מועדון פנויים פנויות: Happy End

 

בפוסט בין החיים למוות  ובפוסט אנטומיה של מועדון לפנויים ופנויות הבטחתי לספר על ה-Happy End של תקופת חברותי במועדון "אותו דבר" לפנויים ופנויות אקדמאים. לקראת סיום פוסט זה אעמוד בהבטחתי. 

בפוסט הקודם תיארתי כמה מההבחנות והניתוחים שלי כשצפיתי במה שמתרחש במהלך פעילויות במועדון הפנויים והפנויות.

לא זה היה המוקד. המוקד היה צפייה בנשים וניסיון להעריך עם מי ראוי לנסות לצור קשר. 

תהליך יצירת קשרים ביוזמתי

מדובר בתהליך אופייני. המציאות מורכבת יותר ולא בהכרח תמיד תואמת את התהליך הזה. 

בדרך כלל התחלתי בתצפית במטרה לזהות מישהי שמוצאת חן בעיני. 

כשזיהיתי, נסיתי לבחון יותר לעומק דפוסי התנהגות. 

אחר כך חיפשתי הזדמנות לדבר איתה. אם זה התפתח לידידות או להתחלת קשר זוגי, זרמתי עם זה.

  

כמובן שהיו גם תהליכים אחרים,  למשל כשמישהי ביקשה לסוע איתי במכונית שלי ובמהלך הנסיעה התפתחה שיחה עם טעם של עוד.

 

כבר לא הייתי בשלב הנאיבי של חיי, שבו חשבתי שיש רק אישה אחת שמתאימה לזוגיות טובה. 

כך שלפעמים זיהיתי יותר מאחת שאיתה תיתכן בניית קשר זוגי. גם אז הייתי מונוגמיסט. 

אם ראיתי שמתחיל להתפתח קשר משמעותי, התמקדתי רק בזאת שהתחיל קשר כזה איתה. 

תהליך יצירת קשר ביוזמת נשים

 

כנראה שהיו יותר מקרים בחיי שבהם אישה יזמה התחלת קשר איתי מאשר מקרים שאני הייתי היוזם. 

גם במועדון פנויים ופנויות זה קרה. 

 

התהליך האופייני:

מישהי יזמה שיחה איתי. כשגיליתי עניין ביותר משיחת נימוסין והמתעניינת התרשמה לחיוב, התפתח סוג של קשר. 

סוג הקשר היה שונה במקרים שונים. החל מרמה זו אחרת של ידידות וכלה בקשר זוגי.

 

קשרי ידידות שיצרתי

סוג הקשר היה שונה במקרים שונים. החל מרמה זו אחרת של ידידות וכלה בקשר זוגי.

היו קשרי ידידות שנפגשנו ודיברנו בבית קפה, במסעדה או בבית שלה או בבית שלי.

 

היו קשרי ידידות של הליכה ביחד לסרט, לקונצרט או להצגה.

 

היו קשרי ידידות של טיולים משותפים. של השאלת ספרים מומלצים זו מזה או זה מזו. 

כך הגעתי לכמה ספרים מצויינים באנגלית בנושא של זן בודהיזם.

יש קשרי הידידות ששרדו. יותר משלושים שנה. באחד מהם התפתחה גם ידידות של המשפחות: כולל בן הזוג שלה וילדיהם ואשתי לשעבר וילדיי.

זוגיות

היו גם קשרים מעבר לידידות. היה מגוון של קשרים כאלה: 

 

קשרים קצרים, שאחד משני הצדדים או שניהם הבינו שזה לא זה.

 

קשרים ארוכים יותר, שלי היה ברור, שזו אינה בת זוג מתאימה לי לזוגיות מתמשכת ולילדים משותפים. 

 

היו גם שני קשרים, שהיה בהם פוטנציאל לזוגיות מתמשכת ומונגמיסטית.

הקשר הראשון

נִסְגָּרִים

 

נִסְגָּרִים.

סוֹגְרִים חֶשְׁבּוֹנוֹת.

פְּעוּטִים בִּמְקוֹם פְּעוּטוֹת.

לַבְלָרֵי כְּאֵבִים וְעֶלְבּוֹנוֹת.

"אַתְּ..."

"אַתָּה..."

"אַתְּ..."

נִשְׁמַט.

אֲגַרְטַל הַחֲלוֹם.

מִשְׁתַּבֵּר, לִגְהִנּוּמִיּוֹת זְכוּכִית

קְטַנַּת דְּקִירוֹת.

 

ירושלים, 27.1.85

הַזְּמַן

 

הַזְּמַן רִפֵּא אֶת הַפְּצָעִים

וְעָטָה עֲלֵי שָׁכְבָה שֶׁל קַשְׁיוּת

עֲמִידָה לְכָל תַּעְתּוּעֶיךָ,

שֶׁפַּעַם אַחַר פַּעַם

פַּרְקְדוּנִי בַּעֲוִית שֶׁל אֵין אוֹנִים.

 

עַכְשָׁו אַתְּ בּוֹחֶנֶת אֶת

שִׁרְיוֹן הַנִּימוּס הֶעָדִין

בִּדְקִירוֹת מְחָטִים קַלּוֹת.

אַךְ הַזְּמַן,

הַזְּמַן רִפֵּא אֶת הַפְּצָעִים.

 

הָאָרִיג שֶׁלֹּא נֵאָרֵג

לֹא יֵאָרֵג לְעוֹלָם.

 

ירושלים, 7.10.1985

 

שני השירים מתארים את הקשר הראשון ומה שהיה אחריו.

זה התחיל נפלא. הגברת הייתה זו שיזמה את הקשר. בהתחלה נוצר קשר יפה. הרבה פתיחות הדדית. הרבה רצון לבלות שעות ביחד. שיחות ארוכות עליה ועלי. על תחומי עניין ותחביבים, על הורים ואחים ואחיות (בצד שלי רק אחות אחת). על תפיסות עולם. על ילדות, לימודים, עבודה וטיולים לחו"ל. על חברים וחברות קרובים ועל בני בנות זוג קודמים. 

אפילו הראתי לה שירים שכתבתי. 

כפי שאתם יכולים לקרוא בשיר "נסגרים", זה השתנה. 

אני המשכתי להשקיע בקשר כאילו שמדובר בבת זוג לחיים. בנוסף לחלקים הנחמדים של קשר הייתי בשבילה ועזרתי לה בכל מה שהיא הייתה צריכה.

היא הייתה צריכה הרבה עזרה. 

 

כשחזרתי מטיול של כמעט חודש בחוף המערבי של ארצות הברית עם ידידה שעשתה שם דוקטורט, הבאתי לה מתנה. 

המתנה הייתה "אבן דאגות", שקניתי בשמורת אינדיאנים נידחת באריזונה או ביוטה. 

האינדיאנים הסבירו שכשמחזיקים את האבן ביד, הדאגות עוברות מהראש של מי שמחזיקה אותה לאבן. 

נוצר דפוס של התרחקות ממני כשהתקרבתי והתקרבות אלי כשניסיתי להתרחק ולחפש בנות זוג חדשות. 

בניתוח קר של לאחר מעשה, ברור שלא היה מדובר בבת זוג מתאימה. היא התאימה למודל שתיארתי בפוסט אנטומיה של מועדון לפנויים ולפנויות: קושי ביצירת קשר זוגי.

הבעיה שלי הייתה שהשלכתי עליה את החלום שלי לצור זוגיות נפלאה.  

השיר "הזמן" מבטא את היציאה שלי מהקשיים של סיום הקשר. הוא מבטא את ההשלמה ואת ההתפכחות. ניסיונות ההתקרבות הרגעיים היו רק דקירות מחטים קלות. עברתי כבר

הקשר השני

הפעם לא הייתה התחלה רומנטית ודרמטית. 

אני יצרתי את הקשר עם מישהי חדשה במועדון. היה לנו טוב ביחד. היא בהחלט הייתה בת זוג פוטנציאלית טובה. אינטליגנטית, תומכת, נאה ובאופן עקבי מעוניינת בזוגיות איתי. 

גם איתה הייתה פתיחות שלה ושלי ועשינו דברים ביחד. 

אין שום ספק, שאני הייתי האשם באי-הצלחת הקשר. 

הקשר הזה היה ממש אחרי הקשר הראשון. קשה היה לי להשלים עם הפרידה. עדיין חשבתי על זו שהיה לי איתה קשר קודם, שמדי פעם יזמה איתי קשר. 

יצירת קשר זוגי היא דבר מורכב. גם לעיתוי יש משמעות. כמה חודשים יותר מאוחר ייתכן שהקשר הזה היה מתפתח.

Happy End

בשיחה עם ידידה לא רומנטית מ"אותו דבר", שכבר הכירה אותי יותר לעומק, היא אמרה לי שיש לה חברה, שהיא חושבת שמתאימה לי. 

על סמך ניסיוני המר בהיכרויות קודמות, שבהן נאמר לי היא מישהי נראית מתאימה לי, הייתי ספקן. 

שאלתי מדוע  זה נראה שהיא מתאימה לי? היא נתנה לי שלושה דברים משותפים ביני לבין אותה חברה. כשהיא שאלה האם אני מוכן להכיר את החברה שלה? 

עניתי בחיוב כפי שכבר עניתי במקרים קודמים בהם ניסו להכיר לי מישהי. 

כך התחיל הקשר שלי עם מיכל, שהייתה אם שלושת ילדיי הנפלאים ואשתי במשך כ-33 שנים, רובן טובות.

הערת שוליים

גם כך הפוסט הזה ארוך. יש מקום לכתוב על הרצון לפרק ב' בזוגיות ואיך הוא מתחבר לא רק לעתיד אלא גם לעבר. אשאיר את זה לפוסט אחר.

 

אנטומיה של מועדון לפנויים ופנויות

 

בפוסט בין החיים למוות כתבתי על הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, שלייותה אנשים על סף המוות וחקרה את התהליכים שהם עוברים. 

בפוסט הזכרתי (וגם צרפתי תצלום) מאמר, שכתבתי עליה ועל ספרה, בעיתון של מועדון "אותו דבר" ליחידים. 

 

הבטחתי באותו פוסט, לתאר את  קורותיי באותו מועדון עד ה-Happy End.זה יקרה בפוסט הבא. בפוסט הזה אבצע ניתוח מהזווית של מועדון כשה מזווית הראייה שלי כשהייתי חבר בו בתחילת שנות ה-30 של חיי, הרבה לפני "הישורת האחרונה" שלי.

 

מועדון "אותו דבר"

 

מועדון "אותו דבר" היה מועדון לפנויים ולפנויות אקדמאיים. 

הרעיון היה לשלב פעילויות משותפות.

היו פעילויות כגון: הרצאות, ריקודים, הופעות, טיולים ונופשונים משותפים.

מאחורי כל זה הסתתרה מטרה משותפת לכל אחת ולכל אחד מהמשתתפים: למצוא בן זוג או בת זוג.

 

רקע אישי שלי

לאחר סיום קשר ארוך ומשמעותי עם אישה שאהבתי, חיפשתי בת זוג. 

היו קשרים זוגיים שלא צלחו. חלק גדול מכך מוטל על כתפיי. עדיין חשבתי על הקשר שהסתיים. 

כפי שידוע לקוראי פוסטים קודמים בבלוג, זוגיות הייתה חשובה לי וילדים אולי אפילו יותר.

אחרי שהגעתי לגיל 30 החלטתי להרחיב את חיפוש בת הזוג גם באמצעות הצטרפות למועדון "אותו דבר".  

הצצה קטנה ל"הזהו אדם?" של פרימו לוי

פרימו לוי, מקור התמונה: ויקיפדיה 

יוצר התמונה: Unknown (Mondadori Publishers)

 

הסופר האיטלקי היהודי פרימו לוי (1919-1987) נשלח על ידי הנאצים למחנה ההשמדה אושוויץ. כשנשלח לשם לא היה סופר. הוא היה כימאי. 

 

על פי והיקיפדיה: " לוי הצליח לשרוד הודות לצירוף נסיבות: הוא ידע קצת גרמנית בזכות ספרי כימיה כתובים גרמנית שהוא קרא, והדבר היה לו לתועלת במחנה. הוא שילם בלחם עבור שיעורים בגרמנית ובהתמצאות ברחבי מחנה אושוויץ על ידי אסיר איטלקי בכיר ומנוסה ממנו במחנה. באמצע נובמבר 1944 הוא השיג משרה במעבדת בּוּנַה (Buna) במחנה, שנועדה לייצר גומי סינתטי וכך נמנעה ממנו עבודת פרך בחוץ בטמפרטורות מקפיאות. זמן לא רב טרם שחרור המחנה, הוא חלה במחלת השנית ונכנס לבית החולים של המחנה. הדבר היה לו לתועלת - כאשר התקרבו חיילי הצבא האדום, אנשי האס אס מיהרו לפנות את המחנה - הם לקחו עמם את כל האסירים חוץ מהחולים החמורים, לצעדת המוות על מנת להתרחק מן הצבא שהחל להתקרב, ובצעדה זו נספה רובו הגדול של היוצאים מאושוויץ. לוי, שנשאר במחנה בזכות חוליו, זכה להישאר בחיים." 

הספר "הזהו אדם?" הוא אחד מהספרים שכתב על חייו באושוויץ.

כאדם אנליטי הוא ניסה להבין מה קורה סביבו במחנה. בספר הוא כותב, שהוא גילה שהנאצים נותנים לאסירים מספרים סדרתיים. המשמעות הייתה שאסירים עם מספר נמוך המוטבע על ידם שרדו יותר זמן מאחרים. 

הוא ניסה למצוא מכנה משותף בין אסירים עם מספר נמוך. 

מציאת מכנה משותף כזה הייתה עשויה לעזור לו להתנהג באופן אדפטיבי.

הניסיון למצוא מכנה משותף נכשל. המדגם היה קטן מאוד והשוני בין בעלי המספר הנמוך היה גדול. 

כך למשל, אחד מהם היה מנותק לחלוטין מהמציאות. מה שהיה קשה לאנשים נורמליים היה הרבה פחות קשה עבורו.

המשותף ביני ובין פרימו לוי

כמובן, שאין להעלות על הדעת השוואה בין מחנה השמדה נאצי לבין מועדון פנויים פנויות. 

המשותף ביני לבין פרימו לוי הוא ששנינו אנשים אנליטיים, שהתבוננו במה שנעשה סביבם וניסו לנתח אותו.

 

שנינו עשינו את זה על מנת לנסות להשיג מטרה. 

לוי עשה זאת על מנת לשרוד. 

אני עשיתי זאת על מנת למצוא בת זוג מתאימה.

כהרגלי גם במצבים אחרים, ישבתי בצד וניסיתי לנתח ולפענח את מה שקורה סביבי.

המוקד של תשומת הלב שלי היו כמובן נשים שהגיעו למועדון, אבל זיהיתי גם דפוסים ותהליכים שהתרחשו ואינם בהכרח קשורים לבנות זוג פוטנציאליות.

 

כמה הבחנות כלליות 

יותר נשים מגברים

מספר הנשים הגיעו לפעילויות עלה על מספר הגברים. נדמה לי שזה כלל אצבע שתקף למרבית המסגרות של היכרויות למטרות זוגיות.

הרבה נשים עם קשיים ביצירת קשר זוגי

חלק לא קטן מהנשים שהיו שם התקשו ביצירת קשר זוגי.

 

כשפוגשים נשים נאות, נבונות, מעניינות, טובות לב, מצליחות בעבודתן, יש להן מגוון רחב של עיסוקי פנאי וידע, נשאלת השאלה: מדוע אין להן זוגיות טובה ויציבה?

אין ספק שהן מעוניינות בזוגיות כזו, אחרת לא היו מטריחות את עצמן למועדון של פנויים-פנויות.

 

 להלן  הצגה פשטנית של מספר תשובות לשאלה ביחס לזוגיות שנשאלה לעיל:

1. גירושין שלא באשמתן

זה כמובן כולל גם פרידה מבן זוג שהיה למישהי קשר מתמשך איתו.

2. פטירה מצערת של בן זוג

שוב גם בסעיף זה אין הכוונה בהכרח לנישואים פורמאליים.

3. בררנות יתר

אף לא אחד ראוי להיות בן הזוג שלה.

4. קשיים ביצירת זוגיות

עלולים להיות מגוון רחב של קשיים בדרגות חומרה שונות.  

התיאור הוא כמובן סכמטי ופשטני. יש מנעד רחב יותר של תשובות ויש גם שילוב של יותר מתשובה אחת, למשל: גם גרושה וגם קושי ביצירת קשר, אולי בעקבות גירושין קשים. 

 

התשובות המסומנות בירוק אינן מתארות קושי ביצירת קשר זוגי.

התשובות המסומנות באדום מתארות קושי כזה.

כמובן שבקשר בין אישה לגבר יש גם גורמים סובייקטיביים. 

כך למשל, לא כל מי שאני חושב שהיא נאה ונבונה מישהו אחר יחשוב כמוני.

וגם אם כן, אין די בזה על מנת להבטיח היווצרות קשר משמעותי ומוצלח.

  

הרבה גברים עם קשיים ביצירת קשר זוגי

חלק לא קטן מהגברים שהיו שם התקשו ביצירת קשר זוגי. איני טוען שלי אישית לא היו קשיים כאלה. 

 

חלק מהגורמים שציינתי ביחס לנשים רלוונטיים גם ביחס לגברים.

שני דברים הבחינו בין גברים לנשים:

 

1. בגלל המספר הקטן יותר של גברים היה סף קבלה נמוך יותר של גברים.

2. היו גם גברים שלא היו מסוגלים להתחייב.

במקרה קיצוני, שתיארה לי אחת הנשים, מישהו שגר לידה לא היה מוכן להתחייב בשעת ערב מאוחרת, שיקח אותה במכוניתו למחרת בבוקר בשעה מוקדמת לפעילות של המועדון שחייבה נסיעה.

הפרדוקס: הצלחה מובילה לכישלון

הצלחה של מועדון כזה ופרטים בו פירושה זוגות היוצרים זוגיות יציבה ומתמשכת. באופן טבעי זוגות כאלה נוטשים את מועדון הפנויים פנויות.

המועדון נדרש לממן פעילויות ולכן חייב לגייס חברים חדשים במקום "המצליחים" שעזבו אותו.

אין דרך להוציא חברים וותיקים מהמועדון. התוצאה היא שבהדרגה נשארים בו חברים וחברות אטרקטיביים פחות (שגם הזדקנו במספר שנים). 

 

זה משפיע גם על תהליך גיוס חברים חדשים. בלית ברירה הקריטריונים נעשים פחות מחמירים. גם הגילים השכיחים עולים. 

עד לנקודה בה הפעילות מגיעה לסופה ונוצר דפוס אחר של פעילות: פחות קבוע ופחות מגוון. 

זהו סוג של Vicious Circle. עד לפירוק המסגרת.

 

מדוע יותר טוב לי בשכונת בית הכרם מאשר היה לי בשכונת מלחה?

 

בתחילת חודש ינואר בא לידי ביטוי תהליך של מספר שנים שהגיע לשיאו במשבר גיל ה-70 שלי. הוא תורגם לגירושים ולמעבר שלי לדירה שכורה. 

בחרתי לעבור משכונת מלחה בה גרתי עם משפחתי לשכונת בית הכרם. 

המעבר לשכונת בית הכרם היה סוג של סגירת מעגל. חזרה לשכונה בה חייתי מכיתה ו' וגרתי בה גם בשנים הראשונות ללימודיי באוניברסיטה. 

בפוסט בעיר אחת או בכפר אחד: מהתחלה ואולי עד הסוף תיארתי את כל תחנות המגורים שלי בירושלים. את כותרות המקומות המשמעותיים עבורי כמקומות מגורים שיש לי נוסטלגיה או געגועים כלפיהם סימנתי באדום. בית הכרם סומנה בצבע זה. 

על אף שגרתי שנים ארוכות בשכונת מלחה ושנים משמעותיות בחיי האישיים ובחיי המקצועיים עברו כשגרתי שם, לא נוצר לי קשר רגשי לשכונה. הרגשתי חיבור לדירה שלנו ולגינה שלנו אבל לא לשכונה. 

מלחה לא סומנה באדום. בדומה לשכונת רמות בה גרתי שנים רבות, אבל ראיתי בה רק סוג של עיר שינה. 

צר לי שמערכת נישואים ארוכת שנים, שרובן היו טובות, הסתיימה, אבל מבחינת שכונת מגורים המעבר ממלחה לבית הכרם עשה לי רק טוב.

בפוסט זה אתאר את היתרונות של שכונת בית הכרם בהשוואה לשכונת מלחה מזווית הראייה האישית והסובייקטיבית שלי. 

 

נוסטלגיה וסגירת מעגל

 

החזרה לשכונת בית הכרם היא סוג של סגירת מעגל וחזרה למוכר בזמן משבר. 

כשאדם מרגיש שעולמו המוכר כבר אינו קיים הוא רוצה להתייצב ולהחזיק מעמד. הוא רוצה להיאחז במשהו מוכר כנקודות התחלה. סוג של נקודת ארכימדס, שאחרי ההתייצבות תאפשר לו להזיז את העולם שלו. 

תיארתי את זה בגוף שלישי על אף שזה נכון עבורי גם בגוף ראשון באופן אישי.

 

שכונה ירוקה

בבית הכרם יש הרבה יותר עצים ברחובות וסביב הבתים מאשר במלחה. חלק מהעצים הם עצים בוגרים שצמחו במשך שנים רבות. יש גם לא מעט עצי פרי במרחב הציבורי.

יותר יפה ויותר נעים בשכונה ירוקה. 

יש גם יותר פארקים. 

מתחת לשכונה לכיוון האוניברסיטה יש פארק גדול. יש גם את גן העשרים הותיק ופארקים קטנים נוספים. 

במלחה יש פארק אחד, קטן יחסית לפארקים בבית הכרם, בצומת הרחובות הדישון והאייל. 

 

יש גם את יער ירושלים הצמוד לשכונת יפה נוף ומשמש אותי לריצות ולהליכות.

 

בפארק הגדול המפריד בין בית הכרם לאוניברסיטה בגבעת רם יש גם פארק כושר ראוי. במלחה שניים שלושה מתקנים בלבד. 

 שכונה עם עבר לעומת שכונה חדשה

בית הכרם היא שכונה עם עבר מפואר. 

חלק מהמורשת הזו בא לידי ביטוי בבית הוועד הישן. במבנה זה פעל וועד השכונה משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד להקמת מדינת ישראל ושימש כמרכז חיי החברה בשכונה וכמקום מושבו של וועד השכונה. 

בבית הכרם יש עדיין מספר לא קטן של בתים עם לוחיות כחולות המסבירות את מורשתם ההיסטורית. 

מבחינה אסתטית בתים ישנים אלה, המוקפים בדרך כלל בעצים ובצמחים אחרים נותנים תחושה טובה.

המבנים ההיסטוריים היחידים במלחה הם מבני הכפר הערבי במלחה הישנה. במלחמת העצמאות נמלטו תושבי הכפר ובבתים גרים יהודים. נותר מגדל של מסגד לא פעיל ובית קברות קטן בפאתי הכפר לכיוון מלחה החדשה.

ללכת ברגל במקום לסוע

זהו יתרון מעשי גדול עבורי, כאדם ההולך הרבה ברגל. להרבה מקומות שהייתי צריך לסוע אליהם ממלחה אני הולך ברגל. 

להלן מספר דוגמאות למקומות שאליהם אני מרבה ללכת: האוניברסיטה העברית שם אני מלמד ברידג', למתנ"ס בבית הכרם בו אני מלמד ברידג' ולמועדון הברידג' של ירושלים הנמצא אף הוא בשכונת בית הכרם.  

אני מגיע ברגל לשכונת גבעת שאול הסמוכה, למשל לבית הדין לענייני המשפחה ולבית הדין הרבני במסגרת הליך הגירושין. 

הגעתי תוך עשר דקות של הליכה ברגל לבניין הסינמה סיטי לכנס של מתנדבים וניצולי שואה. 

גם לריצה שלי במרתון ירושלים לא נזקקתי להסעה והגעתי ברגל.

 

תחבורה

 

מבית הכרם קל להגיע עם הרכבת הקלה למרכז העיר ולשוק מחנה יהודה.

ממלחה צריך לסוע ברכב פרטי או באוטובוסים או לשלב נסיעה ברכב פרטי להר הרצל (בתקווה שיהיה מקום בחניון) ורכבת קלה.

זה משמעותי מאוד כאשר אני חוזר משוק מחנה יהודה עם עגלת קניות מלאה.

בתי עסק וחנויות

המבחר במלחה דל. במרבית המקרים צריכים להגיע לקניון מלחה. 

קניון מלחה אינו מרכז קניות שכונתי, אלא מרכז עירוני. יותר צפוף ופחות נעים. ההגעה אליו היא או באמצעות מכונית וחניה בקניון או לחילופין הליכה ברגל. לגבי רוב תושבי השכונה מדובר בירידה ובעלייה. לא לכולם זה קל. מי שאין לו רכב עשוי להשתמש באוטובוס. מה שמצריך לעיתים המתנה לא קצרה.

כל בתי העסק בבית הכרם מיועדים בעיקר לתושבי השכונה.

בבית הכרם המורחבת (כולל רמת בית הכרם ויפה נוף) יש שלושה מרכזי קניות: סביב כיכר דניה, ברמת בית הכרם ובתחנת הדלק סמדר. 

בחלק העליון של מלחה יש מכבסה, פיצריה, מכולת וסופרמרקט שכונתי קטן. מספרה או שתיים וזהו.

בבית הכרם תמצאו מבחר גדול של בתי עסק כולל טמבוריות, תופרות, חנות לציוד משרדי, חנות מוצרי טבע, חנויות ספרים, חנויות ומעבדות לציוד מחשב ולטלפונים חכמים, חנות בגדים לילדים, חנות טבע ועוד.

בבית הכרם יש גם סניף דואר. במלחה צריך להגיע לשכונת קרית היובל.

בבית הכרם יש גם ספרייה.

מסעדות בתי קפה וכיו"ב

מסעדות

במלחה עצמה, לא כולל הקניון, אין מסעדות. יש פיצריה קטנה.

אני רחוק מלהתלהב ממסעדות בקניונים. רובן שייכות לרשתות מזון. האוכל בינוני ומטה ואין ייחוד או חותם אישי של הטבח או הטבחית. 

בבית הכרם יש גם מסעדות עם ייחוד. באופן אישי, אני אוהב לאכול בנאיה. 

פעם הייתי מגיע למסעדה הותיקה בבית נקופה. היום אני מגיע ברגל לסניף בבית הכרם.

  

בתי קפה

במלחה יש שני בתי קפה, פרט לבתי קפה של רשתות הנמצאים בקניון. 

בחלק העליון של השכונה יש רק את קפה אביחיל, בבעלות ביתו של דני אביחיל. במאפייה של דני מול קולנוע אדיסון היו בני הדור שלי אוכלים בימי חמישי בערב כשהיינו סטודנטים. 

יש עוד בית קפה סמוך לקניון בחלק התחתון של השכונה, קרוב לקניון. 

בבית הכרם יש לא מעט בתי קפה. לא כולם חלק מרשתות בתי קפה. אני מעדיף את משק עפאים ואת בית הקפה הקהילתי בבית הועד הישן.

בכל שכונה בה אני גר אני בוחר בית קפה שהוא קפה הבית שלי. בעיקר למפגשים עם יוצאים בשאלה מהעולם החרדי, שאני מלווה כלכלית כמתנדב ב"הלל". כמעט תמיד אני מזמין ומשלם עלי ועל היוצא/ת בשאלה. 

אחד האילוצים שלי בבחירה הוא יכולת סבירה של היוצאים להגיע בתחבורה ציבורית.

הבחירה שלי מדגימה את ההבדל בין השכונות.

הבחירה שלי במלחה הייתה בקפה "ארומה" בקניון מלחה. 

הבחירה שלי בבית הכרם היא בית הקפה הקהילתי בבית הועד.

פלאפליות

במלחה אין פלאפליות ייעודיות. בבית הכרם יש שלוש כאלה. בשתיים מהן אני מבקר לפעמים. 

אלה שנמצאים כמוני ב"ישורת האחרונה", אולי זוכרים את העמידה הארוכה בתור לפלאפל המצויין של שבח בצומת הרחובות נרקיס והגידם.

העולם השתנה. שבח העביר את הפלאפליה שלו לבית הכרם (וגם לסניף נוסף בצומת פת שכבר נסגר). לצערנו, שבח כבר אחרי "הישורת האחרונה", אבל הפלאפל נשאר טוב. בפלאפליה אפשר לאכול גם פיצות, מרקים, סלטים ואורז עם שעועית. 

יש גם "שלום פלאפל" במרכז המסחרי הקטן ליד תחנת הדלק סמדר. 

הפלאפל טוב. בעיקר אני אוהב את הלימון הכבוש שהם מוסיפים לפלאפל ואת הסביח.

גלידריות

יש גלידריה במלחה בחלק התחתון קרוב לקניון. בבית הכרם יש לפחות ארבע גלידריות. אני לא חסיד של "קצפת" ו"גולדה" אבל לטעמי גלידת "מוסלן" היא הטובה ביותר בירושלים.

לפני שגרתי בבית הכרם הייתי קונה גביע בסניף "מוסלין" בשוק מחנה יהודה. היום אני קונה בגלידריה שלהם בכיכר דניה חצי קילו או קילו, שמספיקים לי למשך תקופה. מנה בחצי קילו או בקילו זולה יותר. הגביע מיותר עבורי.

מאפיות שהן גם בית קפה

אין במלחה. בבית הכרם יש את "אינגליש קייק" ואת "תופיניי",

חיי קהילה ותרבות

צר לי על חברי דרור בקל, שבמשך שנים כיהן כיו"ר שכונת מלחה, ובין השאר ניסה לקדם הקמת מתנ"ס בשכונה. אין במלחה מתנ"ס וראיתי מעט מאוד חיי קהילה ותרבות בשכונה. 

אני אומר זאת גם מזווית של מי שהירצה פעמיים ב"קפה אביחיל" במסגרת פעילות לאזרחים וותיקים. 

בבית הכרם יש פעילות קהילתית רבה. חלקה בבית הוועד הישן וחלקה במתנ"ס ליד בית ספר זיו. יש מבחר חוגים, הרצאות, מופעים, ערבי שירה ואפילו "שבת תרבות".

בבית הקפה בבית הוועד הישן יש גם מופעים והרצאות.

באופן אישי לימדתי ואני מלמד ברידג' בבית הכרם והרציתי כבר כמה פעמים לאזרחים וותיקים ולכלל תושבי השכונה. הרציתי גם לקבוצת ניצולי שואה שיש בה פעילות מתמשכת במסגרת המתנ"ס.

בתי ספר ומוסדות לימוד אקדמיים תורמים גם הם לחיי התרבות של השכונה (לפעמים גם ל.... מחסור במקומות חנייה). 

במלחה בית ספר יסודי אחד ובית ספר אחד עם חטיבת ביניים. בבית הכרם מספר בתי ספר יסודיים. כולל בית ספר בית הכרם, מקום העבודה הראשון שלי. שם לימדתי חוג שחמט כשהייתי תלמיד תיכון בן 16. יש גם בית ספר תיכון עם חטיבת ביניים, ושתי מכללות אקדמיות.

לסיכום

בית הכרם היא שכונה:

יותר נגישה וקרובה.

יותר ירוקה.

יותר עשירה בחיי תרבות וקהילה.

יותר עשירה בבתי עסק.

יותר עשירה בבתי אוכל. 

יותר מסורת ועבר.

יותר מתאימה לי באופן אישי.

 

 

"המסעות" של אחרים למזרח עם דגש על עמק הסיליקון

 

אני וילדים בבהוטן הרבה שנים אחרי "המסע" למזרח הרחוק

בפוסט "המסע" למזרח הרחוק תיארתי מסע תודעתי שלי למזרח הרחוק, מדובר בסוג של חיבור שלי לזן בודהיזם, לדאואיזם ולמדיטציה הטרנסנדנטלית, שמקורה בתרבות ההינדית.  

אינני היחיד. יש רבים וטובים שעשו "מסעות" כאלה ומסעות רציניים יותר. 

הם חיפשו משמעות לחיים. "המסעות" האלה קשורים באופן עקיף להצלחה מקצועית, לצבירה של הרבה מאוד כסף ולפעמים גם לצריכת סמים.

נקודת ההתחלה של "מסעות למזרח" של אנשים מצליחים בתחומם שחלקם התעשרו, היא חיפוש משמעות.

הקריירה המצליחה והכסף שצברו אינם מייתרים את חיפוש המשמעות לחיים.

שלושה כיוונים שכיחים לחיפוש משמעות הם: סמים, דת ותפיסות שונות הנלקחות מתרבויות אחרות. 

כאשר מדובר בדתות במזרח הרחוק הן שונות מהותית מאיסלאם, נצרות או יהדות. 

בחלק מהמקרים בודהיזם, דאואיזם וגם הינדוהיזם, הם פילוסופיה, תפיסת עולם ודרך חיים. 

הם פחות דת על פי פרשנות מקובלת של המושג הזה בעולם המערבי. 

סמים

מעולם לא התנסיתי בסמים, על אף שהיו אנשים שהציעו לי התנסות כזאת. לא הייתה לי משיכה להתנסות כזו. היה לי פחד מאובדן שליטה.

חבר עבר שלי, אדם נבון ורחב אופקים, איבד את כל עולמו בגלל סמים. לפני שאיבד את עולמו, אמר לי על סמך ניסיונו האישי, להתרחק מסמים. 

זמרים מוכשרים ומצליחים בכל קנה מידה נפלו קורבן לצריכת סמים. זה הסתיים רע.  ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון ורבים אחרים מתו בגלל צריכת סמים. 

דתות

אלוהים הוא לא חבר שלי. השואה הרחיקה אותי עוד יותר ממנו.

אלה שהחליטו שהם נציגיו עלי אדמות עוד פחות מדברים אלי. בעיניי אין מישהו שתמיד יודע ותמיד צודק.

כבר עמדתי על דעתי בתחומים מקצועיים מול אנשים מובילים בעולם באותו תחום. היו גם מקרים שהתברר,  בדיעבד, שדעתי הייתה נכונה.

זה לא אומר שאני לא מכבד דתות ואנשים דתיים כשצריך לכבד אותם.

זה כן אומר שאני מתעב כתות קיצוניות, המונהגות תמיד על יד אנשים לא ראויים.  

דור הסבים שלי היה חרדי מצד אחד ודתי מצד שני.

אבא שלי שמר על זיקה למסורת. אצל אמא שלי זה נגמר אחרי שכל משפחתה נרצחה בשואה.

העלייה לתורה שלי בגיל בר מצווה הייתה הפעם האחרונה בה השתתפתי מרצוני בתפילה.

כיבדתי את צוואתו של אבי, שביקש שבשבוע הראשון לאחר מותו אלך כל יום לבית כנסת להגיד "קדיש". 

השתתפתי לא מעט פעמים במניין בשבעה של קרובי משפחה של חברים מסורתיים שלי ובאזכרות לנפטרים. בכל המקרים הללו ביקשו ממני לעשות זאת ונעתרתי לבקשה.  

 

"מסעות למזרח"

 

את המסעות שלי כבר תיארתי בהרחבה. הפעם אתמקד באחרים. בפוסט בבלוג זה על לאונרד כהן, תיארתי גם את התקופה הזן בודהיסטית בחייו. 

 

 

בפוסט 45 שנות מדיטציה הזכרתי את התקופה שחברי להקת הביטלס נסעו אל המהרישי מהש יוגי בהודו. 

הבעיה שלהם הייתה שהם חיפשו בו זמנית משמעות באמצעות מדיטציה ובאמצעות סמים. 

המהרישי הזהיר אותם שלא להשתמש בסמים כשהם מגיעים אליו. הם המשיכו לצרוך סמים. הוא גירש אותם. הביטלס תיארו את זה אחרת, כאילו הם עזבו מרצונם הטוב. אפילו חיברו עליו את השיר, שצירפתי למעלה קישור לסרטון שלו ב-You Tube. 

מאוחר יותר הודה ג'ורג' האריסון, שגרסת הגירוש בגלל סמים היא הנכונה.

השחקן ריצ'רד גיר הוא בודהיסט מוצהר כבר שנים ארוכות. 

במאמר שקראתי ב"דה מרקר" מה-5.8.22 מראיין צח יוקד את פרופ' קרולין צ'אן מאוניברסיטת ברקלי. פרופ' צ'אן, שהיגרה לארצות הברית מטאיוואן, הרחיבה את היריעה בהקשר הספציפי של קהילת ההייטק בעמק הסיליקון. 

בכתבה עולים שמות של מנהלים בכירים בהיי-טק  המזוהים עם בודהיזם. בין השמות ג'ף בזוס מנכ"ל Amazon וג'ף ווינר מנכ"ל Linkedin. גם מושל קליפורניה לשעבר, ג'רי בראון, מוזכר כמזוהה באופן מובהק עם בודהיזם.

 

מי עושה את "המסע" היי-טקיסטים צעירים או מנהלי חברות?

פרופ' צ'אן מתארת את ההיי-טקיסטים הצעירים בעמק הסיליקון כאנשים שעובדים לפחות 60 שעות בשבוע. העבודה היא מרכז עולמם.

הם מקבלים תנאים מפנקים ושכר גבוה. החברות מנסות לצור אצלם מחויבות לחברה, כדי שהם ירגישו שהם חייבים לחברה ולא יעברו לחברה מתחרה, שמציעה להם תנאים טובים יותר.

על פי פרופ' צ'אן, אנשי ההיי-טק הצעירים מרגישים שיש משמעות לעבודה שלהם, שמקדמת את העולם מבחינה טכנולוגית. 

קרוב לוודאי, שהמשמעות הזאת אינה מספיקה. כפי שהיא לא הספיקה לאנשים מתחומים אחרים שהזכרתי בפסקה קודמת. 

אותם אנשים הגיעו להישגים יוצאי דופן בתחומם ואני מניח שגם הם חשבו שיש משמעות לעשייה שלהם. 

זה לא הספיק להם. במקרה הטוב עשו "מסע למזרח" והתחברו לבודהיזם, מדיטציה, וויפאסנה ועוד. במקרים הפחות טובים צרכו סמים. 

לדת יש תפקיד חברתי. פרופ' צ'אן אומרת ש-35% מתושבי סן פרנציסקו מגדירים את עצמם כחסרי דת. רק 35% מגדירים את עצמם כנוצרים לעומת ממוצע של 71% בארצות הברית כולה. 

לחלל הזה של משמעות לא מספיקה וחוסר דת, הכניסו החברות סדנאות רוחניות,שמקורן במזרח הרחוק: מדיטציה, בודהיזם וויפאסנה וכיו"ב. 

עבור העובדים זה תחליף לדת וגם יצירת קהילה בתוך חברת ההיי-טק, הנותנת להם תחושת שייכות. 

בדיוק תחושת השייכות שמנהלי החברות מעוניינים לפתח כדי לשמר את העובדים. 

את המסע הזה מובילים ומנתבים המנהלים. ההיי-טקיסטים מצטרפים אליו.

לא אותו "מסע למזרח הרחוק"

ללא קשר למה שחושבים על "מסע למזרח הרחוק" שלי, של ריצ'רד גיר, ה-Beatles ואחרים, המסע הזה שונה לגמרי מהמסע של ההיי-טקיסטים במגדלי השן של עמק הסיליקון. 

"המסע" של ההייטקיסטים הוא פסיבי. הוא דורש מהם פחות מחויבות והוא לא לגמרי אוטנטי. 

"המסע" של האחרים, שהוזכו ואלה שלא הוזכרו, דורש יוזמה אישית, מאמץ ולפעמים ויתור. קראו למשל, על מה ויתר ד"ר אלן וואלאס.

לא במקרה מציינת פרופ' קרולין צ'אן שיש ביקורת על הפרקטיקה הבודהיסטית של חברות ההיי-טק גם מצד נזירים בודהיסטים.

בין החיים למוות

 

אליזבת קובלר רוס. מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט האם המוות הוא סופי? בחנתי את האפשרויות שלאחר המוות. 

אם להאמין לפסיכיאטרית ד"ר אליזבת קובלר-רוס (8.7.1926-24.8.2004), אז יש אפשרות נוספת: אפשר לחצות את המוות הקליני ולחזור בחזרה לחיים. 

אליזבת קובלר-רוס שוויצרית, שחייה חלק גדול מחייה הבוגרים בארצות הברית, חקרה את התהליכים שעוברים אנשים המתקרבים למותם. 

היא ליוותה אנשים שחלו במחלות סופניות וראיינה אותם במהלך שלבים שונים של "הישורת האחרונה" של חייהם.

החלק הפיקנטי יותר עוסק באנשים, שהיו במצב של מוות קליני וחזרו ממנו לחיים. 

היא מצאה מאפיינים משותפים בסיפוריהם של אנשים שונים שחוו את החוויה הזאת, למשל: אור שהם ראו, חוויה נעימה ומשהו שגרם להם, למרות ההרגשה העילאית, לרצות לחזור לעולם, הרחוק ממושלם, שלנו.

למשל: ילדים שהם לא רצו להיפרד מהם.

איני בטוח האם יש תקפות מדעית כלשהי לדיווחים שלה מפיהם של אותם אנשים.

האם המדגם מספיק גדול?

האם המדגם מייצג?

האם יש הטיות שיטיות בדיווח של אותם אנשים החוזרים מהמוות?

מה שבטוח זה, שהדברים הפחות פיקנטיים, שעליהם היא כותבת בספרה On Death and Dying הם חשובים. 

תהליך אופייני במהלך מחלה סופנית

שלב 1: הכחשה

בשלב הזה החולה וברוב המקרים גם בני משפחתו, מתייחסים למצב כאילו שהוא אינו חולה במחלה סופנית. הוא חולה. הוא לא מרגיש טוב אבל ברור לגמרי שהוא יצא מהמצב הזה ויחזור לאיתנו.

 

שאלה בפני עצמה: האם לספר לחולה ולמשפחתו את האמת או לתת להם להכחיש?

לעניות דעתי, אין תשובה אחידה לשאלה זו. 

 

יש כאלה שחשוב להם לדעת את האמת על מנת למצות באופן מיטבי את הזמן שנותר להם.

יש כאלה שהידיעה הזו תגרום להם נזק מנטלי ועדיף להם להשלות את עצמם ולחיות בהכחשה.

שלב 2: כעס

זהו השלב שבו חולה שואל את השאלה: למה דווקא אני? מדוע אני חליתי ולא מישהו אחר? 

כמובן, ששאלה זו מבוססת על סיום ההכחשה והכרה בעובדה שהוא חולה במחלה סופנית.

שלב 3: השלמה

בשלב זה החולה מקבל את מצבו כעובדה. הוא מתמקד במיצוי מה שנותר לו.

בחלק מהמקרים זה התמודדות מיטבית עם המחלה. בחלק מהמקרים זה עשוי לכלול גם רצון לעשות דברים או לסיים דברים.

שלב 3: לקראת פרידה

זה השלב בו החולה מבין שסופו קרוב. 

שלב שבו מפסיקים להיאבק במחלה. 

שלב בו נפרדים מהאנשים הקרובים והמשמעותיים בחייו. 

שלב שבו מוצגת "צוואה". לאו דווקא צוואה חוקית,  המתייחסת לחלוקת רכוש. 

"הצוואה" עשויה לכלול הנחיות ובקשות כיצד להמשיך לחיות בלעדיו. 

חוויתי אישית פרידה כזו עם שני חברים: עוזי וספי. הפגישה האחרונה שלי עם כל אחד מהם הייתה שונה: כל אחד לפי אופיו ורצונותיו.

שלב 4: המתנה לסוף

אחר כך מגיע השלב, שאחרי הפרידה מהאנשים החשובים לו. 

שלב של הקטנת הסבל והמתנה לסוף הקרוב.

שלב שבו לאנשים מסוימים מתאים הוספיס. לאחרים אשפוז ביתי. לאחרים עשויות להתאים אפשרויות אחרות. יש גם כאלה שירצו להיפרד באופן יזום מהחיים.

חשיבות הבנת השלבים

הבנת השלבים מאפשרת לאנשי מקצוע ולבני משפחה וחברים קרובים לעזור באופן אפקטיבי יותר לחולה סופני.

חשוב להיות ערים להבדלים בין בני אדם שונים.

לבטים

על הלבטים של אופן ההתמודדות עם השלבים סופיים קראתי הרבה, ממה שכתב בפייסבוק אילן ז"ל. 

אילן לא היה חבר שלי, אבל דרכינו המקצועיות הצטלבו אצל שני ארגונים, שהיו לקוחות שלי בייעוץ במחשוב וחברות בהן עבד עשו עבורן פרוייקטי מחשוב. 

 

אילן חלה ב-ALS בגיל צעיר יחסית. בחודשים האחרונים של חייו כתב פוסטים ארוכים בפייסבוק באמצעות מצמוץ עיניים. הוא כבר לא היה יכול להקליד.

קראתי כמעט כל מה שכתב וניסיתי להתייחס באופן תומך. 

הוא דיבר על הסבל ועל הלבטים שלו ושל אחרים במצבו שהכיר: האם לבקש לסיים את החיים? 

האם להמשיך לחיות? 

האם לצפות לאיזושהי פריצת דרך מחקרית שתמצא תרופה למחלה? 

במובן מסוים זו תמונת ראי הפוכה למה שאליזבת קובלר-רוס תיארה ביחס לאלה החוזרים ממוות קליני: 

הם נמצאים במקום טוב עם אור גדול ובכל זאת בוחרים לחזור לעולם הלא מושלם שלנו.

חולים במחלה ניוונית קשה, הצלולים בדעתם, חווים סבל רב עם סיכוי לסבל רב יותר, אבל למרות זאת שואלים את עצמם את השאלה: האם להמשיך לחיות?

המוות ואני

 

 

כבר בגיל צעיר העסיק אותי הנושא של מוות. כך גם הגעתי לקרוא את ספריה של קובלר-רוס או כפי שאייתו את זה אז קיבלר-רוס. 

כפי שאתם רואים בתמונות לעיל בחרתי לכתוב על העיסוק שלה במוות מאמר, לא ממש מקצועי.

האכסנייה שבה כתבתי את המאמר

בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוקם בתל אביב מועדון לאקדמאים פנויים ופנויות. המטרה הייתה בילויים משותפים ובעיקר אפשרות להכיר בני או בנות זוג.  

הבילויים המשותפים כללו גם הרצאות, נסיעות לטיולים ולנופש ופעילויות חברתיות נוספות. 

המועדון הזה נקרא "קצת אחרת". כמו זוגות, אבל קצת אחרת. 

מאוחר יותר הוקם מועדון דומה בירושלים. הוא נקרא "אותו דבר", כלומר: "אותו דבר" כמו "קצת אחרת". מסעות חיפוש בת זוג שלי הביאו אותי גם למועדון זה. 

הייתי ממוקד מטרה. הגעתי לשם על מנת למצוא מישהי שאבנה איתה קשר זוגי עם ילדים משותפים. 

במשך כמה שנים שביקרתי שם, היכרתי לא מעט נשים. עם כמה מהן התידדתי והיו לי גם כמה בנות זוג, לתקופות קצרות או לתקופות קצרות פחות. 

זה נגמר ב-Happy End מפתיע. 

לא בפוסט זה אספר על המפגשים שלי באותו מועדון.

אספר דווקא על הגבר היחיד שהתידדתי איתו. בין המוזמנים המעטים לחתונה שלי ושל גרושתי היום, היו כמה מידידותיי שהכרתי שם. עופר היה הגבר היחיד מאותו מועדון שהזמנתי לחתונה. 

גם עופר, אדם אינטליגנטי במיוחד, שהייתי משוחח איתו על נושאים רבים, כבר איננו איתנו. בערוב ימיו, הלא ארוכים (נפטר בשנות ה-60 של חייו) הספקתי לשבת איתו בבית קפה לא הרבה זמן לפני מותו. 

בתקופה שהוא היה בהנהלת אותו מועדון יזם הוצאת עיתון, שבו חברים במועדון כתבו מאמרים. 

אני תרמתי את המאמר על אליזבת קובלר רוס, המצולם כאן. 

כשפירקתי את הבית שלי לקראת הגירושים ומעבר למגורים לבד, מצאתי חומרים רבים, שלא ידעתי ששמרתי. ביניהם גם את אותו עיתון.

 

מדוע אני יותר עייף ביולי-אוגוסט 2022?

 

שלשום (31.7.2022) קרוב לשעה 22:00 קיבלתי כמה שיחות טלפון מאנשים קרובים לליבי. בדרך כלל אני שמח לדבר עם כל אחד מהם.

הפעם קיצרתי בשיחה ואמרתי להם, שאני מצטער שאני מקצר, משום שאני עייף ואני הולך לישון. ישנתי תשע שעות. חריג לגמרי לגבי אדם כמוני, שישן שש עד שבע שעות בלילה.

אם בוחנים את המעטפת של אותו יום, חם במיוחד, אפשר לקבל רמז לכמה מקורות לעייפות. כמובן שאחד מהם הוא החום. 

מהחום נגזרה הליכה ברגל של כשעה בשעה 6:00 בבוקר, לפני שמתחיל להיות ממש חם. 

בגלל החום, בערב הייתה הליכה נוספת של שעה, באוויר היותר קריר בחוץ מאשר בבית. 

בסיום ההליכה עשיתי אימון בפארק כושר. אחריו נגמרו לי הכוחות.

בפוסט זה אנסה להסביר מדוע ביולי-אוגוסט 2022 אני עייף יותר מאותם חודשים חמים בשנים קודמות.

 

השערות שגויות להסבר העייפות

 

ההשערות להלן אינן מסבירות את העייפות שלי. הן עשויות לכלול גורמים, שביחד עם גורמים אחרים מסבירים אותה.

השערה 1: אני בגיל מבוגר יותר

נכון שאני כבר ב"ישורת האחרונה" אבל הייתי שם ביולי-אוגוסט שנה שעברה ובמאי-יוני השנה. 

זה אינו הסבר מספיק לעייפות שלי.

 

השערה 2: התחממות כדור הארץ

כמו רבים אחרים, גם אני מודאג מהתחממות כדור הארץ.  

אמנם מדובר בתהליך הרסני ומסוכן, אבל קצב ההתחממות הוא איטי. בהיבט של הטמפרטורות ביולי-אוגוסט בירושלים, לא הייתה התחממות משמעותית השנה בהשוואה לשנה שעברה.

זה אינו הסבר מספיק לעייפות שלי. 

 

השערה 3: משבר בגלל שינויים מהותיים בחיי

בגיל 70 היה לי משבר אישי קשה. אורח החיים החדש שלי מעמיס עלי פעילויות נוספות: ניקיון של הדירה, בישול והכנת ארוחות ועוד. 

כמו שציינתי בפוסט אחרי המשברים, אני מתפקד באופן סביר אחרי המשבר. 

אין סיבה להניח שביולי-אוגוסט העומס יהיה גדול מאשר בחודשים הקודמים.

זה אינו הסבר מספיק לעייפות שלי.

 

השערה 4: יותר מדי פעילות 

מי שקורא את הבלוגים שלי או מדבר איתי מבין שיש לי מספר גדול של פעילויות.

אני נותן ייעוצים כלכליים למשפחות ויחידים בתשלום ובהתנדבות.

אני מלמד ברידג' ומשחק בתחרויות ברידג'. 

אני מרצה על מגוון רחב של  נושאים.

כמעט בכל יום אני מבצע פעילות ספורטיבית. 

אישה אחת, שאני מכיר, אמרה לי שהיא לא מכירה אף פנסיונר שעסוק בכל כך הרבה פעילויות.

בחודש ספטמבר אני צפוי לטול חלק במיזם חדש שתכליתו התנהלות כלכלית טובה יותר של אזרחים ותיקים. 

אם וכאשר זה יקרה, אעדכן את קוראי הבלוג.

כמות הפעילויות היא אולי גדולה אבל הפעילויות שהזכרתי אינן חדשות ביולי או באוגוסט. כמות הפעילויות שלי בחודשים קודמים הייתה לא פחות קטנה. 

זה אינו הסבר מספיק לעייפות שלי. 

 

הסברים אמיתיים לעייפות

 

כל ההשערות לעיל אולי תורמות משהו להסבר העייפות אבל אינן מציגות גורמים משמעותיים. בפסקה זו אתיחס לשני הגורמים המשמעותיים התורמים לעייפות.

 

שיפוץ הדירה

נושא שיפוץ הדירה מעסיק אותי כבר כמה חודשים. אבל השיפוץ עצמו התחיל ב-3 ביולי. בזמן השיפוץ אני מגיע כל היום לדירה לראות כיצד מתקדמת העבודה. 

אני צריך לקבל החלטות קונקרטיות מהירות ביחד עם אנשי המקצוע המעורבים בתהליך.

בנוסף, למדתי שתמיד יש הפתעות במהלך שיפוץ. במיוחד במהלך שיפוץ דירה ישנה מאוד. ההפתעות מחייבות החלטות בנושאים, שלא נתתי עליהם את הדעת קודם. הן גורמות גם להוצאות גדולות יותר.

אני צריך להיות מעורב בבחירת אנשי מקצוע. אני צריך לנהל כספים זמינים לצורך תשלומים ובמקביל לנסות למזער את ההפסדים על כספים נזילים עד לתשלומים. יש גם מתח. אני שואל את עצמי הרבה שאלות:

האם הכל יתבצע באופן סביר? 

האם ההחלטות שקיבלתי לא יתבררו בדיעבד כהחלטות גרועות?

מה יידרש לביצוע המעבר לאחר סיום השיפוצים?

מה אצטרך להשלים בדירה לאחר שאעבור אליה?

כשזה נעשה בפעם הראשונה בחיי זה קשה יותר. 

אני רואה בזה צרות טובות. בעוד כמה חודשים אמצא לי את הפינה שלי ואתמקד בבניית החיים החדשים שלי.

אין ספק, שזהו גורם המעמיס עלי וגורם לי לעייפות גדולה מאשר ביולי-אוגוסט בשנים קודמות.

 

החום ביחד עם האמצעים להתמודדות איתו

כשניתחתי את השערה 2 בפסקה הקודמת, זה היה ניתוח חלקי.

הניתוח המלא צריך להתייחס גם לאמצעים להקטנת החום בדירת המגורים. 

כפי שכתבתי אני בשנת Relocation. המשמעות היא שאני ממעט בקניית ציוד שאצטרך להעביר מהדירה השכורה לדירה הישנה-החדשה המשופצת, אליה אעבור כנראה תוך חודשיים-שלושה. 

זה כולל גם אמצעים לקירור הדירה בימים חמים. 

במקום מגוריי הקודם, בתקופת נישואיי, היו בבית מזגן ומאווררי תיקרה. בתום השיפוץ בדירה שלי יתווספו מאווררי תיקרה למזגנים שכבר יש שם. 

בדירתי השכורה אין אמצעי קירור מסוג זה. מה שגורם לי להזיע יותר ולסבול יותר מהחום. 

האמצעים להקטנת החום בדירה השכורה

1. הליכה בחוץ בשעות חמות בבית

זהו אמצעי המתאים בעיקר לשעות הערב בהן בחוץ נעים יותר מאשר בבית.

 

2. חלונות פתוחים

האמצעי היעיל ביותר. בעיקר בחדר ההשינה שלי. החדר הוא לכיוון הוואדי בין בית הכרם לגבעת שאול. כמעט תמיד נושבת שם בריזת עמק-הר. 

זה הרבה פחות יעיל בחדרים אחרים. 

3. מקלחת קרה

מקלחת קרה בשעות הצהריים החמות מרעננת, מקררת ומסירה את הזיעה.

4. גלידה, אבטיח ויוגורטים קרים

פחות יעיל אבל מרענן לכמה דקות.