מדוע לא ארוץ השנה 10 ק"מ במרתון ירושלים?

 

 מאז גיל 62 או 63 אני רץ כל שנה 10 קילומטרים במרתון ירושלים.

הייתה הפסקה, לא ברצוני, בזמן תחילת מגפת הקורונה. הסיבה הייתה דחייה ואחרי זה ביטול המרתון.

ב"ישורת האחרונה" עלולים להתרחש אירועים בריאותיים לא ממש סימפטיים. 

במקרה שלי מדובר בניתוח קל בתחילת חודש ינואר. 

אני מכיר לא מעט מקרים בקבוצת הגיל שלי, שבהם מדובר באירועים בריאותיים חמורים בהרבה.

 

הניתוח

ב-5 בינואר עברתי ניתוח פרוסטטה. 

נראה, לפחות כרגע, שהניתוח הקל יחסית הזה, עבר בהצלחה.

יש שתי סיבות עיקריות לכך שאני משתף את זה עם קוראי הבלוג:

1. כ-70% מהגברים בקבוצת הגיל שלי סובלים מבעיה דומה.

שיתוף של מערכת השיקולים שלי וקבלת ההחלטות שלי עשוי לעזור לאנשים אחרים לקבל החלטה.

אציין שכל קבלת החלטה כזו היא אישית ולא בהכרח צריכים לקבל החלטה דומה לשלי. 

המידע שאני משתף כאן הוא בעיקר מידע אישי שלי. מי שמקבל החלטה צריך להתייעץ עם רופאים המתמחים בתחום זה ורופאים נוספים.

 2. כששיתפתי חברים אישיים שלי

גם כשאני לא משתף את קוראי הבלוג אני עשוי לשתף חברים אישיים שלי.

כשעשיתי את זה התברר, לא במפתיע, שחלקם סובלים מבעיה דומה והשיחה איתי עזרה להם בהקשר של קבלת ההחלטות שלהם.

הבנתי שזה עשוי לעזור גם לקוראי הבלוג. 

ריצה והניתוח

לאחר הניתוח נאסר עלי לרוץ במשך קצת יותר מחודשיים.

לאחר החודשיים הללו, צריך לבצע בדיקה. 

אם הבדיקה תקינה, מותר לי לרוץ.

המרתון מתקיים השנה ביום שישי ה-17 במרץ. 

חודש אחרי הניתוח קיבלתי החלטה לבטל את ההשתתפות שלי בריצה.

לא סתם באים ורצים 10 ק"מ

בשביל לרוץ 10 ק"מ צריך קודם להתאמן. 

אתאר כאן את דפוס האימונים האישי שלי לקראת מרתונים קודמים על מנת שהקוראים יוכלו להבין מדוע לא היה ריאלי שאתתף השנה במרתון. 

הבסיס: לרוץ לפחות פעם בשבוע

אני רץ פעם בשבוע כ-7-8 קילומטרים. לפעמים אני רץ פעמיים בשבוע.

עד גירושיי רצתי בעיקר בעמק לבן. 

בשנה האחרונה עברתי לגור בשכונת בית הכרם. מאז שעברתי לגור בשכונה זו אני רץ ביער ירושלים. 

אני אוהב לרוץ בטבע. לא על אספלט שפוגע בברכיים. רואים פרחים ועצים. 

בעמק לבן פוגשים גם בעלי חיים כמו תנים, שועלים, איילים, ציפורים. 

בזמן הריצה, אני מעבד רעיונות לפוסטים שאני כותב, לעבודה, לעזרה לאחרים ולשיפור חיי האישיים.

ההכנה למרתון ירושלים

לריצות השגרה אני מוסיף שלושה אימונים במשך שלושה שבועות. אימון אחד בשבוע.

בשבוע של המרתון אני מוותר על ריצה. מסתפק בריצה של 10 ק"מ במרתון עצמו.

באימונים המיוחדים אני רץ קצת יותר מ-10 קילומטרים. למסלול הרגיל אני מוסיף כמה עליות תלולות וארוכות. קשות יותר מעלייה כלשהי בריצת 10 קילומטרים במרתון ירושלים.

עם הפנים לעתיד

כפי שהבנתם, לא היו לי השנה שלושה שבועות בהם הייתי יכול להתאמן שלושה אימונים למרתון השנה.

לו הייתי בן 25 או 30 ייתכן שהייתי רץ ללא אימונים. בגילי המתקדם  זה לא אחראי לעשות את זה.

 

הריצה בשנת 2022

ריצת 10 קילומטרים במרתון של שנת 2022 הייתה קשה.

פעם ראשונה שרצתי כשאני גר לבד אחרי גירושים. המשמעויות היו:

1. הגעה ברגל מבית הכרם במקום בהסעה מאיצטדיון טדי.

2. אחרי הריצה חזרה ברגל  הביתה. 

גם בשנים קודמות חזרתי ברגל, אבל אז הייתה לי אפשרות לבקש שיסיעו אותו הביתה מאמצע הדרך (ניצלתי אותה פעם או פעמיים) ובשנת 2022 לא הייתה אפשרות כזו. 

הקושי העיקרי היה מזג האוויר הגשום והקר, שאיני זוכר כמוהו בריצות קודמות.

כל גן סאקר היה עיסת בוץ אחת גדולה. כמעט כל הפעילויות והמפגשים שאחרי הריצה הושבתו. 

הרגשתי קפוא ורטוב. בעיקר בכפות הידיים. לא חשבתי שאני צריך להביא כפפות ובקושי הצלחתי להשתמש באצבעות הידיים.

בעתיד

השנה אולי אלך ברגל לנקודות הסיום לראות את הרצים האתיופיים והקניתיים מסיימים את המרתון 10 דקות או 20 דקות לפני אלה שבאים אחריהם.

ייתכן שהשנה זה יהיה מעט שונה. כמה עולים מאתיופיה קרובים לצמרת העולמית בריצה זו.

אני מניח שהיו ביניהם כאלה שלא יסיימו 20 דקות אחרי המנצח.

אולי אפילו אחד מהם יזכה במרתון.

 

בשנת 2024 אני מקווה לרוץ שוב 10 ק"מ במרתון ירושלים.

האם זה יקרה? בהסתברות גבוהה כן, אבל לעולם אי אפשר לדעת.

 

לאחר לבטים: פוסט אישי על מצב הדמוקרטיה במדינת ישראל או איך גיליתי את המטרה האמיתית של יריב לוין?

 

 התלבטתי רבות וקשות: האם לגעת בנושאים פוליטיים רגישים בבלוג האישי שלי?

מטיבם של נושאים פוליטיים שהם מעוררים מחלוקות ותגובות אישיות חריפות משני הצדדים. במיוחד בעת הקשה הזו.

בסופו של יום, או אולי בסופם של כמה ימים, החלטתי להתייחס לנושא בעיקר מהזווית האישית שלי. 

אני מרגיש שזה בנפשנו. ריצת האמוק לחקיקה קשה ולא דמוקרטית, שעלולה להחריב את כל מה שנבנה פה במשך יותר ממאה שנים, מדאיגה אותי.

אין בדעתי לפרט כאן את דעתי האישית. אני עושה את זה בדרכים אחרות.

דרך ראשונה: השתתפות בהפגנות

השתתפתי ברוב ההפגנות בירושלים ובהפגנה אחת בתל אביב. 

ב"ישורת האחרונה" אני כבר אדם שנמנע בדרך כלל מהשתתפות בהפגנות. גם מחתימה על עצומות. 

הרימון שזרק יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצוויג ופצע חבר טוב שלי, הפחיד אותי. 

במשך מספר חודשים ביקרתי את חברי כמעט מדי יום. במקביל התידדתי מעט גם עם חברו לחדר בבית החולים, שנפצע קשה מאותו רימון ארור.  

אבל כשאין ברירה הולכים גם להפגנות. בהפגנות אני פוגש הרבה אנשים טובים בתחילת הדרך באמצע הדרך ואולי בסופה, שמפיחים תקווה שאולי לא הכל אבוד. 

 

דרך שנייה: כתיבה

אני אדם שכותב. מקווה שאני גם מגיע לקוראים ואולי אפילו משפיע על כמה מהם.

מאמרי דעה אני כותב באתר JOKOPOST. באתר הזה אני עורך את מדור הברידג'. יונתן קורפל, הבעלים של האתר שכנע אותי לכתוב גם על נושאים אחרים. אחרי שמה שכתבתי על אינדונזיה הצליח, כתבתי גם על נושאים אחרים.

דוגמאות למאמרים על הנושא שמטריד את רובנו: 

אידיאולוגיית המכסות,

"ואף על פי כן נוע ינוע" 

כל אחד מוכן להיות השני

  

מנהרו ועד בגין 

בבלוג שלי על ניהול סיכונים ומשברים אני מתייחס להרבה סוגים של סיכונים: רעידות אדמה, כורים אטומיים, התפרצויות הרי געש, קורונה, הונאות ברשת האינטרנט ובדיגיטל, סיכונים כלכליים ועוד. 

אני מתייחס גם לסיכונים בגלל התנהלות פוליטיקאים. 

אני מנסה לנתח אותם בראייה מקצועית של מנהלי סיכונים.

בהקשר של הממשלה הנוכחית, מי שמעוניין יכול לקרוא שני פוסטים:

 

ממשלת בן גביר, סמוטריץ ונתניהו מזווית של ניהול סיכונים

 

סיכוני ממשלת בן גביר, סמוטריץ ונתניהו - Revisited

 

 דרך שלישית: תרומה כספית

בימים כתיקונם, אני תורם קבוע בסכומים לא גדולים לעמותות ראויות. 

בצוק העיתים הנוכחי אני תורם מדי פעם, סכומים קטנים, גם למימון עמותות המארגנות את ההתנגדות להפיכה המשטרית.

איך גיליתי את המטרה האמיתית של יריב לוין?

רועי פולקמן היה פוליטיקאי. מזן קצת אחר וראוי לכבוד. 

פולקמן היה בחר הכנסת הצעיר ביותר בסיעת "כולנו" של כחלון. איש ימין הגיוני.

דרכנו הצטלבו בזום שהוא העביר לפיעלי חוסן כלכלי לגילאי 60 פלוס, בהקשר של JoinMe.

בביקורי בספרייה בשכונתי, שכונת בית הכרם, גיליתי על המדף ספר שהוא כתב.

שם הספר: עדכון גרסה - כללים חדשים לדמוקרטיה. 

בספר הוא מתייחס לשינויים בדמוקרטיה הישראלית טרם ההפיכה החוקתית.

בעמוד 39 הוא מתאר את המעורבות שלו בחוק הלאום, כחבר כנסת.

 

הוא מתאר שיחה בפברואר 2018 עם חברי הכנסת אבי דיכטר ויריב לוין, שקידמו את חוק הלאום מטעם הליכוד. פולקמן חיפש לשמור על האיזונים בין מדינת יהודית לבין המרכיב הדמוקרטי. 

הוא מתאר כיצד אמר להם, שהנוסח שעבר בועדת השרים, משנה את האיזון בין המרכיבים לטובת מדינה יהודית על חשבון דמוקרטיה וזכויות.

לדבריו, דיכטר היה פתוח להצעה מאוזנת: יהודית ודמוקרטית. 

לוין התעצבן ואמר:"זה העיקר בחוק כל השאר משני...".

פולקמן אמר ללוין שהוא למעשה מבטל את חוקי הזכויות, את כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.

אני מצטט מהספר: " נכון, זו המטרה", הודה לוין"

אם טרם הבנתם עד כמה מסוכנת החקיקה של לוין ורוטמן, אני מקווה מאוד שאחרי קריאת הציטוט לעיל אתם מבינים.

"לחיות" - שם קצת אירוני לסרט

 

קורסוואה בעת צילומי הסרט "שבעת הסמוראים" בשנת 1954. מקור התמונה: ויקיפדיה

זכויות יוצרים: נחלת הכלל

הסרט הבריטי החדש והמרגש "לחיות" עוסק באופן אירוני דווקא באדם שמגלה פתאום שהוא "בישורת האחרונה" של חייו. 

התסריטאי קאזואו אישיגורו, הסתמך על סרט מופת של אקירה קורוסאווה (1910-1988) הנקרא "איקירו" או בעברית לחיות. 

הסרט של קורוסאווה משנת 1953 הוא סרט בשחור-לבן. 

צפיתי בו בשנות ה-70 של המאה הקודמת בהקרנה לסטודנטים באוניברסיטה העברית בגבעת רם. 

התייחסתי אליו בפוסט ספי: הגלוי והנסתר. 

סרטים מפורסמים יותר של קורוסאווה הם ראשומון ושבעת הסמוראים.

צפיתי בלא מעט סרטים של קורוסאווה ואת רובם אהבתי.

 

קאזואו אישיגורו

 

 

קאזואו אישיגורו. מקור התמונה: ויקיפדיה.

 by Kubik

 Cracow (Poland), October 29, 2005

 Cppyrights: CC BY 2.5

 

קאזואו אישיגורו הוא סופר ולא תסריטאי. לא סתם סופר, אלא סופר שזכה בפרס נובל בשנת 2017. 

משמו אתם מבינים שהוא יפני ולכן לא מפתיע שהוא מכיר את סרט המופת הנ"ל דובר היפנית. 

אישיגורו אינו יפני החי ביפן. הוא חי בבריטניה ונשוי לאישה אנגליה. 

הוא זה שהעלה את הרעיון לעשות גרסה חדשה של הסרט של קורוסאווה.

"לחיות"

גם הסרט לחיות בו צפיתי הוא סרט נפלא. השלד המהותי של הסרט זהה לזה של סרטו של קורוסאווה.

פקיד עירייה נוקשה וחסר התחשבות באזרחים, אותם הוא אמור לשרת, משתנה בבת אחת והופך למישהו שמקדם פרויקט של הקמת גן שכונתי.

בגרסה החדשה זהו גן משחקים לילדים.  

זה קורה כשהוא מגלה שהוא חלה בסרטן וימיו ספורים. כשהוא מגלה את זה הוא מתחיל לחיות במקום לחזור על דפוס חיים ישן ואפור. 

באמצעות פרויקט הגן הציבורי, שעל קידומו הוא נלחם במתנגדים הביורוקרטים (בסרט של קורוסאווה מדובר במשפחת פשע המתנגדת לפרויקט) הוא מעניק משמעות לחיים שלו. 

הסוף הוא חמוץ-מתוק: הגן מוקם והתושבים, שכל השנים שנאו אותו, מדברים עליו בהערכה, שלא לומר הערצה. 

החלק החמוץ זו הפטירה שלו.

 

אירוניה 

השם "לחיות" בהקשר של אדם שנושק ל"ישורת האחרונה" הוא שם אירוני.

הוא חי הרבה שנים ועכשיו הוא חולה סופני שתוך זמן קצר כבר לא יחיה. 

מצד שני דווקא בסוף "הישורת האחרונה" הוא חוזר לחיות חיים מלאים יותר הוא נלחם להשגת מטרה. 

בגרסה הנוכחית של הסרט הוא גם מנסה להינות מהחיים. הוא מזמין בחורה צעירה, שעבדה תחתיו ועזבה למקום עבודה אחר, למסעדה מפוארת ומדבר איתה ועם אחרים באופן אישי יותר וגלוי יותר.

הוא מתחיל לראות אנשים אחרים כבני אדם ולא עוד כחלקים ממכונה ביורוקרטית. 

ההבנה שמה שחשוב בחיים היא לאו דווקא כסף, מעמד וכוח אופיינית לאנשים הנמצאים בשלבים מסוימים של הפרידה מהחיים.

תוכלו לראות את זה בספרים העוסקים בשלב זה של החיים. למשל בספרה של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס.

לא חיקוי של המקור

היפה ב"לחיות" הוא שאינו חיקוי של המקור אלא גם מציג זוויות נוספות.

"איקירו" הוא סרט מהתרבות היפנית. המתנגדים להקמת הגן הציבורי הם כנופיות פשע. כנראה היאקוזה. כולם מפחדים מהם, פרט לגיבור הסרט.

"לחיות" ממוקם בבריטניה של שנת 1953 (שנה אחרי שיצא לאקרנים הסרט המקורי של קורוסאווה). 

התרבות היא אנגלית. השחקנים אנגלים. המבטא הוא אנגלי. הנימוסים אנגליים. גם ה-Under Statement. 

איני זוכר בסרט המקורי של קורוסאווה, דמות רגישה ומרגשת כמו העובדת הצעירה, שעזבה את מקום עבודתה ככפיפה של גיבור הסרט.

אותה צעירה שלה הוא מגלה את סודו. אותה צעירה שהוא מזמין למסעדה. 

 

נגיעה קלה בתרבות היפנית ובתרבות הבריטית

גם בתרבות הבריטית, לפחות עד לפני כמה עשורים, וגם בתרבות היפנית יש נוקשות, סגירות, נימוס ופורמליות אבל ההבדלים הם גדולים מאוד. 

יפן כמעט ואינה קולטת מהגרים. היא מאוד הומוגנית מבחינה תרבותית. 

האימפריה הבריטית, שכבר מזמן אינה אימפריה, התקשתה להתאים את עצמה למציאות וראתה באזרחי מדינות שבהן שלטה בעבר כנתינים של המלכה או היום המלך ואיפשרה להם להגר אליה.

התוצאה היא מדינה רב תרבותית. 

לולא הייתה מדינה רב תרבותית, בריטניה הייתה קרובה לסוג של אסון קולינארי.

הבריטים הקלאסיים שומרים על פרטיות ולכל היותר ישאלו מישהו שהם לא מכירים את דעתו על מזג האוויר. 

היפנים יותר מדויקים ויותר אובססביים ואין להם את ההומור הבריטי המיוחד והשנון.

האוכל שלהם מעניין וטעים לחיכי. התרבות שלהם ייחודית ומעננינת, על פי שאינה חפה מהשפעות של תרבויות זרות בעיקר של מדינות  במזרח אסיה..

 

הערת שוליים

במובן מסוים נוהגים יוצרי הסרט באופן דומה לאקירה קורוסאווה. 

הם עושים אינטרפרטציה בתרבות אחרת של יצירה קלאסית. בדיוק כמו קורוסאווה.

"כס הדמים" שלו הוא אינטרפרטציה יפנית של "מקבת" של ויליאם שקספיר. 

סרט אחר הוא אינטרפרטציה יפנית של ספר של דוסטוייבסקי.

גם איקירו מבוסס על "מותו של איבן איליץ" של לב טולסטוי.

הקארמה החמקמקה

 

 

אם תקראו את הערך קארמה בויקיפדיה העברית תחשבו כנראה על סיבה ותוצאה. אולי גם על חטא ועונשו. אולי גם על מעשים טובים ששכרם בצידם. 

זה לא כל כך פשוט. יש כאלה שיחשבו שמדובר דווקא במשהו הקרוב יותר לגורל. משהו שאינו נשלט על ידי המעשים שלנו.

 

הגדרת המושג קארמה

להלן ההגדרה בויקיפדיה העברית: 

"קַארְמָה (מסנסקריט: कर्म (מידע • עזרה) - "פעולה" או "מעשה") הוא מושג פילוסופי-מיסטי, שמקורו בדתות הודיות, שמתאר מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה. זהו סך כל מעשיו של האדם - בעבר, בהווה ובעתיד. עקרון מרכזי הוא שהכוונה והמעשים של בן אדם (סיבה) משפיעים על העתיד של אותו בן אדם (תוצאה), כאשר מעשים טובים ישפיעו על קארמה טובה ועל האושר העתידי של האדם, לעיתים בחייו הנוכחיים ולעיתים בלידתו הבאה במעגל הסמסרה בעוד מעשים שליליים יבטיחו שלידתו הבאה תהיה רעה מזו הנוכחית.

"חוק הקארמה" הוא עיקרון תאולוגי מרכזי בדתות ההינדואיזם, בודהיזם, סיקהיזם וג'ייניזם (כולן נוסדו בהודו)."

נתקלתי כבר במושג קארמה בהקשר של הינדוהיזם עליו קראתי בתחילת דרכי הארוכה כמי שמתרגל מדיטציה טראנסנדנטלית כבר יותר מארבעים וחמש שנים.

הרבה פחות, אם בכלל, נתקלתי במושג הזה בהקשר של זרמים בודהיסטים הקרובים לתפיסתי כמו זן בודהיזם.

מיינמאר

אונג סן סו צ'י. מקור התמונה: ויקיפדיה

זכויות יוצרים:CC BY-SA 3.0

Remise du Prix Sakharov à Aung San Suu Kyi par Martin Schultz au Parlement européen à Strasbourg le 22 octobre 2013.

בבלוג אחר שלי שאלתי: מה אנחנו לא יודעים על אינדונזיה? ומה אנחנו לא יודעים על אתיופיה? 

באופן אישי, הייתי יכול לשאל את אותה שאלה על בורמה או בשמה הנוכחי מיינמאר. 

עד לפני  כשבועיים כל מה שידעתי על המדינה הזו, שמעולם לא ביקרתי בה, היה:

1. שמעתי על ראש ממשלתה או נו שהיה חברו של דוד בן גוריון.

2. ידעתי שהדת העיקרית שם היא בודהיזם. 

3. שמעתי על המשטר הדיקטטורי האכזר של חונטת גנרלים.

4. שמעתי על אונג סן סו צ'י כלת פרס נובל לשלום, שהתנגדה לחונטה. 

מה השתנה בשבועיים האחרונים?

אני קורא את ספרו של יאן פיליפ סנדקר "הדרך הארוכה לחוכמה". הכותב גרמני, הקשור בכל נימי נפשו למיינמאר והרבה לבקר בה.

בספר יש הקדמה ארוכה בה הוא מתאר את התפיסה והתרבות המקומית. את הגנרלים ובעיקר את האנשים הפשוטים והטובים שפגש שם.

המשך הספר הוא אוסף סיפורים בורמזיים קצרים ויפים שליקט ביחד עם אנשים אחרים, שעזרו לו.

התפיסה של המיינמארים שונה לחלוטין מהתפיסה שלנו במערב.

הסיפורים משקפים את התפיסה הזו.

 

אסטרולוגים

הרבה החלטות גורליות במיינמאר מתקבלות באמצעות התיעצות עם אסטרולוגים.

גם החלטות מדיניות של גנרלים מהשלטון.

דוגמה להחלטה כזו, לאו דווקא גורלית, מובאת להלן. הכותב מספר שנסע בכביש משובש וצר ופתאום היה קטע קצר של כביש מצוין עם ארבעה מסלולים ואחריו שוב כביש צר ומשובש. 

הוא שאל מדוע?

הסבירו לו שהגנרל שהיה אחראי על האזור התייעץ עם אסטרולוג. האסטרולוג אמר לו שמספרי המזל שלו הם 4 ו-5. 

עכשיו כבר הבנתם מדוע נסלל קטע כביש בן 4 מסלולים.

אורכו של הכביש המשופר היה 500 מטר. 

אני מניח שהבנתם מדוע הורה הגנראל לסלול כביש באורך של 500 מטר.

נוטים

נוטים הן רוחות המסתתרות בכל מיני מקומות, למשל בתוך עצים.

מצד שני הם דומים לבני אדם ונמצאים איתם באינטראקציות. 

במקרים רבים הם עוזרים לבני אדם ומצילים אותם מצרות. 

המיינמארים צריכים להתחשב לא רק באסטרולוגים, אלא גם בנוטים.

"עוצמת הקארמה"

 

אחד הסיפורים הקצרים בספר נקרא "עוצמת הקארמה". לפני שאצלול אליו אביא סיפור קצר נפלא עם מוסר השכל.

 

סיפור על ילדה חרוצה ולא מוכשרת

גיבורת הסיפור הייתה ילדה חרוצה, אבל תלמידה גרועה. חרף חריצותה נכשלה שוב ושוב.

כשישבה בביתה וניסתה לעשות שיעורי בית קשים במיוחד ידעה שתיכשל. היא הרימה ידיים ובמקום לעשות שיעורים הסתכלה על חילזון.

החילזון ניסה לטפס. באמצע הדרך נפל. הוא ניסה שוב ושוב. 

הילדה ציפתה שימשיך ליפול אבל... באחת הפעמים היא ראתה אותו מצליח לעלות את כל הדרך בלי ליפול.

מיד אחרי זה היא ניגשה לעשות את שיעורי הבית ו... הצליחה.

למחרת המורה ציינה, שלהפתעתה, העבודה של אותה תלמידה הייתה הטובה ביותר בכיתה.

 

חזרה ל"עוצמת הקארמה"

הסיפור הוא על איכר, עני במיוחד, שבגלל עוניו אשתו נטשה אותו. 

האיכר עזב את ביתו וביקש למות. הוא ביקש מאנשים שימצאו לו את מלאך המוות על מנת שיהרוג אותו.

הוא פגש זקן וסיפר לו על רצונו למות. הזקן אמר לו שזה בלתי אפשרי. 

כשפנה ללכת הניח הזקן את ידו על כתפו ואמר לו שהוא המוות.

לבקשת האיכר שיטול ממנו את חייו אמר לו שזה לא יקרה עכשיו. זה יקרה עשר שנים אחרי שהאיכר יתעשר. הוא נתן לו במתנה חץ וקשת. 

האיכר ירה בציפור וכשנפלה מצא שהיה בה הרבה זהב. כך התחילה דרכו לעושר ואושר.

שלושה חודשים לפני תום עשר השנים, נזכר האיכר בדברי המוות ולא רצה להיפרד מחייו. 

הוא ביקש שיבנו לו תיבה אטומה למים ומצוידת במזון ושתייה, המספיקים ליותר משלושה חודשים החליט להסתתר באמצעותה מפני מלאך המוות. 

הוא נכנס לתיבה והתיבה הוכנסה למקום עמוק במים. משרתיו קשרו אותה באמצעות חוט תיל ארוך שקצהו האחד חובר לתיבה והשני לעץ דקל על החוף. 

כשמלאך המוות בא עם הרשימות שלו ליום מותו של האיכר שהתעשר הוא מצא את כל אלה שעליו להמית, למעט האיכר. 

אבל אז הגיע לחוף הים ונתקל בתיל. כך גילה את התיבה. תחנוניו של האיכר לא הועילו והמוות הסביר לו שזאת הקארמה שלו למות באותו יום ולכן אינו יכול להימלט ממנה.

הערות מערביות שלי לסיפור

1. למעט מקרים חריגים לא כדאי להתאבד

מי שחווה משבר צריך להבין שיש חיים אחרי המשבר והמשבר עובר. 

הפוך ממה שעשה האיכר כשאשתו עזבה אותו.

אני מכיר את זה באופן אישי יותר מפעם אחת. קראו למשל:

משבר כלכלי אישי: קשים חייו של עצמאי ומשבר גיל ה-70 שלי.

אגב, גם בתפיסות של הזן והדאואיזם משברים אינם סוף העולם. 

מקרים חריגים שאני מכיר ומבין זה סרטן סופני ומחלות כמו ALS.

כמובן יש כאלה שיעדיפו לא לסיים את חייהם גם במצב כזה ויש כאלה שלא. 

הייחוד של המצבים הללו שהם כנראה בלתי הפיכים.

2. אהבה נכזבת אינה מצדיקה התאבדות

בלא מעט מקרים עשויה להיות בעתיד אהבה חדשה. שונה אבל לא בהכרח טובה פחות.

3. כל דבר מסתיים. גם דברים טובים

השם של הבלוג הזה, "הישורת האחרונה", בהחלט מייצג את הטענה הזו.

הקונטקס בבלוג הוא דווקא אופטימי. הישורת האחרונה עשויה להיות ארוכה ואפשר לעשות בה דברים מועילים, כפי שמעידה הסיפא של שם הבלוג "לאו דזה וזקנים אחרים". 

גם תקופת העושר והאושר של האיכר המאיינמרי צריכה להסתיים. הקושי הוא דווקא בידיעה החריגה מתי היא תסתיים.

 

האם שולטים בקארמה או שהיא גורל?

ההגדרה של קארמה היא חמקמקה: מצד אחד יכולת לשנות מצד שני גורל שאינו ניתן לשינוי.

נראה כי מחבר הסיפור המאיינמרי עלום השם נוטה דווקא לפרשנות של קארמה כגורל. 

היכולת לשנות את הקארמה עלולה להיות מוגבלת ברוב המקרים משום שהיא תוצר מצטבר של התנהגות במספר גדול של גלגולים.

כמובן, שיש מקרים חריגים בהם זה נעשה בכל זאת. 

אנלוגיה מערבית היא הקשר בין מיצוב כלכלי לבין מצבם הכלכלי של ההורים. 

הניידות בין עשירונים נמוכים לעשירונים גבוהים קטנה מאוד בכלכלות מערביות קפיטליסטיות.

אורסולה לה גווין

 

אורסוה לה גווין. מקור התמונה: ויקיפדיה

 

 CC BY-SA 2.0

 Ursula Le Guin. Photo by Marian Wood Kolisch

בבורותי הרבה, עד הבוקר לא שמעתי דבר על אורסולה לה גווין (21 באוקטובר 1929 - 22 בינואר 2018). 

אז במקום לכתוב עליה  אצטט. 

מהויקיפדיה העברית: "אורסולה קרובר לה גווין (באנגלית: Ursula Kroeber Le Guin‏; 21 באוקטובר 1929 - 22 בינואר 2018) הייתה סופרת אמריקאית, אשר כתבה בעיקר מדע בדיוני ופנטזיה, אך גם שירה, נובלות, ספרי ילדים ומאמרים, וכן תרגמה ספרים רבים לאנגלית. ידועה בכתיבתה הפמיניסטית, האנרכיסטית ובעלת המאפיינים הטאואיסטים. נחשבת לאחת מטובי סופרי הפנטזיה והמדע הבדיוני בעולם וזכתה במספר פרסי הוגו, וכן בפרסי נבולה, לוקוס, וגנדלף. ב-2003 הייתה הסופר ה-20 (והסופרת הראשונה) שזכה בפרס ה"גרנד מאסטר" (הקרוי החל מ-2002 פרס דיימון נייט), פרס מפעל חיים, המחולק החל מ-1975 לסופר מדע בדיוני אחד, פעם בשנה או שנתיים, לצדו של טקס חלוקת פרס נבולה^[1]."

אני מצרף קישור למאמר של קרן שפי ב"זמן הזה" שחשף אותי לדמות המרתקת הזו: אנתרופולוגיות של עולמות אפשריים. 

שתי נקודות שאתייחס אליהן בקצרה

1. עולמה העשיר של לה גווין הושפע גם מהדאואיזם.

2. בתחילת המאמר של קרן שפי מוזכר נאום קצר ונוקב של לה גווין בגיל 85 על  משמעותה העתידית של הספרות. הנאום הזה הפך לציטוט מרכזי שלה. ראוי בהחלט לקרוא אותו בעת קריאת המאמר. 

מאוד מרשים שאישה בת 85 ב"ישורת האחרונה" שלה פתוחה לגמרי לרעיונות מרתקים משני עולם ואינה נמצאת בסוג של השלמה פסיבית עם המציאות המתכלה.

 

 

 

שלוש צעירות מלוכסנות עלגות שפה

 

במהלך הליכה רגלית ברחוב הארזים ניגשו אלי שלוש צעירות נאות מהמזרח הרחוק. הן לבשו סוג של שמלות צבעוניות. 

הייתה בעיית תקשורת. גם האנגלית שלהן וגם העברית שלהן היו פחות טובות מהיפנית שלי. 

 

היפנית שלי

 

היה לי מורה דגול ליפנית. קראו לו קיוג'י ולצערי הוא כבר אחרי הישורת האחרונה. 

קיוג'י השתייך ל"בית שלום", קבוצת נוצרים יפנים אוהבי ישראל. הוא היה פרופסור לשפות. 

בקורס יפנית בירושלים, מטעם שגרירות יפן בישראל, לפני כארבעים שנה, הוא גם תיקן לישראלים את השגיאות שלהם בעברית.

היו שתי בעיות בלימוד היפנית שלי:

1. זה קרה לפני 40 שנה.

2. לא לומדים באמת יפנית בקורס בן עשרה מפגשים. 

אפשר ללמוד אותיות הירגאנה ואותיות קטקנה. אי אפשר ללמוד את ה-6,000 הוא 7,000 אותיות של קאנג'י. אותיות אינו מושג מדויק. יותר מדויק זה סימנים המתארים מילים.

כמה עשרות שנים אחרי זה הצלחתי להדהים שתי יפניות שדפקו על דלת ביתינו ודיברו אנגלית, כששאלתי אותן ביפנית שוטפת לשמותיהן. 

הן לא ידעו שיש רק שלוש או ארבע שאלות פשוטות שאני מסוגל לשאול ביפנית שוטפת. 

בחזרה לרחוב הארזים

אני מניח שכבר הבנתם, עד כמה דלות היו האנגלית והעברית של אותן צעירות נאות וחביבות. 

ממש לא הבנתי אותן. הן קראו משפטים בעברית מתוך דפים בשפת מזרח רחוק כלשהי. 

אחרי חמש דקות נפל האסימון. מדובר בקוריאניות. הן מנסות לגייס אותי לטובת ישוע הנוצרי. 

כשנפל האסימון רציתי לחתוך ולהמשיך בעיסוקיי. 

הסברתי להן שאני בודהיסט. לא לגמרי נכון, אני אולי סוג של JuBu. לא בודהיסט, אבל זו דרך אלגנטית ומנומסת לסיים שיחה מיותרת. 

הן לא התבלבלו. מישהו הכין אותם גם למצב הזה. אחת מהן נתנה לי חוברת באנגלית. 

בחוברת הוסבר מדוע אין גלגול נשמות. 

כידוע, בחלק מהזרמים בבודהיזם ולא רק בבודהיזם יש גלגול נשמות.

 

מקור להשראה: מדוע בישראל כן ובאוקינאווה לא?

 

 

לפני מספר ימים הגיע לביתי מתקין מטעם עיריית ירושלים. הוא הגיע במסגרת פרויקט של התקנת אביזרי בטיחות בביתם של אזרחים ותיקים ללא תשלום. 

כן כבר היכרתי בעובדה, שאני נמצא "בישורת האחרונה" ולכן הזמנתי את הביקור הזה בביתי. 

התפתחה שיחה מעניינת. אני סיפרתי על עצמי והוא על עצמו.  

האיש התרשם מאוד מעשייתי בעבר ובמיוחד מעשייתי בהווה בגילי המופלג:

1. אדם בן 71 החי בגפו ומטפל לבד בדירתו (ניקיון, בישול וכיו"ב).

2. אדם בן 71 העובד במגוון תחומים: יועץ לכלכלת המשפחה, מורה לברידג' ומרצה על מגוון רחב של נושאים.

3. אדם בן 71 המתנדב: עם ניצולי שואה, יוצאים בשאלה מהעולם החרדי ובפרויקט חוסן כלכלי לגילאי 60 פלוס.

4. אדם בן 71 המרבה לכתוב: 

ספרי ברידג', ערכים בויקיפדיה, באתר JOKOPOST, בלוג על ברידג', בלוג על כלכלת המשפחה, בלוג על ניהול סיכונים, בלוג על מחשבים וטכנולוגיית המידע.

 

5. אדם בן 71  שאין יום שבו אינו עוסק בספורט.

6. אדם בן 71 המשחק בתחרויות ברידג' ואפילו עשה גיחה מאוחרת לשחמט , ששיחק בצעירותו. 

אולי אפילו יותר חשוב אדם בן 71, שאינו תקוע במקום אלא יוזם מחפש לעשות דברים חדשים.

בקיצור: מקור להשראה.

המתקין אינו לבד. לא מעט אנשים שאני פוגש מדברים עלי במונחים של מקור להשראה. 

בעוד בעבר היו כאלה שהתרשמו מקורות החיים מרובי העשייה שלי , היום יש כאלה, שאני מהווה עבורם מקור להשראה או במילים אחרות דוגמה להתנהלות קצת אחרת ב"ישורת האחרונה".

פרופורציות: יש לי גם הרבה חסרונות

לא כולם רואים את זה, אבל אני מקפיד לראות גם את החולשות שלי. יש לי לא מעט כאלה. רק כשרואים אותן ניתן לחשוב על התמודדות איתן. 

כך למשל, לפחות כרגע, הצד החברתי איננו הצד החזק שלי. 

לא הצלחתי עדיין לצור זוגיות חדשה טובה ומתמשכת. 

פעילויות הפנאי שלי אינן מספיק עשירות ומעשירות.

יכולת המכירה שלי אינה מהמשובחות. 

לא ממש איכפת לי שיראו את הצדדים החיוביים שבי ולא ממש יראו את החסרונות כל עוד התמונה הלא מדויקת משמשת לצורך השראה להתנהלות טובה יותר בגילאים מבוגרים. התנהלות אקטיבית. התנהלות יזמית. עבודה. התנדבות. חשיבה עם הפנים קדימה.

פרופורציות: השוואה לאוקינאווה

 

 בפוסט Ikigai גרסת אוקינאווה תיארתי את תפיסת העולם ואורח החיים באחד "האזורים הכחולים". באי אוקינאווה ביפן מאריכים ימים.  

באופן ודאי לא הייתי משמש כהשראה לאנשים באוקינאווה.

הסיבה אורח החיים הפעיל שלי בגיל 71 הוא הנורמה בחברה המקומית. גם אנשים מבוגרים ממני בעשור ואפילו שני עשורים ממשיכים באורח חיים פעיל: עבודה, מעורבות בקהילה, פעילות גופנית, תזונה בריאה ואיזשהי סיבה להמשיך לחיות חיים פעילים. 

יותר ממה שאשמח לשמש כהשראה, אשמח שגם פה  חיים פעילים בגילים מבוגרים עם עבודה ועם תרומה לקהילה יהיו הנורמה.

 

מה זה JuBu?

 

ניאנפוניקה תרה, מקור התמונה: ויקיפדיה CC BY-SA 2.0

במושג JuBu נתקלתי לראשונה בתחילת ינואר 2023. מספר ימים לפני כתיבת פוסט זה.

 לא נתקלתי בו במקרה. 

בפוסט להשאיר חותם אחרי הישורת האחרונה כתבתי על ההשתתפות שלי בתחרות כתיבה בויקיפדיה, הנקראת: "מקצרמר למובחר". 

התחרות השנתית הזו אינה תחרות רגילה בה יש מנצחים ומפסידים. 

כולם מנצחים, משום שהמטרה היא הרחבת והעמקת הידע הנכלל בויקיפדיה העברית.

גם השנה אני משתתף בתחרות כתיבה זו. בשנה שעברה התמקדתי בכתיבת ערכים על ספרים חשובים בדאואיזם.

בשלב הנוכחי של התחרות השנה, אני כותב רק ערך אחד על ניאנפוניקה תרה. 

את תמונתו של נזיר בודהיסטי זה אתם יכולים לראות בתחילת פוסט זה.

 

איך למדתי מי היה ניאנפוניקה תרה?

דוד בן גוריון (1886-1960)

לא רק על JuBu שמעתי לאחרונה. גם על ניאנפוניקה תרה. 

קראתי עליו במאמר מעניין של עופר אדרת בעיתון "הארץ". כותרת המאמר, שפורסם ב-25 בספטמבר היא "לעמוד על הראש".

המאמר עוסק בדוד בן גוריון. מסתבר שראש הממשלה הראשון ורב הפעלים של מדינת ישראל היה גם אוטודידקט. 

בין השאר התעניין בבודהיזם. כשביקר בבורמה את ראש הממשלה הראשון של מדינה זו או נו, שוחח איתו גם על בודהיזם. 

בנוסף לקח לעצמו פסק זמן של מספר ימים בהם ניתק את עצמו מהעולם והתנסה בבודהיזם. 

במאמר מוזכר גם ניאנפוניקה תרה, נזיר בודהיסטי שחי בסרי לאנקה, איתו נפגש בן גוריון וגם התכתב איתו במשך זמן רב.

מי היה ניאנפוניקה תרה?

אצטט קטע קצר מטיוטת הערך עליו בויקיפדיה, שטרם סיימתי לכתוב.
"ניאנפוניקה תרה (בסינהלית: න්‍යානපොනික ථෙර‏; 21 ביולי 1901 - 19 באוקטובר 1994), באנגלית: Nyanaponika Thera, היה נזיר והוגה בודהיסטי בסרי לנקה. תרה השתייך לזרם הטהרוואדה של הבודהיזם. ניאנפוניקה תרה נולד בגרמניה למשפחה יהודית. הוא נחשב אחד הנזירים הבודהיסטים המערביים המשפיעים ביותר "

זיגמונד (שלמה) פניגר נולד בשנת 1901 למשפחה יהודית דתית בגרמניה. הוא זנח את היהדות לטובת הבודהיזם. לאחר עליית הנאצים לשלטון נמלט לסרי לנקה והצטרף למנזר בודהיסטי. שם גם שינה את שמו לנאפוניקה תרה. ב-1939 הצליח לחלץ גם את אימו שהגיעה לסרי לנקה. 

ניאפוניקה תרה נחשב לאחד הנזירים הבודהיסטים המערביים המשפיעים ביותר.

בין השאר, ייסד את הוצאת הספרים הבודהיסטית החשובה ביותר וכתב את הספר "לב המדיטציה הבודהיסטית".

אם אתם רוצים לקרוא עליו מעט יותר, אתם מוזמנים לקרוא את הערך, שעדיין חסר בו הרבה מידע, בויקיפדיה העברית. קישור: ניאנפוניקה תרה.

אם אתם רוצים לעזור לי לכתוב ערך משופר ויש לכם חומרים רלוונטיים או קישורים אליהם, אתם מוזמנים לעשות את מה שעשה ד"ר אסף פדרמן. 

ד"ר פדרמן, מומחה למיינדפולנס, מצא ואסף את כל ההתכתבויות בין בן-גוריון לבין ניאנפוניקה תרה. 

הוא כתב מאמר מרתק, שאני נעזר בו על מנת לכתוב את הערך בויקיפדיה.

על סובלנות ואופקים רחבים

מפיסקה קודמת הבנתם בוודאי שדוד בן-גוריון היה אדם בעל אופקים רחבים. 

גם ניאנפוניקה תרה. על אף שהיה נזיר בודהיסטי, לא התכחש ליהדותו. 

בימים אפלים אלה, בהם אנחנו נתקלים בארץ ובעולם בקיצונות דתית חסרת סובלנות, המבטלת את כל מה שאינו חלק מהדת של הקיצונים, חשוב לשים לב להבדל בין דתות המזרח הרחוק לבין דתות אחרות.

דתות המזרח הרחוק הן יותר פילוסופיה ותפיסת עולם מאשר דת. זה מאפשר הרבה סובלנות לדתות אחרות. כולל האפשרות להשתייך בו זמנית ליותר מדת אחת. 

בדתות המערב והמזרח הקרוב: נצרות, יהדות ואיסלם,  אנחנו מכירים קיצוניות אלימה וחוסר סובלנות.

הדוגמאות הקשות הן דעאש ואל קעידה באיסלם, אבל גם במדינת ישראל, כולל בממשלת ישראל הנוכחית, יש גורמים קיצוניים שאינם רואים או מכבדים תרבויות ודתות אחרות.

שלא תטעו, איני טוען שזו היהדות. יש ביהדות הדתית גם זרמים ואנשים רחבי אופקים וסובלניים. אזכיר כאן את הרמב"ם ואת פרופ' ישעיהו ליבוביץ זיכרונו לברכה. 

אגב גם האיסלם אינו בהכרח דת קיצונית. 

האיסלאם באינדונזיה, המדינה עם הכי הרבה מוסלמים, הוא איסלם הרבה יותר רך וסובלני עם השפעות הינדוהיסטיות.

גם בנצרות אי אפשר להשוות בין ההוגנוטים בצרפת, שהצילו הרבה יהודים בזמן השואה, וחלקם גם שילמו בחייהם על כך לבין האינקוויזיציה בספרד.

אז מה זה JuBu?

JuBu הוא מונח שנתקלתי בו באחד המאמרים שקראתי במסגרת עבודתי על הערך על ניאפוניקה תרה. 

JuBu הוא מונח המתאר יהודים ההופכים לבודהיסטים ובו בזמן שומרים על יהדותם.

 

מדובר במאמר:

 Buddhism and Judaism Exploring the phenomenon of the JuBu 

את המאמר כתבה Jacquetta Gomes . 

במאמר נכתב גם על ניאנפוניקה תרה, אבל בעיקר על כך שרבים מהמערביים, שהופכים לנזירים בודהיסטים, הם יהודים. 

 

הכותבת מנסה למצוא דימיון בין התפיסות של שתי הדתות. 

היא גם מציגה ביבליוגרפיה רבה בתחום זה. 

 

אחת הדוגמאות שהיא מזכירה הוא הספר: That’s Funny, You Don’t Look Buddhist: On Being a Faithful Jew and a Passionate Buddhist

הספר נכתב על ידי Sylvia Boorstein. טענתה המרכזית של מחברת הספר היא שכשהפכה לבודהיסטית הפכה ליהודיה טובה יותר ובמקביל יהדותה אפשרה להיות בודהיסטית טובה יותר.

אגב, גם הכותבת עצמה התנסתה בשתי הדתות הללו.

מידע נוסף על JuBu

על נזירים בודהיסטים יהודים תוכלו לקרוא גם במקומות הבאים:

1. הזמר היהודי לאונרד כהן היה נזיר במנזר בודהיסטי בארצות הברית במשך תקופה לא קצרה. 

אתם יכולים לקרוא על זה בפוסט:

לאונרד כהן: הקונפליקט בין הכמיהה לאהבה והאני במרכז

2. תנשמו עמוק, ותכירו את הג'ובואים

3. הרהורים על היות יהודי ובודהיסט ד"ר דניאל סטמבלר מספר על הזהות הכפולה שלו.

הערה אישית

ניאפוניקה תרה השתייך לזרם הטהרוואדה של הבודהיזם. 

אני מתחבר יותר דווקא לחלקים מהזרם של המהאיאנה. בעיקר לזן בודהיזם היפני ולבודהיזם הטיבטי ואחיו הקטן הבודהיזם הבהוטני.