור קצר נפלא עם מוסר השכל.

 

סיפור על ילדה חרוצה ולא מוכשרת

גיבורת הסיפור הייתה ילדה חרוצה, אבל תלמידה גרועה. חרף חריצותה נכשלה שוב ושוב.

כשישבה בביתה וניסתה לעשות שיעורי בית קשים במיוחד ידעה שתיכשל. היא הרימה ידיים ובמקום לעשות שיעורים הסתכלה על חילזון.

החילזון ניסה לטפס. באמצע הדרך נפל. הוא ניסה שוב ושוב. 

הילדה ציפתה שימשיך ליפול אבל... באחת הפעמים היא ראתה אותו מצליח לעלות את כל הדרך בלי ליפול.

מיד אחרי זה היא ניגשה לעשות את שיעורי הבית ו... הצליחה.

למחרת המורה ציינה, שלהפתעתה, העבודה של אותה תלמידה הייתה הטובה ביותר בכיתה.

 

חזרה ל"עוצמת הקארמה"

הסיפור הוא על איכר, עני במיוחד, שבגלל עוניו אשתו נטשה אותו. 

האיכר עזב את ביתו וביקש למות. הוא ביקש מאנשים שימצאו לו את מלאך המוות על מנת שיהרוג אותו.

הוא פגש זקן וסיפר לו על רצונו למות. הזקן אמר לו שזה בלתי אפשרי. 

כשפנה ללכת הניח הזקן את ידו על כתפו ואמר לו שהוא המוות.

לבקשת האיכר שיטול ממנו את חייו אמר לו שזה לא יקרה עכשיו. זה יקרה עשר שנים אחרי שהאיכר יתעשר. הוא נתן לו במתנה חץ וקשת. 

האיכר ירה בציפור וכשנפלה מצא שהיה בה הרבה זהב. כך התחילה דרכו לעושר ואושר.

שלושה חודשים לפני תום עשר השנים, נזכר האיכר בדברי המוות ולא רצה להיפרד מחייו. 

הוא ביקש שיבנו לו תיבה אטומה למים ומצוידת במזון ושתייה, המספיקים ליותר משלושה חודשים החליט להסתתר באמצעותה מפני מלאך המוות. 

הוא נכנס לתיבה והתיבה הוכנסה למקום עמוק במים. משרתיו קשרו אותה באמצעות חוט תיל ארוך שקצהו האחד חובר לתיבה והשני לעץ דקל על החוף. 

כשמלאך המוות בא עם הרשימות שלו ליום מותו של האיכר שהתעשר הוא מצא את כל אלה שעליו להמית, למעט האיכר. 

אבל אז הגיע לחוף הים ונתקל בתיל. כך גילה את התיבה. תחנוניו של האיכר לא הועילו והמוות הסביר לו שזאת הקארמה שלו למות באותו יום ולכן אינו יכול להימלט ממנה.

הערות מערביות שלי לסיפור

1. למעט מקרים חריגים לא כדאי להתאבד

מי שחווה משבר צריך להבין שיש חיים אחרי המשבר והמשבר עובר. 

הפוך ממה שעשה האיכר כשאשתו עזבה אותו.

אני מכיר את זה באופן אישי יותר מפעם אחת. קראו למשל:

משבר כלכלי אישי: קשים חייו של עצמאי ומשבר גיל ה-70 שלי.

אגב, גם בתפיסות של הזן והדאואיזם משברים אינם סוף העולם. 

מקרים חריגים שאני מכיר ומבין זה סרטן סופני ומחלות כמו ALS.

כמובן יש כאלה שיעדיפו לא לסיים את חייהם גם במצב כזה ויש כאלה שלא. 

הייחוד של המצבים הללו שהם כנראה בלתי הפיכים.

2. אהבה נכזבת אינה מצדיקה התאבדות

בלא מעט מקרים עשויה להיות בעתיד אהבה חדשה. שונה אבל לא בהכרח טובה פחות.

3. כל דבר מסתיים. גם דברים טובים

השם של הבלוג הזה, "הישורת האחרונה", בהחלט מייצג את הטענה הזו.

הקונטקס בבלוג הוא דווקא אופטימי. הישורת האחרונה עשויה להיות ארוכה ואפשר לעשות בה דברים מועילים, כפי שמעידה הסיפא של שם הבלוג "לאו דזה וזקנים אחרים". 

גם תקופת העושר והאושר של האיכר המאיינמרי צריכה להסתיים. הקושי הוא דווקא בידיעה החריגה מתי היא תסתיים.

 

האם שולטים בקארמה או שהיא גורל?

ההגדרה של קארמה היא חמקמקה: מצד אחד יכולת לשנות מצד שני גורל שאינו ניתן לשינוי.

נראה כי מחבר הסיפור המאיינמרי עלום השם נוטה דווקא לפרשנות של קארמה כגורל. 

היכולת לשנות את הקארמה עלולה להיות מוגבלת ברוב המקרים משום שהיא תוצר מצטבר של התנהגות במספר גדול של גלגולים.

כמובן, שיש מקרים חריגים בהם זה נעשה בכל זאת. 

אנלוגיה מערבית היא הקשר בין מיצוב כלכלי לבין מצבם הכלכלי של ההורים. 

הניידות בין עשירונים נמוכים לעשירונים גבוהים קטנה מאוד בכלכלות מערביות קפיטליסטיות.

אורסולה לה גווין

 

אורסוה לה גווין. מקור התמונה: ויקיפדיה

 

 CC BY-SA 2.0

 Ursula Le Guin. Photo by Marian Wood Kolisch

בבורותי הרבה, עד הבוקר לא שמעתי דבר על אורסולה לה גווין (21 באוקטובר 1929 - 22 בינואר 2018). 

אז במקום לכתוב עליה  אצטט. 

מהויקיפדיה העברית: "אורסולה קרובר לה גווין (באנגלית: Ursula Kroeber Le Guin‏; 21 באוקטובר 1929 - 22 בינואר 2018) הייתה סופרת אמריקאית, אשר כתבה בעיקר מדע בדיוני ופנטזיה, אך גם שירה, נובלות, ספרי ילדים ומאמרים, וכן תרגמה ספרים רבים לאנגלית. ידועה בכתיבתה הפמיניסטית, האנרכיסטית ובעלת המאפיינים הטאואיסטים. נחשבת לאחת מטובי סופרי הפנטזיה והמדע הבדיוני בעולם וזכתה במספר פרסי הוגו, וכן בפרסי נבולה, לוקוס, וגנדלף. ב-2003 הייתה הסופר ה-20 (והסופרת הראשונה) שזכה בפרס ה"גרנד מאסטר" (הקרוי החל מ-2002 פרס דיימון נייט), פרס מפעל חיים, המחולק החל מ-1975 לסופר מדע בדיוני אחד, פעם בשנה או שנתיים, לצדו של טקס חלוקת פרס נבולה^[1]."

אני מצרף קישור למאמר של קרן שפי ב"זמן הזה" שחשף אותי לדמות המרתקת הזו: אנתרופולוגיות של עולמות אפשריים. 

שתי נקודות שאתייחס אליהן בקצרה

1. עולמה העשיר של לה גווין הושפע גם מהדאואיזם.

2. בתחילת המאמר של קרן שפי מוזכר נאום קצר ונוקב של לה גווין בגיל 85 על  משמעותה העתידית של הספרות. הנאום הזה הפך לציטוט מרכזי שלה. ראוי בהחלט לקרוא אותו בעת קריאת המאמר. 

מאוד מרשים שאישה בת 85 ב"ישורת האחרונה" שלה פתוחה לגמרי לרעיונות מרתקים משני עולם ואינה נמצאת בסוג של השלמה פסיבית עם המציאות המתכלה.