לאן נעלמה הרומנטיקה? או אולי היא לא נעלמה?

 

ב"ישורת האחרונה" יש כאלה המחפשים פרק ב' בזוגיות. גם אני.

בעידן הדיגיטלי, לא מעטים עושים זאת באמצעות אתרי שידוכים באינטרנט. 

זו אינה הדרך המועדפת עלי למציאת בת זוג. 

בכל זאת, בנוסף לדרכים אחרות להיכרות, אני משתמש גם  באתרים כאלה, למרות המודעות שלי למגבלותיהם.

באחת ההתכתבויות שלי באתר כזה נשאלתי: "לאן נעלמה הרומנטיקה?" 

אסביר מדוע לא יכולה להיות רומנטיקה לפני היכרות אישית.

סיבה ראשונה: מי באמת מסתתרת מאחורי הפרופיל?

הרושם הראשון עשוי לקבוע האם בכלל תיווצר התחלה של יצירת קשר. 

באופן מובן לחלוטין רבות וגם רבים מנסים לייצר רושם ראשון מעודד ומסקרן למפגש. 

איך עושים את זה?

מתארים צדדים חיוביים ומסקרנים. לרוב נמנעים מציון חולשות ותכונות חיוביות פחות. 

מציגים תמונות מחמיאות. בלא מעט מקרים אלה אינן תמונות עדכניות. 

עד כאן מדובר במשהו לגטימי לחלוטין.

 

יש גם מקרים אחרים, כמומחה להונאות ולמלכודות ברשת האינטרנט ובטלפון, איתרתי פרופיל כזה. 

יותר סביר שהגברת העדינה והמשכילה ממוצא בריטי, המתוארת בפרופיל, היא גבר ניגרי מאשר אישה ממוצא בריטי. 

לפרטים קראו: מדוע קייטי היגינס רודפת אותי?

היא או הוא אינה או אינו רודף רק אחריי. 

גם אחרי גברים אחרים בגיל מבוגר, שפחות מיומנים בנושא של הונאות ברשת.

זה עלול להסתיים בנזק כספי לא קטן. 

אני דיווחתי מידית לאתר על הפרופיל הזה ועל פרופילים דומים נוספים עם שם דומה ועם אותה כתובת דוא"ל או כתובת דוא"ל דומה. 

"צמחה" לי מזה גם הרצאה על הונאות ברשת. 

המשותף לדברים לגיטימיים, דברים ב"תחום האפור" והונאות הוא שכולם מתבססים על חוסר מפגש ריאלי ופיזי עם הדמות שמאחורי הפרופיל.

כמו ברשתות חברתיות ובאינטראקציות אינטרנטיות ודיגיטליות אחרות, לא תמיד מסתתר מאחורי הפרופיל מי שאתם חושבים שנמצא שם.

סיבה שנייה: הקושי בבחירה בין יותר מדי אפשרויות

מחקרים פסיכולוגיים מראים שכשיש אפשרות לבחירה בין מספר קטן של מוצרים דומים (למשל: ארבעה מוצרים) אפשר לבחור בחירה רציונאלית.   

כשמגדילים משמעותית את מספר האפשרויות הבחירה (למשל: 20 מוצרים) הבחירה הרבה פחות טובה והרבה פחות רציונאלית. 

יש תחושה שאולי החמצתם אפשרות טובה יותר. 

יש קושי לבחון את כל האפשרויות, שלא לדבר על בחינה לעומק. 

אישה אינה מוצר היא בן אדם, אבל המנגנון הפסיכולוגי של בחירה דומה למנגנון של בחירת מוצר. 

באתרי השידוכים יש עשרות מועמדות סבירות, לפחות לכאורה, לזוגיות. יותר מדי מועמדות.

זה נכון גם לגבי גברים. זה אומר שגם המועמדות, לכאורה, יפעלו באותו אופן שגבר פועל וגם הן ינסו לבחור בין מספר גדול של אפשרויות.

מי כמוני יודע את זה?

כרווק לא כל כך צעיר, בשנות ה-80 של המאה שעברה, התארחתי בתכנית הרדיו "חבר מאותו כוכב". 

בכל תוכנית באורך של שעתיים, בהנחייתה של מילכה למדן, התארח גבר אחד המחפש בת זוג או התארחה אישה אחת המחפשת בן זוג. 

המתארח סיפר על עצמו, נשאל שאלות על ידי המנחה וענה לפניות של מאזינות שעורר בהן עניין. 

בדומה לאתרי שידוכים של היום הוצפתי בכמה עשרות פניות. חלקן הגדול באמצעות מכתבים.

בשונה מהאתרים, לפונות היה רק גבר אחד שהן פנו אליו. 

הייתה לי מספיק תבונה אינטואיטיבית לבחור אחת ולהתמקד בה. 

לא הסתרתי את זה גם בכמה דקות מעקב בתוכנית של שבוע או שבועיים אחרי שהופעתי. 

נוצר קשר טוב עם הגברת בה בחרתי. 

לרוע המזל, היא הייתה דוקטורנטית במכון וייצמן, שנסעה לפוסט דוקטורט בארצות הברית במועד סמוך. הקשר טרם הבשיל לקשר שניתן להמשיך אותו ממרחק כזה. 

לאחר מכן נחשפתי לקשיים של יותר מדי אפשרויות, כפי שתיארתי לעיל.

באמצעות התוכנית לא מצאתי בת זוג. 

הייתה אחת שאיתה נוצר קשר ידידות יפה שנמשך עד ש... התחתנתי עם מי שהייתה אשתי עד לפני כשנה וחצי. 

כשזה קרה הידידה בחרה להתרחק ממני.

האם נעלמה אצלי הרומנטיקה?

מי שקרא את הפוסט חשבת שזה לא יקרה עוד לעולם בבלוג זה מבין שלא. 

היא תוכל לבוא שוב לידי ביטוי בנסיבות מתאימות.

הרומטיקה בשנות ה-70 והיום

הרונטיקה נכחה בחיי גם בגיל צעיר יותר. היא הייתה אחרת: הרבה יותר נאיבית ופחות מחוברת למציאות. 

בסוף שנות ה-70 נפגשנו באדינבורו שני צעירים בשנות ה-20 של חייהם. אני וצעירה שוויצרית מעיר קטנה בחלק האיטלקי של שוויץ. 

מפגש קצר ומאוהב של שני תיירים שתוך זמן קצר כל אחד מהם יחזור למולדתו. 

על האהבה הזאת כתבתי כמה שירים. כמו שירים אחרים שכתבתי בצעירותי, הראתי גם אותם בעיקר לידידות קרובות. 

חלקם חזרו גם בין הפוסטים של בלוג זה. 

את השיר שביטא לדעתי טוב יותר מהאחרים את מה שהרגשתי לא חלקתי עם אף אחד. 

התביישתי לשתף אותו משום שהופיע בו שמה הפרטי של אותה צעירה. 

ב"ישורת האחרונה" אני משתף אותו כאן.

דָּנִיאֵלָה

 

וְהַסּוֹף שׁוּב צִלְצֵל

בְּפַעֲמוֹנֵי הַצְּחוֹק שֶׁל דָּנִיאֵלָה

שֶׁאַף לֹא אַחַת תִּדְמֶה לָהּ.

בֵּין כָּל הַנָּשִׁים

עִם שָׁרָשִׁים

בְּלִי כְּנָפַיִם וַחֲלוֹם.

עִם הָיָה וְיִהְיֶה

וְלֹא תַּחֲזֹר

נְשִׁימָה אַחַת

צְלוּלָה מָאוֹר.

אדינבורו, 1979

הסיפור העצוב של יוסי אהרון

 

באופן טבעי, אם אני נמצא "בישורת האחרונה" של חיי גם יוסי נמצא שם (אם הוא עדיין לא עבר אותה). 

יוסי למד איתי באותה כיתה בבית הספר היסודי "לוריא" בירושלים.

לא היה בינינו קשר. אני גרתי בשכונת רסקו והוא בקטמון הישנה.

החברים שלי היו ילדים דומים לי: תלמידים טובים ובדרך כלל גם גרו בשכונת רסקו או לא רחוק ממנה.

יוסי היה אחד התלמידים הפחות טובים בכיתה.

כשהרבה שנים אחרי זה פרחה, לזמן קצר, האהבה ביני ובין מישהי שפגשתי. שנינו היינו תיירים באדינבורו. 

על האהבה הזו כתבתי כמה שירים. באחד השתמשתי בביטוי "אהבה ממבט אחרון".

הסברתי בפוסט בבלוג זה, שבביטוי הזה לא הייתי משתמש בהקשר של מישהי שגרה בישראל. 

לעולם אין לדעת האם ומתי תפגשו שוב. 

עם יוסי נפגשתי שוב באופן לא צפוי אחרי הרבה שנים. 

גינה במלחה

בשנת 1996, עברנו אשתי לשעבר, אנוכי וילדינו הקטנים לגור בשכונת מלחה בירושלים. 

גרנו בדירת גן, כלומר: דירה בקומה תחתונה עם שטח המיועד לגינה. 

רצינו להקים גינה ואביזרי חצר אחרים. ראינו גינה יפה באחד מהבתים הפרטיים במלחה.

היכרנו את בעלי הבית, שבנם הצעיר היה חברו לגן של בני הצעיר. דפקנו על דלתם החמאנו לגינה ושאלנו מי היה הגנן שתכנן אותה? 

כך הצטלבו שוב דרכו של יוסי אהרון ודרכי. 

יוסי היה עובד כפיים ללא השכלה גבוהה. הוא תיכנן ובנה גינות ויותר מכך בנה באבן ובעץ. 

היינו אז בני 45. האינטראקציה איתו המחישה לי את הקשיים הכלכליים והאחרים של עובדי כפיים חסרי מקצוע שכירים ועוד יותר של עצמאיים כמו יוסי. 

עבודה פיזית קשה מתמשכת יותר קשה בגיל מבוגר שבו מתחילות לצוץ בעיות בריאות.

חלקן, למשל: כאבי גב, עלולים לנבוע גם מאופי העבודה הפיזית המתמשכת.

ההכנסה אינה גבוהה וכשעצמאים היא גם אינה יציבה.

 

לגור בתקוע

במהלך העבודות היכרנו יותר את יוסי, את אשתו הצעירה ואת ילדיו הפעוטים. 

הוא הזמין אותנו לבקר בביתו. נסענו לבקר אותו בתקוע. 

יוסי לא התגורר בישוב. 

הוא משפחתו גרו לבד בקראוון קטן וצפוף אי-שם בין תקוע לבין הכפרים הערבים שבסביבתה. 

היו לו כלבים גדולים. היו לו יחסים טובים עם הכפריים הערבים.

מדי פעם היה קונה מהם שתילים לגינות. מדי פעם היה שוכר מי מהם כפועל שיעזור לו בעבודתו. 

בשיחה הוא אמר שהוא אינו מתנחל אידיאולוגי. הוא היה מעדיף לגור בגליל, אבל אין לו מספיק כסף. 

זול יותר לגור בתקוע מאשר בגליל. 

אחרי שקראתי את הראיון של איילת שני במוסף "הארץ" (25.5.2023) עם הסוציולוג ירון הופמן-דישון נזכרתי ביוסי.

הופמן-דישון דוקטורנט באוניברסיטת בן-גוריון מתמחה במדיניות מיסוי. וניתוח סוגיות כלכליות-חברתיות בדגש על אי-שיוויון ופערים חברתיים, מרכז ופריפריה וכדומה. 

המסקנה שלו מהנתונים היא שמדינת ישראל נתנה עד אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת העדפה תקציבית לפריפריה. 

החל משנת 1995 השתנתה המדיניות: ההעדפה עברה להתנחלויות ביהודה ושומרון על חשבון תקציבים שבעבר הגיעו לשכבות חלשות בעיקר בפריפריה (גם על חשבון תקציבים לערבים ולחרדים שאינם בפריפריה).

הסיפור האישי של יוסי הוא דוגמה למדיניות הזו.

בית בתקוע

מצבו הכלכלי של יוסי לא איפשר לו לרכוש דירה ולשלם משכנתא. 

כשביקרנו אותו הוא הציע לנו לראות את הבית שהוא בונה למשפחתו בתקוע. 

נסענו וראינו. 

הוא בנה את הבית לאט, לאט במו ידיו, אולי פה ושם בעזרת פועלים ששכר את שירותיהם. 

השילוב של בנייה זולה בשטחים (בין השאר אין תשלומים גבוהים לרמ"י על הקרקע) ועבודה כקבלן של עצמו הוזיל את הבית בהרבה. סכומים שגם יוסי היה יכול לעמוד בהם כלכלית.

הקשר עם יוסי לא נמשך. 

יום אחד קראתי באחד המקומונים של ירושלים על בית שהוצת בתקוע. תמונתו של יוסי הופיע במאמר. 

המאמר ייחס בעקיפין את ההצתה למתנחלים שלא רצו בקהילה שלהם אדם שאינו חלק בלתי נפרד מהקהילה. 

כמובן שאיני רוצה לייחס מעשה כזה לקהילה שלמה. שמעתי את הרב פרומן ז"ל, את רעיתו הדסה, שתיבדל לחיים ארוכים, ואת בניהם. 

הם בוודאות לא אנשים שיעשו מעשה נפשע כזה. 

אין שום ספק שהרב פרומן כרב שהייתה לו השפעה גדולה בקהילה הדתית בחלקה או ברובה, לא היה מתיר או מעודד פשע כזה.

אני בטוח שגם מרבית הקהילה בתקוע לא עשתה מעשה נפשע כזה ולא תמכה בו, אבל היה מישהו או כמה אנשים קיצוניים, אולי מתקוע, אולי מאחד המקומות האחרים שעשה זאת. 

כאדם נאיבי ודל באמצעים יוסי לא ביטח את המבנה. אינני משוכנע, שבנסיבות המתוארות לעיל, חברת הביטוח הייתה משלמת לו. 

ללא ביטוח הוא איבד כמעט את כל רכושו כפי שתואר בכתבה.

פריחה מאוחרת

 

תמונה שצילמתי במהלך טיול
כל הזכויות שמורות לאבי רוזנטל

יש פרחים הפורחים בזמן. יש פרחים הפורחים לפני עונתם. זה מה שהסבירה לי מדריכת טיולים בטיול בו פגשנו רקפת שפרחה הרבה לפני המועד המתאים בשנה.

יש גם פרחים שהם Late Bloomers. הם פורחים אחרי העונה. לפעמים זו פריחה נפלאה.

זה נכון גם לבני אדם. 

היכרתי כמה אנשים טובים ומעניינים. עם מומחיות בתחום עיסוקם. לפעמים עם עומק אישי ועומק מקצועי ועומק בתחומי תחביב שלהם.

רק מה סגורים וביישנים. גברים שכנראה מעולם לא הייתה להם בת זוג.

גם אני הייתי ביישן בצעירותי. פינטזתי על נערות יפות אבל בקושי דיברתי איתן. 

גם כאשר היו כאלה שרמזו לי רמזים עבים שאני מוצא חן בעיניהן.

השורה התחתונה היא שבמהלך הליכה רגלית בשכונת מלחה לפני פחות מעשור פגשתי מישהי שלמדה איתי בבית הספר התיכון ליד הבית בו היא גרה. השיחה איתה הייתה יותר ארוכה מסיכום כל השיחות שלי עם בנות המחזור שלי במהלך שש שנות לימודיי בתיכון ליד האוניברסיטה.

בתחילת שנות העשרים של חיי יצאתי ממעגל הבדידות והביישנות והפכתי לסוג של מונוגמיסט סדרתי. 

לא כולם יוצאים מהמעגל הזה. 

יש גם Late Bloomers שיוצאים מהמעגל הזה ולא בשנות העשרים של חייהם. 

זכור לי מקרה של בחור כזה המוכר לי היטב שלהפתעת כל הסובבים אותו התחתן בשנות ה-50 של חייו.

היום היה לי יום עגום ברמה האישית. 

מי שחווה זן בודהיזם או דאואיזם לא מתרגש מיום כזה. הוא יודע שיהיו ימים טובים יותר.

הוא גם יודע שהיו לא מזמן ימים טובים יותר בהם באופן לא צפוי פרחה האהבה.

נקודת האור היומית הייתה שיחה עם Late Bloomer, חבר של חבר שכבר איננו. מבוגר ממני.

תמיד סימפטתי והערכתי אותו. לא היינו בקשר קרוב וגם היום אין בינינו קשר כזה.

במהלך השיחה איתו התברר לי שמצא בת זוג ובגילו המאוחר יש לו ילדים.

שמחתי בשבילו. 

ילדים נפלאים יש לי. זוגיות לא.  

האם זה מאוחר מדי לאהבה או שתהיה אהבה מאוחרת?

כל פריחה מאוחרת מחזקת אצלי את האפשרות השנייה. 

האם קץ האנושות קרוב מכפי שאנחנו חושבים והאם זה בכלל רע?

 

לא אני שאלתי את השאלות הללו. 

הרצאה של פרופ' דוד הד ודיון במהלכה ואחריה, חשפו גם אותי לשאלה הזו. 

זה טוב להיחשף לנקודות מבט אחרות ולשאלות שלא ממש עסקתי בהן. 

המפגש עם פרופ' הד היה במסגרת מפגשים שמארגן בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, בו למדתי, לקהילת בית הספר עם בוגרים של בית הספר, שהגיעו למצוינות בתחום עיסוקם. 

כך הגדיר בית הספר את המפגש עם פרופ' הד. 

"פרופ' הד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מומחה לפילוסופיה מוסרית ואתיקה. 

במפגש ידבר הד על קץ האנושות, מה רע בקץ האנושות? האם זה האסון האולטימטיבי כפי שרבים סבורים? האם העתיד הרחוק של קיום האנושות הוא מקור משמעות לחיינו? מדוע יש להתפרסות האנושות על פני כמה שיותר זמן ערך, ואילו להתפרסות האנושות על פני כמה שיותר חלל אין ערך בפני עצמו? האם העולם היה רע יותר לפני שנוצרו בני אדם? ואם לא - האם הוא יהיה רע יותר לאחר שלא יהיו עוד בני אדם?

תחומי המחקר של הד הם אתיקה, פילוסופיה פוליטית וביואתיקה. הוא חבר במועצה הלאומית לביואתיקה ובוועדות ציבוריות בנושאים של פונדקאות, חוק החולה הנוטה למות, ניסויים רפואיים בבני אדם, טכנולוגיות גנטיות ואתיקה במחקר."

כך מצאתי את עצמי בשמונה בערב, מיד אחרי שסיימתי ללמד ברידג' בעין כרם, יושב בספריית בית הספר עם קהל שרובו תלמידי בית הספר. 

היו שם גם כמה הורים ומורים או מורים בדימוס וגם כמה בוגרים.

פגשתי שם גם חבר ילדות משכונת רסקו. 

ההיסטוריה המשותפת מתחילה בגן, באותה כיתה בבית בית הספר היסודי עד כיתה ו' ובבית הספר התיכון. היא נמשכת עד היום.

הסוגיה הפילוסופית שבה דן פרופ' הד

האם עלינו לנסות להאריך את הקיום של המין האנושי לזמן בלתי מוגבל או להניח שיהיה קץ לאנושות ולכן לא להיות מוכנים לשלם כל מחיר בהווה ובעתיד הקרוב על מנת שהעולם והמין האנושי ישרדו?

פרופ' הד אומר שהוא כנראה בדעת מיעוט בקרב פילוסופים העוסקים בסוגיה זו. 

הדעה, הנראית יותר אינטואיטיבית, וכנראה היא גם דעתם של רוב הפילוסופים, היא לנסות להאריך את קיומו של המין האנושי ככל שניתן. 

הטענות הבסיסיות של פרופ' הד

1. הגזע האנושי ייכחד בזמן כלשהו בעתיד הרחוק.

בפרספקטיבה של זמן ארוך במיוחד, כל צורות החיים העתיקות, הגיעו לסיומן. כך קרה גם להומוניאודים שקדמו להומו סאפיינס כמו האדם הניאנדרטלי. 

ההיכחדות עלולה להתרחש בגלל שינויים בטבע או בגלל הופעת מוטציה חדשה מוצלחת יותר מאיתנו. 

השאלה היא האם כדאי לוותר על דברים בהווה על מנת לנסות לשמר את הגזע האנושי לעד?

2. מספר הדורות קדימה שחשוב לו קיומם ואיכות חייהם מוגבל.

לפרופ' הד חשוב המשך חייהם של ילדיו ונכדיו וגם כמה דורות של נכדים של נכדים.

ככל שמספר הדורות קדימה גדל זה פחות אישי ופחות מוחשי ובהדרגה זה הופך לפחות חשוב עבורו.

3. Trade off בין ההווה לעתיד

לניסיון לשמר את הגזע האנושי לנצח יש מחיר בהווה ובעתיד הקרוב. 

האם כדאי לשלם את המחיר הזה? ב-Trade off הזה יש נקודה בה המחיר בטווח הזמן הקצר (במונחים אוניברסליים) גבוה מדי על מנת להצדיק את התשלום.

דוגמאות שהביא

1. האם יש ערך למונה ליזה של דה וינצ'י? 

הערך שלה תלוי בקיומם של אנשים שרואים בה ערך. כשהם לא יהיו גם למונה ליזה לא יהיה ערך. 

הטענה שחוצנים אינטליגנטים (יצורים מכוכבים אחרים) יגיעו במועד כלשהו אחרי היכחדות הגזע האנושי, וייתכן שיעריכו אותה, אינה מספיק חזקה.

גם אם זה יקרה ייתכן שהיא כבר תתבלה ותתפורר.

2. הבאת ילדים נוספים לעולם.

כשבמשפחה נולדים ילדים נוספים זה מגדיל את הסיכויים להישרדותה במשך יותר דורות. 

בנקודה מסוימת הילד הנוסף בא על חשבון צרכיהם הבסיסיים או רווחתם של הילדים שקדמו לו. 

האם זה מוצדק?

3. השינויים האקלימיים

להאטת קצב התחממות כדור הארץ יש מחיר בהווה. האם המחיר שאנחנו משלמים למען רווחתם או קיומם של דורות עתידיים מוצדק?

דעתי האישית היא שזו אינה דוגמה התומכת בטיעון שלו.

בהסתברות גבוהה, ללא האטת או הפסקת השינויים האקלימיים, הנכדים של הנכדים שלו, שקיומם ורווחתם חשובים לו כבר לא ישרדו. 

גם אנחנו (בני האדם החיים על כדור הארץ), וקל וחומר ילדיו ונכדיו שאני מקווה שיאריכו ימים, משלמים מחיר של השינויים האקלימיים, למשל: התייבשות אזורים מסוימים על כדור הארץ, סופות הוריקן קיצוניות מבעבר ועוד.  

זווית הראייה שלי

לא עסקתי בשאלה הפילוסופית הגדולה הזו, אבל מי שקורא את הבלוג הזה נחשף בוודאי לשאלות שאני שואל את עצמי ואחרים בבלוג זה.

יש אנלוגיה מסוימת בין השאלה הגדולה של משמעות הישרדות ארוכה יותר של הגזע האנושי לבין השאלה, שאני שואל בפוסטים בבלוג זה, בהקשר של הישרדות אישית.

כמה נקודות בהקשר של האנלוגיה הלא מושלמת הזו:

1. הישרדות בכל מחיר?

בהקשר האישי שלי אינני דוגל בהישרדות בכל מחיר. כך למשל, במקרה של אובדן היכולת השכלית שלי (דמנציה, הלצהיימר וכיו"ב) אינני מעוניין בהמשך הארכת חיי. 

העלתי את הנושא גם בהקשרים של אנשים אחרים.

2. להארכת חיים אישיים יש השלכות של ויתורים בהווה

כמו לרצון להמשיך את הקיום האנושי לעד, גם להארכה מקסימלית של החיים האישיים יש מחיר של ויתורים בהווה. 

זה יכול להיות ויתור על מזון מענג ולא הכי בריא. זה יכול להיות עיסוק בספורט ובפעילות גופנית, גם של כאלה שבניגוד שונה ממני אינם נהנים מהפעילות הזו.

קל למצוא דוגמאות נוספות.

3. ערך, חותם ומשמעות

המונח של ערך בו משתמש פרופ' הד ביחס ליצירות אנושיות כמו המונה ליזה מקביל, לפחות חלקית, למונח חותם, בהקשר של חייו של אדם. 

כך למשל, לאו דזה הטביע חותם בכתיבת הדאו דה ג'ינג.

בדומה למונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י, שללא ספק גם הוא הטביע חותם, החותם תלוי בקיומם של בני אדם שידעו להעריך את היצריה.

לעומת זאת משמעות הוא מושג המתייחס להווה. קיומם של בני אדם בהווה אינו מוטל בספק. 

אחת הדילמות של אנשים הנמצאים ב"ישורת האחרונה" של חייהם היא: הטבעת חותם או משמעות ואולי לנסות גם וגם.

על ההשלכות של קיום עם משמעות אתם יכולים לקרוא בפוסט Ikigai גרסת אוקינאווה.

4. הקיום הוא סופי בזמן

הקיום האישי אינו נצחי, למעט אצל אלה שמאמינים בחיים אחרי המוות או בגלגול נשמות.

קרוב לוודאי שגם הקיום של הגזע האנושי הנוכחי הסתיים במועד בלתי ידוע כלשהו.

לאיזה כיוון אני נוטה בויכוח הפילוסופי על קץ האנושות?

עם מחברים ביחד את האנלוגיה בין הבעיה של המשך הקיום האישי בה אני דן בבלוג האישי שלי ואת התפיסה שלי בהקשר של קיום אישי, אפשר לראות שלמרות שלא עסקתי לעומק בשאלה הפילוסופית של הקיום האנושי, אני אהיה יותר קרוב לגישה של הדוגלים בהארכת קיום האנושות מאשר לגישתו של פרופ' הד. 

דרור מהאנציקלופדיה החופשית (הויקיפדיה) כבר לא איתנו

 

בלוג זה עוסק ב"ישורת האחרונה" ולכן באופן לא מפתיע עוסק במה שקודם למוות ובמה שקורה אחריו. 

כך מצאתי את עצמי כותב על חבריי הטובים שכבר אינם איתנו, למשל: אורי: תמיד בדרך שלו, עוזי, ספי: הגלוי והנסתר.

כתבתי גם על קרובי משפחה שהלכו לעולמם.

תהיתי ביני לבין עצמי האם ומתי לכתוב על שני אנשים שעברו את "הישורת האחרונה" ולא היו ממש חברים שלי ולא חלקו איתי פעילות מתמשכת משותפת? 

הם גם לא עשו משהו יוצא דופן שהשפיע על תפיסת עולמי. 

ובכל זאת זה נגע לליבי יותר מאשר אנשים אחרים שהיכרתי.

אם חשבתי שאני צריך לסוע מירושלים לשבעה בכפר סבא של אדם, שבסך הכל נפגשתי איתו פעמיים ובפעמיים האלו היינו עם עוד לפחות עשרים אנשים, זה כנראה אומר משהו.

אם אחרי מלחמת יום הכיפורים ניסיתי לברר מה מצבם של כמה מחבריי הטובים, זה היה טבעי. 

יצאתי מגדרי על מנת לאתר פרטי התקשרות רק של אדם נוסף אחד שלא היה חבר שלי.  

בסך הכל היינו ביחד בסדנה של ארבעה ימים.  

לצערי, גיליתי שהוא נהרג.

בעוד אני חוכך בדעתי האם לכתוב על אותם אנשים הלך בשבת (6.5.23) לעולמו דרור לין. 

גם דרור לא היה חבר שלי אבל מותו הגדיל את הרשימה הקטנה והמכובדת הזו לשלושה אנשים. 

פוסט זה  מוקדש לזכרו.

עם דרור נפגשתי יותר פעמים מאשר עם השניים האחרים. זה היה בפעילויות של הויקיפדיה העברית. הערכתי אותו ומאוד סימפטתי אותו.

דרור היה מעמודי התווך של הויקיפדיה העברית. 

אני בסך הכל הייתי עוד כותב ערכים, שבדומה לאחותו של דרור, הגעתי לויקיפדיה בעקבות בן משפחה שהיה פעיל משמעותי בויקיפדיה העברית. 

במקרה שלי מדובר בבני ערן. 

מעט על תרומתו של דרור לויקיפדיה

הקישור: דף המשתמש של דרור בויקיפדיה,  יוביל אתכם לדף המשתמש שלו בויקיפדיה. שם תוכלו לקרוא על חלק קטן מהתרומה האדירה שלו לויקיפדיה העברית.

הייתה לו גם תרומה משמעותית מאוד לויקיפדיה העולמית. דרור היה שותף פעיל לכל הכנסים העולמיים של הויקיפדיה העולמית (ויקימניה).

מאז שאני פעיל בויקיפדיה (שנת 2008, אם זכרוני אינו מטעה אותי) דרור השתתף בכל הויקימניות שהתקיימו ברחבי העולם. בהחלט ייתכן שהשתתף גם קודם אבל אני לא עקבתי אחרי מה שנעשה בכנסים אלה. 

הוא הירצה בנכסי הויקימניה והשתתף בועדה המארגנת.

בשנת 2022 זכה לפרס מטעם ארגון הויקימדיה העולמי.

גם בארץ, בכל אירוע של הויקיפדיה שהייתי בו גם דרור היה. אני מניח שהוא היה גם בהרבה אירועים שאני לא הייתי בהם. 

גם בארץ הוא היה שותף בארגון מפגשים והירצה בהם.

נקודות מפגש ספציפיות שלי איתו

אלף מילים

דרור יזם את אלף מילים. מטרת המיזם העשרת כמות התמונות בויקיפדיה העברית.

כידוע, בויקיפדיה מפרסמים רק תמונות שאין בפרסומן הפרת זכויות יוצרים.

תמונות שצולמו במהלך הסיורים על ידי משתתפיהם אינן מפרות זכויות יוצרים. 

הסיורים היו מפגש אישי של קבוצות לא גדולות של ויקיפדים והיו מעניינים בפני עצמם בנוסף לתרומה של תמונות לויקיפדיה. חלקם בהדרכת ויקיפדים מומחים לתחום התוכן של אותו אתר סיור פיזי.

בכל אחד מהסיורים שהשתתפתי בהם גם דרור היה. ברור שהוא השתתף גם בהרבה סיורים שבהם לא השתתפתי.

לשון הרע לא מה שחשבתם

דרור היה עורך דין. באחד מהכנסים המקומיים של הויקיפדיה שמעתי אותו מרצה על החשש מבתיעת לשון הרע על כתיבה בויקיפדיה.

הוא הזכיר מקרים בהם ויקיפדים בארץ ובארצות אחרות נתבעו הורשעו על מה שכתבו. 

דרור הסביר שהתפיסה האינטואיטיבית שלי ושל אחרים שעומדת לזכותנו הגנה של "אמת דיברתי" אינה נכונה. 

אחרי ההרצאה דיברתי איתו בארבע עיניים על משהו שכתבתי ומאוד ייתכן שהוא חסך ממני תביעה כזאת.

המקרה של הערך "ניהול קשרי לקוחות" בויקיפדיה

את הערך ניהול קשרי לקוחות (CRM) כתבתי כמומחה למחשבים וטכנולוגיית המידע. המכיר היטב את תחום ה-CRM. 

בתוכן הערך עצמו לא הייתה שום עילה לתבוע אותי.

התפיסה האינטאיטיבית השגויה שלי הייתה שעל מה שנכתב בדף השיחה אי אפשר לתבוע על לשון הרע. מדרור למדתי שזה לא נכון.

הגישה שלי בכתיבת הערך הייתה לציין שמות  רק על של חברות שהשפיעו תפיסתית על התחום. כך שלא ציינתי את שמותיהן של חברות כמו Oracle ו-SAP שהיה להם פלח שוק של יותר מ-30% לכל אחת. 

באופן טבעי היו ויקיפדים אחרים שהוסיפו התייחסות לשתי חברות אלו ולחברות אחרות. 

יום אחד כתב לי ויקיפד הודעה שהתווספה התייחסות לחברה ישראלית, כולל הפניה לאתר האינטרנט שלה, ושאל אותי, באמצעות דף השיחה של הערך, האם למחוק את ההתיחסות אליה? 

כמי שהכיר במידה זו או במידה אחרת את כל החברות המובילות בעולם בתחום (אני מתכוון לסדר גודל של מעל 50 חברות, כולל כאלה שלא עבדו בישראל) לא שמעתי על החברה הזו. 

אין פסול בחברות ישראליות. כך למשל, Amdocs הייתה שחקן בשוק ה-CRM והופיעה בריבועי הקסם של חברת האנליסטים המובילה Gartner.

באתר האינטרנט של החברה הקטנה שהתווספה לא מצאתי שום דבר שהצדיק את הוספתה לערך. 

על פניו זה נראה כמו תוספת שנעשתה על ידי עובד בחברה או מקורב לה.

המלצתי על מחיקת ההתייחסות לחברה הנ"ל. גם היום אני שלם ב-100% עם ההמלצה הזו, אבל ציינתי שמדובר בחברה "קיקיונית".

מדרור הבנתי שניתן לתבוע אותי על השימוש במונח הזה ולהרשיע אותי. 

מיהרתי לערוך את מה שכתבתי ולהחליף את המונח הפוגעני במונח שאי אפשר לתבוע אותי על "לשון הרע" בגינו.

לקראת הסוף 

רוב האנשים שהלכו לעולמם ואני כותב עליהם בבלוג שלי נצאים כבר בגיל הפרישה לפנסיה. דרור היה צעיר יותר. 

מחלת הסרטן העבירה אותו מעבר ל"ישורת האחרונה" מוקדם מדי. 

לקראת הסוף כבר ידעתי שזה צפוי. משפחתו פנתה אל בני ערן, ויקיפד פעיל ומומחה למחשבים, על מנת שיוציא להדפסה את כל הערכים שדרור כתב. 

המשפחה רצתה שדרור יראה את התרומה הענקית שלו לויקיפדיה לפני מותו.  

ערן שיתף אותי במידע העצוב הזה. לצערנו, זו הייתה משימה מורכבת שאינה ניתנת לביצוע מהיר. אין בויקיפדיה כלי יעודי מתאים לכך ומספר הערכים שדרור כתב הוא עצום.

התבשרנו על לכתו של דרור לפני ביצועה של המשימה הקשה והמורכבת שביקשה המשפחה מערן.

גם ערן וגם אני משתתפים בצערה הרב של המשפחה על מותו של דרור. 

ערן טס במוצ"ש לחופשה בטנזניה. לולא זאת בודאי היה מגיע ללוויה ו/או לשבעה.

אחרי הסוף

הדרך המתבקשת להנצחתו של דרור היא כתיבת ערך עליו בויקיפדיה. אין ספק שדרור ראוי לכך.

 

חשבת שזה לא יקרה עוד לעולם

 

חָשַׁבְתָּ שֶׁזֶּה לֹא יְקָרָה עוֹד לְעוֹלָם.

חָשַׁבְתָּ שֶׁאַתָּה (כִּמְעַט) כְּמוֹ כֻּלָּם.

אֲבָל שׁוּב זֶה קוֹרָה לְךָ.

הָאַהֲבָה קוֹרֵאת בִּשְׁמֶךָ. 

הטקסט למעלה הוא תרגום חופשי שלי של ההתחלה של השיר Love Calls you by your name  של לאונרד כהן.

ללאונרד כהן היו אהבות, אבל זה לא יקרה לו עוד לעולם משום שהלך לעולמו. 

מצבי שונה ממצבו. 

גם ב"ישורת האחרונה" יכולות להיות לי אהבות.

בימים האחרונים אני מתחבר לאהבה שאני מרגיש ולשיר הזה. 

ארוכה הדרך למימוש אהבה, אבל נדמה לי שיש לי כבר תשובה אופטימית לשאלה ששאלתי בבלוג זה לפני זמן רב: מאוחר מדי לאהבה או אהבה מאוחרת?

 

שתילים של עצב וזיכרון

 

מטיבם של שתילים זה שהם גדלים. 

זה קורה גם במשתלות. גם במשתלה שליד הגן הבוטני בירושלים. 

השתיל הרך שגדל אינו באמת צמח. זהו ערב שירה בערב יום הזיכרון בגן הבוטני. 

זה התחיל עם מספר מצומצם של משתתפים. כשאני הגעתי לשם בפעם הראשונה היו כבר מעט יותר. מאז אני מגיע לשם כל שנה בערב יום הזיכרון. 

בכל שנה מספר המשתתפים גדל. 

זהו ערב עצוב ונוגע ללב. רובו שירים על שכול ועצבות. מדי פעם גם הקראת קטעים רלוונטיים. יש שנים שקרוב משפחה מדבר מדם ליבו על נופל. 

כל זה נעשה כבר לא מעט שנים בהתנדבות. 

הזמרת דפנה אור, זמרים (רובם זמרים חובבים אבל לטעמי שרים יפה) ונגנים, בעלי המשתלה, ההורים של דפנה שדואגים בכל שנה לפינת קפה ותה ואחרים, שלא הזכרתי את שמם, ראויים להוקרה על מה שהם עושים. 

זה כמובן אינו מפסיק את הכאב והעצב על חיים של נופלים שחייהם נגדעו מוקדם מדי.

במהלך הערב מסופר מעט על הרקע לכתיבת שירים ששרים ומעט על הנופלים עליהם נכתבו שירים. 

דפנה קוראת בחלק מהשירים לזמר או זמרת לבמה המאולתרת לשיר שיר מסוים.

אחרי כמה שנים אני כבר זוכר את שמותיהם של חלק מהזמרים. גם את השיר המסוים שהיא או הוא שרים בכל שנה.

הנסיך הקטן מפלוגה ב'

הנסיך הקטן מפלוגה ב' של יונתן גפן ז"ל הוא אחד השירים ששרים כל שנה ביום הזיכרון במשתלה. 

השנה, בגלל שיונתן גפן הלך לעולמו מספר ימים לפני יום הזכרון, הוסיפו שיר נוסף שלו.

במשך זמן רב היו ניחושים והשערות מי הוא האדם האמיתי שעליו נכתב השיר.

בערב השירה אתמול (24.4.2023) נאמר שלא ידוע מי אותו אדם. 

בזמן נסיעה שמעתי ברדיו אדם שנתן פתרון לתעלומה הזו.

מדובר בשכן של יונתן גפן ז"ל שהפך גם לחבר שלו. האיש אמר שהוא היה מדבר הרבה עם יונתן גפן ופעם אחת שאל אותו על מי נכתב השיר.

לדבריו, גפן ענה לו שהשיר הוא על עצמו. 

זה בהחלט מתחבר עם קומתו הנמוכה של יונתן גפן ועם שירים אחרים שלו על עצמו כמו "הילד הכי קטן בגן".

כמה מילים על יונתן גפן

יש לי כמה מילים טובות להגיד על יונתן גפן. לא רהוטות ומרשימות כמן אלה של אנשים שהיו באמת קרובים אליו וגם יודעים לכתוב.

מאז שראיתי אותו באולם הקטן של "צוותא" בתל אביב, כשגם הוא וגם אני היינו צעירים, אהבתי והערכתי את הכתיבה הנפלאה שלו. 

גם את הכנות ואת היכולת להציג בגלוי את החולשות שלו. 

גם את האומץ לבטא דעות לא מקובלות על רבים. 

כשאדם הולך לעולמו, יש לפעמים כאלה, שבחייו היו להם רק דברים שליליים להגיד עליו, ובמותו הם פתאום מדברים על הצדדים החיוביים שבו.

לטעמי, זה אינו נכון ומיותר. 

יש שעות של אחרי שקיעה שיפה בהן שתיקה לאנשים מסוימים. 

מעולם לא אמרתי מילה טובה על אדם רק בגלל שנפטר.

הקוראים יכולים להסיק שכל מילה טובה שאמרתי על אדם שהלך לעולמו, מתארת באמת את מה שחשבתי ו/או הרגשתי כלפיו.

למדוט או לא למדוט?

 

אני חוגג (בשקט ללא חגיגה פורמלית) בשנה זו חמישים שנים של תרגול מדיטציה טרנסנדנטלית.

הסיבה שנזכרתי בזה דווקא בימים אלה ביובל שלי, היא מאמר של דני בר-און במוסף הארץ מ-14 באפריל 2023. 

כותרת המאמר: "השאיפות שלנו ברורות האמנם?" 

המאמר הוא על פרופ' ריצ'רד דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון.

ריצ'רד דיווידסון הוא יהודי אמריקאי בן 71, שנולד בברוקלין ועשה דוקטורט בהארוורד.

הכתב כותב שהמונח "בעל שם עולמי" קטן עליו. "הוא מהחלוצים הבודדים שיסדו את מדע ההתבוננות". 

בהשראתו פורסמו כ-3,000 מחקרים מדי שנה על מיינדפולנס.  

מאז שפגש את הדלאי למה הוא JuBu. 

הוא מתרגל מדיטציה בודהיסטית וחוקר מדיטציה במסגרת עבודתו האקדמית.

יש הבדל מהותי בין אורח החיים של נזירים בודהיסטים במזרח הרחוק לבין אורח החיים במערב. 

במנזר מבודד יש הרבה זמן והרבה קשב. 

בעולם המערבי המודרני אנחנו מתקשים להתמקד. לא רק שאנחנו נעים מפעילות לפעילות, התווספו לנו גם טלפונים חכמים.

הוואטסאפים הרבים מספור והודעות ה-SMS הרעשניות גוזלים מאיתנו את שארית היכולת להתמקד. 

גם בבמנזרים מבודדים וגם בעולם המערבי המודרני התזזיתי, תרגול סדיר של מדיטציה משפר תפקודים  שונים ומגדיל את היכולת להתרכז ולהתעלם מרעשי רקע, למשל הודעות וואטסאפ לא דחופות. 

מדיטציה מותאמת לעולם המערבי

העולם המערבי אינו מנזר בו יש לנזיר זמן פנוי למכביר למדיטציות ארוכות.

צריך להתאים את טכניקת המדיטציה למגבלות הזמן. 

הטכניקה המותאמת צריכה לאפשר זמני תרגול קצרים בהרבה מזמני התרגול במנזר. 

הקושי הוא להתמיד במדיטציות קצרות לאורך זמן של שנים.

זה מה שעושים פרופ' דיווידסון ועמיתיו. הטכניקות המוצעות הן לזמנים קצרים יחסית במהלך היום. לפעמים תוך שילוב עם עבודה רוטינית. 

זה גם מה שעשה מהרישי מהש יוגי כשיצר את המדיטציה הטרנסנדנטלית, שאני מתרגל. 

שינויים במוח

המחקרים של דיווידסון ועמיתיו מגלים שינויים במוחם של נזירים בודהיסטים טיבטים. גם בחומר וגם בדפוסי הפעילות של גלי המוח. 

שינויים מבניים נוצרים רק אחרי שנים של תרגול. שינויים בדפוסי פעילות נוצרים יותר מהר. 

על פי הכתבה בטווח הזמן הארוך:

"המחקר מצא שהחומר האפור שלהם (הנזירים א.ר) דחוס כמו טראפל מובחר, המוח צעיר מגילו הכרונולוגי ועוד ועוד. הם גם ניחנים ביכולת התאוששות מדהימה מחוויות שליליות". 

בטווח זמן קצר יותר בנבדקים מערביים נמצאה עלייה במיקוד וביכולת הקשב אחרי תרגול מדיטציה. 

סיכום ממצאי מחקרים על כ-30 אלף נבדקים מצא כי התערבויות מבוססות מיינדפולנס יעילות לטיפול במגוון רחב של בעיות, למשל: כאב כרוני. 

הקושי הוא בהתמדה במדיטציה. 

במאמר מצטט אנלוגיה של פרופ' דיווידסון בין תרגול מדיטציה ורחיצת שיניים. 

גם אני השתמשתי באותה אנלוגיה לפני מספר רב של שנים כשניסיתי להסביר לחברים את התרגול המתמשך שלי במדיטציה. 

האנלוגיה לא מלאה הרבה יותר קל להתמיד בשלוש דקות של רחיצת שיניים פעמיים ביום מאשר למדוט 20 דקות פעמיים ביום.

 

מקריות 

חלק גדול מדברים חשובים בחייהם של בני אדם מבוסס על מקריות: פגישה לא מתוכננת שמביאה לזוגיות ארוכת שנים, החלטה על בחירת מקום עבודה או תחום לימוד ואפילו דחייית טיסה או איחור לטיסה למטוס שהתרסק.

גם התחלת התרגול שלי במדיטציה הייתה כזו. 

ידידה סיפרה לי שהיא מתרגלת מדיטציה טרנסנדנטלית. לא ממש התחברתי לתרגול ולתיאוריה. 

כן התלהבתי מקורסי המגורים למודטים. קורסי סוף שבוע עם לינה. עם מפגשים מעניינים עם אנשים ועם אוכל (לרוב צמחוני) משובח במקומות שקטים. 

החלטתי ששווה לי להשקיע זמן וכסף על מנת ללמוד כדי לסוע מדי פעם לקורסי מגורים.

הרצאת המבוא ששמעתי רק הגדילה את הספקנות שלי. 

המורה למדיטציה, שהעבירה אותה, הייתה רחוקה מלהיות מרצה מעולה או בעלת חשיבה מבריקה. 

כסטודנט צעיר לתואר ראשון לפסיכולוגיה הייתי פתוח להתנסות בחוויות כאלה ובכל זאת למדתי והתחלתי למדוט. 

מהר מאוד הגיעו התוצאות הראשונות. הזדקקתי לשעתיים פחות שינה בלילה. 

את ההסבר קראתי מספר שנים מאוחר יותר: דפוס גלי המוח במדיטציה דומה לדפוס גלי המוח בשינה עמוקה. 

 

בנוסף, קורסי המגורים ומפגשים אחרים עם אנשים ענו על הציפיות שלי. 

זאת שהשפיעה עלי כבר מזמן הפסיקה לתרגל מדיטציה. 

אני ממשיך להתמיד בתרגול. בנוסף למדתי קורסים תיאורטיים ומעשיים על הנושא וקראתי לא מעט מחקרים.

התועלות האישיות שלי מהמדיטציה

בנוסף להיותה תחליף לשעות שינה גם בגיל הצעיר וגם ב"ישורת האחרונה" עם פרוסטטה מוגדלת הפקתי תועלות לא מעטות ממדיטה:

1. סוג של רענון או ניקוי ראש במצבים של מתח או עייפות.

2. שיפור ושימור יכולות שכליות

ממצאי המחקרים על מודטים במערב מתאימים למה שאני חווה באופן אישי.

קשה לי ליחס את מצבי הטוב יחסית לאחרים בגילי ביכולת חשיבה ובזיכרון רק לזה. 

זה תמיד תלוי במכלול גורמים. גם אצלי. 

כך למשל, גם משחק הברידג' ופעילו גופנית משפרים את מצבי.

3. דחיית או מניעת דמנציה

4. מצב בריאות טוב יותר.

הערה לסיום

אני מעריך שהממצאים ביחס לשינויים במוח אצל נזירים בודהיסטים המתרגלים בהתמדה מדיטציה לאורך זמן תקפים, לפחות במידה חלקית, גם לגבי אנשים במערב העושים זאת.

אם ההערכה הזו נכונה ועם קצת מזל, נותרו לי עוד לא מעט שנים של תפקוד טוב ופוטנציאל לאושר.

 

 

הדקירה שקהתה

 

הַדְּקִירָה

הַדְּקִירָה לֹא תִּקְהֶה בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים

וְהַכְּאֵב לֹא יִמָּחֶה לִפְנֵי הָשִׁיבָה

לְרִגְבֵי עָפָר מָרִים.

מִבַּעַד לָעֲרָפֶל מִלִּים סְדוּרוֹת

תָּצוּץ תָּמִיד אוֹתָהּ יָלָדָה

אוֹתָהּ בְּגִידָה

אוֹתָהּ אַשְׁמַת הַנּוֹתָרִים.

 

פְּלִיחַת מַתֶּכֶת בִּבְשָׂרָהּ.

גְּדִימַת קְפִיצָה נוֹאֶשֶׁת.

בְּיַד תַּלְיָן קָרָה

חוֹמֶלֶת מְאַמְלֶלֶת.

הַזְּעָקָה שֶׁלֹּא בִּקְעָה

הָיְתָה עֵדָה אִלֶּמֶת

לְכָל אוֹתָהּ זְוָעָה קְפוּאָה

שֶׁנֶּחְתָּמָה בִּלְבָבָהּ.

 

ירושלים, 1979

 

את השיר הזה כתבתי בשנת 1979. הוא מתאר מצב שבו טולטלתי לגמרי ולא ידעתי מה להגיד. 

הייתה הרגשה שמה שאני אגיד ומה שאני אעשה לא יעזור לאותה אישה, שפתחה בפני את הרגע הקשה והמכונן בחייה.

בשנת 1979 הייתי סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. 

בין הקורסים שלמדתי היה גם קורס על חלומות בתפיסה בין תרבותית של פרופ' יורם בילו. 

תלמידי הקורס התחלקו לזוגות. כל זוג הלך למועדון יום של קשישים וניסה לאסוף חלומות שלהם. 

הרעיון היה שתלמידי הקורס יאספו מארג חלומות של קשישים מתרבויות שונות.

חברתי לבחורה צעירה ונאה והגענו פעם בשבוע למועדון יום לא רחוק מכיכר פריז. 

היכולת שלה לתקשר עם הקשישים והקשישות הייתה טובה בהרבה משלי. 

זאת הייתה תקופה שהערוץ היחיד בטלוויזיה היה "מדורת השבט". בגיל 28 הייתי סרבן טלוויזיה אידיאולוגי. לא היה בביתי מכשיר וכמעט שלא צפיתי בטלוויזיה. 

הסדרות שבהן צפו באי המועדון ושותפתי לאיסוף החלומות היוו נקודת ההתחלה טובה לשיחות,  שהסתיימו באיסוף חלומות.

הקשישות והקשישים סיפרו על חלומות חוזרים, שרובם על בדידות ופחד.

ניצולי השואה שביניהם דווחו גם על חלומות חוזרים שנאצים רודפים אחריהם.

רק אחת מבאות המועדון שתקה. השיחות איתה היו שלום, שלום ואין חלום.

בפגישה האחרונה היא התחילה לדבר. 

למרבית הפליאה היא בחרה לדבר איתי ולא עם שותפתי לפרויקט.

היא סיפרה לי על אירוע שקרה לה במחנה השמדה נאצי. 

השיר הזה הוא התיאור הכי טוב שאני יכולתי לתת לאירוע. 

היא סיפרה לי איך ניגש אליה ואל ביתה בת הארבע גרמני נאצי. האיש הנתעב ירה בבת אל מול עיניה. כשהוא כיוון את הנשק לבת היא ניסתה להתערב. ללא הצלחה. 

אמרו לה שהיה לה מזל שלא ירו גם בה.

בלא מעט מקרים שמספרים לי דברים אישיים קשים, אני יודע כיצד לתמוך במי שמספרת או מספר לי. 

לא במקרה הזה. 

רציתי מאוד לתמוך, להקל בקמצוץ אבל לא ידעתי איך. 

הסיפור של אותה אישה, לצערנו, אולי אינו יוצא דופן, אבל יש הבדל מהותי בין קריאה בספר או בעיתון או שמיעה בתוכנית טלוויזיה לבין לשבת ליד מישהי או מישהו שעבר את הזוועה ולשמוע את זה ישירות ממנו.

הדור הזה של ניצולי שואה הולך וכלה. 

קרוב לוודאי שהגברת הזאת כבר איננה איתנו.

בשיר כתבתי "הדקירה לא תקהה".  

הדקירה כנראה קהתה אם הלכה לעולמה.

העוזר הקטן שלי

 

העוזר הקטן של אמא (mother's little helper) הוא שיר של האבנים המתגלגלות (Rolling Stones)

על פי הויקיפדיה העברית, אין מדובר בעוזרת בית או בילד שעוזר לאימו. 

הציטוט הבא  מהערך מסביר במה מדובר  "השיר עוסק בפופולריות הפתאומית שהייתה לתרופות הרגעה בקרב עקרות הבית, והסכנות שבלקיחת מנת יתר של תרופות או התמכרות."

כידוע לקוראי הבלוג, אני נמנע מלקחת תרופות כשזה לא הכרחי. בוודאי לא תרופות הרגעה. 

למזלי הרב, טרם זיהיתי אצלי התמכרות כלשהי. 

בהקשר הנוכחי אני מתייחס לעוזר או עוזרת במובן של מנקה ולא במובן של תרופת הרגעה. 

כשהתגוררתי בגפי מעולם לא הייתה לי עוזרת בית או עוזר בית. תמיד ניקיתי את ביתי לבד. כך גם עוד לא מזמן בביתי החדש.

זאת הפעם הראשונה שאני "מעסיק" עוזרת בית, ליתר דיוק עוזר בית. 

מדובר בשואב אבק רובוטי שגם משתמש במים לניקוי הבית. 

קיבלתי אותו במתנה מבני הבכור לכבוד המעבר לדירה בבעלותי. 

החיים הם דינאמיים. מי היה מאמין לפני כמה עשרות שנים שרובוט ינקה את הבית?

הוא כמובן לא נותן פיתרון מלא לניקיון הבית וגם אני נדרש לנקות לפעמים ביתר יסודיות.