הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם והאדון שנפל לים

 

עטיפת הספר. מקור התמונה: ויקיפדיה

המשותף בין סיפרו הידוע של הסופר השוודי יונס יונסון (יצא בשנת 2009) לבין סיפרו הנשכח של הרברט קלייד לואיס הבריטי "האדון שנפל לים" (פורסם בשנת 1937)  הוא, ששניהם מתארים אירועים חריגים במיוחד.

 

הזקן בן 100 שקפץ מהחלון

 

אנחנו נוטים לקטלג בני אדם. גם לפי גיל. מקומו של זקן בן מאה הוא בדיור מוגן לקשישים. 

המציאות יותר מורכבת. הזקן בן מאה הרגיש כלוא. הוא הרגיש שכוחו עדיין במותניו ויצא להרפתקאות. 

מחקרים מראים כי השונות ברמת התפקוד בין אזרחים ותיקים היא השונות הגדולה ביותר בתפקוד בין בני גיל כלשהו. 

כך למשל, ב"אזורים הכחולים" יש אנשים רבים שממשיכים לתפקד גם בגיל מופלג.

בין המסרים של הספר, אפשר למצוא גם את המסר, שלא בהכרח גיל קובע תפקוד. 

באופן אישי, גם אני הרגשתי מקוטלג על פי גיל בתחילת מגפת הקורונה. לפרטים קראו: הקורונה היכתה בי קשות.

 

האדון שנפל לים

עטיפת הספר בהוצאת זיקית. כל הזכויות שמורות להוצאה על הספר ועל תמונה זו

"האדון שנפל לים" פורסם בשנת 1937 ותורגם לעברית בהוצאת "זיקית" בשנת 2013. אחרי שפורסם כתב יוני רז-פורטוגלי מאמר על הספר במדור הספרות של "הארץ". הכותרת: "יצירת מופת מיניאטורית שעלתה ממצולות השכחה".   

הנפילה של הנרי פרסטון סטנדיש, ניו יורקי "מרובע" מבוסס כלכלית, מספינת תענוגות לים, לא הייתה קפיצה מכוונת. היא נבעה משרשרת של טעויות מקריות. כמעט כולן לא של סטנדיש עצמו.

גם האיחור בזיהוי הנפילה על ידי צוות ונוסעי הספינה נבע מאוסף אירועים מקריים. 

מי יודע לולי זה הספינה אולי הייתה מגיעה אליו בהקדם ומצילה את חייו? 

בני אדם הם שבירים: לרגע אחד הם במצב מעולה ואז מספיק אירוע קטן, לא צפוי, על מנת שחייהם יהיו בסיכון או אולי יאבדו אותם.

מרבית הספר היא תיאור מצב מנקודת הראות של אדם הנמצא ב"ישורת האחרונה של חייו" בשנות ה-30 או אולי תחילת ה-40 של חייו. 

היכולות יוצאות הדופן שלו לשרוד באוקיינוס שעות רבות אינן מספיקות. 

סטנדיש עובר במהלך הספר את השלבים שעוברים אנשים הנמצאים על סף המוות, כמתואר, למשל בספרה של הפסיכיאטרית אליזבט קובלר-רוס. 

גם לקראת הסוף הוא מתקשה להבין איך יקיריו ואיך אחרים יחיו בעולם נטול הנרי פרסטון סטנדיש. 

כמו סטנדיש, רבים מאיתנו רוצים להאמין שהטבענו חותם כלשהו ולא נישכח. 

קרוב לודאי שהמעגל הקרוב (אשתו וילדיו הקטנים ואולי בני משפחה קרובה נוספים) יחוש בהיעדרו ויזכור אותו. 

התחושה שלי מקריאת הספר וניסיון החיים שלי ושל אחרים, מצביעים על כך, שברוב המקרים, אלה שלא במעגל הקרוב שוכחים.

יהונתן דיין, שתירגם לעברית, כתב אחרית דבר ארוכה. הוא קושר בין מה שקרה לסטנדיש לבין תפיסה אקזיסטנציאליסטית. 

איני חולק עליו, אבל אני מקשר את זה יותר לתפיסה של זן בודהיזם ודאואיזם.

 

המשפט השלישי

 

 

התרבות הנוכחית מעודדת חוסר סבלנות. 

הודעות קצרות ב-Twitter או ב-Whatsapp. 

התעשרות מהירה דרך הלוטו או דרך תוכניות ריאליטי וכיו"ב. 

בתרבות הזאת לפעמים קוטעים אדם אחרי המשפט הראשון משום, שלכאורה, הבננו או משום, שלכאורה, הוא אינו מדבר לעניין. 

לפעמים באופן מנומס ולפאמים באופן בוטה.

ממרום שנותיי ב"ישורת האחרונה" אני מציע לכם (ולפעמים גם לעצמי) להקשיב גם למשפט השלישי. 

 

קורס תיאורטי (וגם קצת מעשי) על מדיטציה

 

 

מהארישי מהש יוגי. מקור התמונה: ויקיפדיה

בשנת 1976 יצאתי לראשונה ממדינת ישראל. נסעתי לבריטניה להשתתף בקורס על התפיסה הפילוסופית, תיאורטית (ואולי גם מעשית), שמאחורי המדיטציה הטרנסנדנטלית. 

 

מבנה שיעור כלל האזנה לוידאו של המארישי מהש יוגי על נושא ידוע מראש.  

חלק זה היה מעניין. מהרישי מהש יוגי היה איש נבון בעל ידע והבנה מעמיקים בתרבות ההינדית וכבעל תואר אוניברסיטאי בתחום הפיזיקה הייתה לו גם היכרות טובה עם החשיבה המערבית. 

 

החלק שאחרי ההאזנה לוידאו היה פחות מעניין. כל אחד מהמשתתפים נשאל שאלה על ההרצאה והיה צריך לענות עליה.

השאלות היו פשוטות ועם חומר פתוח. מטרתן הייתה וידוא הבנה של הדברים הבסיסיים, שנאמרו בהרצאה. 

התשובות היו חזרה, מילולית או כמעט מילולית,על מה שאמר המהרישי.

המשפט השלישי

באחת הפעמים, כשהתבקשתי לענות על שאלה, חרגתי מהדפוס. עניתי תשובה של שלושה משפטים הקשורים זה בזה.

אתאר לכם באדום מה חשבו השומעים.

 

משפט 1 

מה קרה לאבי? הוא בחור נבון ובדרך כלל מבין על מה מדבר המהארישי. אין שום קשר בין מה שהוא אומר למה שנאמר בוידאו.

 

משפט 2

יש איזשהו קשר בין מה שאמר המהארישי לבין מה שהוא אומר. לא ממש קרוב אבל יש קשר.

 

משפט 3

וואו!!!! זו בדיוק הפואנטה המרכזית של דברי המהארישי באותו נושא, אבל מכיוון קצת  שונה.

לאחר המשפט השלישי קמו כל המשתתפים בקורס ומחאו כפיים.

זאת הייתה הפעם היחידה במשך הקורס, שזה קרה במהלך החלק הזה של השיעור. 

מה קרה?

חרגתי מדפוס חשיבה קבוע וידוע מראש. החריגה עוררה התנגדות. 

אחרי שהתברר כי ניתן להגיע לאותו פיתרון גם בדרך אחרת השומעים אהבו את זה. 

 

מה עושה דפוס חשיבה קצת (או הרבה) שונה לחושב? 

 

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט שלי, המציג מחקר שתיאר פרופסור אדם גרנט בספרו "מיוחדים". 

לקריאת הפוסט: מה הקשר בין הדפדפן בו אתם משתמשים לבין ילדים עניים באתיופיה?. 

פרופ' גרנט מדבר על חשיבה עצמאית בעבודה. אני מקביל את זה לחשיבה עצמאית של ילדים ונערים עניים באתיופיה המנסים להתפרנס. 

בשני ההקשרים החושבים מחוץ לקופסה מגיעים להישגים טובים יותר.

חשיבה ב"ישורת האחרונה" 

התנסות במטלות הדורשות שינוי בחשיבה משמרת יכולות שכליות אצל אזרחים וותיקים. היא מקטינה את ההסתברות ללקות בדמנציה ובהלצהיימר. 

כשחקן ברידג' ומורה לברידג' אני נוטה להמליץ על ברידג' בגיל השלישי (ולא רק בגיל השלישי). בנוסף להנאה ולצד החברתי של המשחק, מחקרים מראים שההסתברות למחלות הללו קטנה יותר אצל אלה המשחקים ברידג'.

כמובן, שיש גם לא מעט עיסוקים אחרים, הדורשים חשיבה לא רוטינית, התורמים תרומה דומה.

 

מהכפר אל העיר

 

אני שוב בתקופת הסתגלות למקום חדש. השיפוץ הסתיים, למעט מספר ספיחים, שלפחות אחד מהם משמעותי. 

הפעם עברתי למקום קבוע. לדירה בבעלותי. בימים הראשונים אני חי על ארגזים. 

מדובר במעבר מדירה לדירה באותה שכונה. המרחק בין שתי הדירות הוא פחות מחמש דקות הליכה.

המרחק קצר אבל ההבדל משמעותי. 

בדירה השכורה

בדירה השכורה ברחוב דגניה הרגשתי כמו אדם הגר בכפר קטן. 

זהו רחוב ללא מוצא עם בתים ישנים רק מצידו האחד. בצידו השני יש עצים גדולים וישנים. 
חלקם מיועדים לשימור ומסומנים במספרים.

עצים אחרים הם עצי פרי. 

מעט מאוד מכוניות נוסעות ברחוב.

מעבר לרחוב יש ואדי וחלק מיער ירושלים. בריזת עמק הר שנשבה כמעט בכל עת מחלון חדר השינה בדירה, שימשה לי כאמצעי קירור בימי יולי-אוגוסט הלוהטים. 

בלילות שומעים את יללות התנים עליהן כתבתי בפוסט אחר. 

לא כתבתי על תרנגול מאי-שם בקרית משה או בגבעת שאול, שגם את קריאתו שומעים בשעות שלפני עליית השחר.

לולא הייתי שומע את הרכבת הקלה העוברת בשדרות הרצל, המקביל לרחוב, ובתדירות נמוכה יותר את האמבולנסים ברחוב איש שלום (רחוב ללא בתים) בדרכם לבתי החולים "הדסה" ואמבולנסים נוספים בשדרות הרצל בדרכם לבית החולים "שערי צדק", השקט היה נותן תחושה של כפר קטן, הקרוב לעיר הגדולה.

בדירה שלי

פחות שומעים את הרכבת הקלה ואת האמבולנסים, אבל יש בתים משני צידי הרחוב ומכוניות נוסעות בו בתדירות גבוהה בהרבה מאשר ברחוב דגניה. רחוב בית הכרם הוא רחוב חד-סיטרי ולכן כמות התנועה בו מוגבלת. 

בית הכרם היא עדיין שכונה ירוקה עם הרבה עצים וצמחים אחרים. גם ברחוב מגוריי.

בסוף הרחוב יש מרכז מסחרי. באמצע הרחוב יש בית קפה ובית כנסת גדול ובתחילת הרחוב, לא רחוק מדירתי מדירתי, נמצאים מכללת דוד ילין להוראה ובית הספר בית הכרם.

עיר לכל דבר ועניין.

    

מהכפר אל העיר באותה העיר

כמו המשורר הנורווגי האוגה, שחי באותו כפר את מרבית חייו גם אני חי את חיי בעיר אחת: ירושלים.

המעבר הנוכחי שלי הוא במידה מסוימת מעבר מהכפר אל העיר. 

המעבר המכפר אל העיר דורש הסתגלות נוספת על ההסתגלות הנדרשת לדירה חדשה/ישנה עבורי. 

עם הפנים קדימה

אחרי ההסתגלות אהיה פנוי יותר להתחלות חדשות מכל הסוגים. 

כפי שכתבתי בפוסט קודם, "הישורת האחרונה", בתפיסה שלי, היא מושג אופטימי.

 

 

מה מבשר מנעול חדש?

 

אתמול (20.10.2022) החלפתי את המנעול בדלת הדירה שאני משפץ. 

קוראי הבלוג אולי יתמהו על כך שאני משתף אותם בפעולה טכנית בנאלית, שרבים מאיתנו כבר עשו. 

במקרה ספציפי זה, יש משמעות עמוקה יותר לפעולה פשוטה זו.  

כפי שאנחנו יודעים בהקשרים אחרים, לאותה פעולה עשויה להיות משמעות שונה לאנשים שונים. 

בהמשך הפוסט אתאר את המשמעות של פעולה זו בהקשר הספציפי שלי.

סוף השיפוץ

קוראי הבלוג שלי אולי עדיין זוכרים כיצד נראתה דירתי לפני מספר חודשים.  עכשיו היא נראית כמו דירת מגורים.

השיפוץ הסתיים, למעט תיקונים קלים וכמה ספיחים, שהמהותי בהם הוא שדרוג מערכת החשמל לתלת-פאזי. 

במהלך השיפוץ מקבלים בעלי מקצוע שונים, המבצעים עבודות, את מפתח הדירה . 

חובה להחליף את המנעול לקראת סיומו. אחרת עלול להישאר מפתח אצל אחד או יותר מהם. אי אפשר לדעת לידי מי יגיע המפתח ואיזה שימוש הוא יעשה בו. 

משמעות החלפת מנעול היא, שלדירה אפשר להיכנס רק ביחד עם בעלי הדירה, משום שרק להם יש מפתח.

מקום קבוע

בעקבות משבר הגירושים שלי עברתי לגור בדירה שכורה. 

המרחק בין הדירה השכורה לדירה שלי הוא מרחק הליכה של דקות מעטות ברגל, אבל ההבדל ביניהן משמעותי עבורי.

הדירה השכורה הוגדרה כמקום מגורים זמני עד לסיום תהליכים בדירה שלי (פינוי הדירה על ידי הדיירים שגרו בה בשכירות ורכישת חצי מהדירה, שהייתה בבעלות אחותי) ועד לסיום השיפוצים.  

עכשיו אני עובר לגור לטווח זמן ארוך בדירה בבעלותי. 

זהו חלק מהמסע שלי לבניית החיים שלי מחדש אחרי המשבר. 

 

עמדתי במשימות קשות עבורי

 

אני כבר מעל גיל 70 אבל יש דברים, שאני עושה אותם בפעם הראשונה בחיי.

לא סתם דברים, אלא דברים שקשים לי לעשות. בשיאו של משבר הגירושים חשבתי, שאכשל בהם או אבצע אותם באופן מתחת לסביר.   

עכשיו אפשר להגיד שעמדתי בשתי המשימות החדשות והקשות לי בכבוד.

לשכור דירה ולחיות בה לבד

שכרתי דירה מתאימה במחיר סביר. יש לי רק מילים טובות להגיד על בעלי הדירה. 

הצלחתי להתמודד עם הנושאים הטכניים היומיומיים,  שעשרות שנים לא עסקתי בהם בזמן נישואיי. 

לפרטים קראו את הפוסטים:

חודשיים ראשונים לבד: אנרגיות

שלושה חודשים וחצי לבד: התייצבות

אפילו התחלתי לאהוב את המקום ולהינות מהשכונה החדשה/ישנה בה עברתי לגור.

שפוץ דירה

זה היה תהליך ארוך וקשה. נפלתי בו כמה פעמים וקמתי. 

השקעתי הרבה אנרגיה. הרבה זמן והרבה התרוצצויות. נראה שזה נגמר (כמעט). 

בשבוע הבא אעביר את החפצים שלי לדירתי. בסוף החודש אפנה את הדירה השכורה. 

בימים אלה אני מתמקד באריזה לקראת המעבר לדירה החדשה. 

הפעם השנייה הרבה יותר קלה לי מהפעם הראשונה כשארזתי בחודש ינואר, לקראת המעבר לדירה השכורה. 

אני חושב כבר על ההתארגנות בדירה שלי.

השורה התחתונה: השיפוץ הסתיים בהצלחה ואחרי ההתארגנות בדירה אצא לדרך חדשה עם בסיס קבוע.

האתגר: התחלה חדשה

אני במצב שונה ממרבית האנשים בגילי. ב"ישורת האחרונה" כמעט לכולם יש מסגרת חיים, שעוצבה במהלך השנים, למשל:

1. קשר זוגי או חוסר בקשר זוגי

2. דפוסי חיים קבועים שהתגשו במהלך השנים

3. מקום מגורים קבוע

4. חברים או חוסר בחברים

5. פעילויות פנאי

חוגים, הצגות, סרטים, קונצרטים, טיולים פעילויות ספורט וכיו"ב

במקרים רבים הם ימשיכו באותו דבר או במשהו דומה.

כמו שקוראי הבלוג יודעים אי אפשר להגיד שאין לי עוגנים: עבודה, כתיבה, התנדבות, ספורט, ילדים בוגרים, משחק ברידג' ועוד, אבל אני במצב הרבה יותר נזיל ופחות קבוע ואצטרך לבנות את דפוסי החיים החדשים שלי.

אחרי שיהיה לי גם עוגן של מקום מגורים קבוע ואחרי שאתמקם בו ואתארגן אוכל להתמקד בדברים חדשים או במילים אחרות אתגרים חדשים.

בפוסטים: תחזית אישית לשנה העברית החדשה ומאוחר מדי לאהבה או אהבה מאוחרת? נתתי הצצה קטנה לכמה מהם.

מאוחר מדי לאהבה או אהבה מאוחרת?

 

 

בפוסט קודם בבלוג זה כתבתי תחזית אישית לשנה העברית החדשה.

כפי שהבטחתי בפוסט הקודם, בפוסט זה אתמקד בנושא שחשוב לי וראוי לפוסט העוסק רק בו. זהו נושא מציאת בת זוג ובניית קשר.

 

השנה העברית שהסתיימה בהקשר של זוגיות

 

השנה העברית הקודמת התחילה גרוע במיוחד. הייתי בשיאו של משבר בנישואים. למעשה הרגשתי שאין לי בת זוג. 

בתחילת ינואר התגרשנו. 

בשיחה שלי עם עורכת דין, המתמחה בגירושים, היא הסבירה לי את הבעיות העלולות להיות בפרידה במקום גירושים. ההסבר היה באמצעות שתי דוגמאות של לקוחות שלה.

אחת מהדוגמאות עסקה באישה, שנדחתה על ידי בן זוג פוטנציאלי, רק משום שהייתה פרודה ולא גרושה. האיש אמר לה שהיא מוצאת חן בעיניו אבל יצור איתה קשר רק אחרי שהיא תודיע לו שהיא גרושה. 

היות שברגע שהבנתי, שהנישואים שלי יסתימו בקרוב (33 שנים ביחד רובן טובות), היה לי ברור שארצה לבנות זוגיות חדשה וטובה. לא רציתי להקטין את הסיכוי שלי לצור זוגיות חדשה וטובה יותר רק משום שאני פרוד ולא גרוש.

 

ללא זוגיות

בפוסט הקודם תיארתי את הקושי בלהיות לבד אחרי שנים רבות של זוגיות. 

במהלך כתשעה חודשים  מאז הפרידה לא היה לי קשר זוגי.

היו לזה משמעויות רבות: לפעמים בדידות, ערגה למגע נשי של חיבוק ונשיקות ובעיקר הרגשה שאני לבד וחייב להתאים את עצמי למצב חדש זה.

כבר תיארתי בפוסטים קודמים את ההתמודדות עם משבר הגירושים, את ההסתגלות למגורים בשכירות בשכונה אחרת ואת הפרויקט הגדול והקשה של שיפוץ הדירה שלי. 

כל אלה הותירו לי מעט אנרגיה לשמירה על קשרי ידידות יפים עם ידידות ותיקות. 

לא צריך לשכוח שהמשכתי לעבוד, להתנדב, להרצות ולכתוב. גם עיסוקים אלה דורשים זמן רב ואנרגיה לא מעטה.

זה לא היה שלב בו הייתי מסוגל להוסיף בניית קשר זוגי חדש.

השנה העברית החדשה

בסוף החודש הזה אעבור לדירתי המשופצת. אצטרך להתארגן בה ולהתרגל לחיים בדירה חדשה עבורי. הפעם לטווח ארוך ולא לתקופת ביניים קצרה. 

 

בתקופה הראשונה של השנה העברית החדשה אהיה עדיין בתקופת ההסתגלות: התארגנות בדירה שלי, הסתגלות לשינוי ב-Relocation השני שלי ועוד.

בתחילת שנת 2023 יהיה הזמן לבניית החיים החדשים שלי גם בתחומים אחרים: פעילויות פנאי, שמעולם לא עשיתי ואפילו לא הייתי פתוח להתנסות בהן. הזכרתי כמה רעיונות כאלה בפוסטים קודמים בבלוג זה. 

אנסה להרחיב את המעגל האנשים הצר, שאני נפגש איתם בנסיבות חברתיות, כגון: הליכה לסרט או הצגה, הליכה ברגל, ישיבה בבית קפה או מסעדה או סתם מפגשי חברים.

זוגיות

 

זוגיות מונוגמיסטית טובה עם אישה הייתה תמיד מאוד חשובה לי. גם עכשיו. 

אנסה למצוא בת זוג מתאימה ואנסה לבנות ביחד איתה קשר זוגי.

אני פתוח להיכרויות חדשות ומודע לגמרי להבדלים בין פרק א' לפרק ב'. אין לי ציפיה לחזרה על משהו דומה לתקופות היפות של פרק א'. 

 

לא רק רצון גם יכולת

עם כל הקשיים ביצירת קשר מתמשך ויציב עם בת זוג,  שהיו לי בצעירותי, העבר היה ברובו טוב. 

היו נשים שיצרו איתי קשר ואהבו אותי. 

היו נשים שאהבתי ויצרתי איתן קשר זוגי וחשוב יותר: היו גם כאלה שהאהבה הייתה הדדית. 

היו לי הרבה שנים של זוגיות טובה ויש לי שלושה ילדים נהדרים. 

כמה מהפוסטים שכתבתי בבלוג זה מתארים חלקים משמעותיים מעבר זה.

קראו למשל את אחד או יותר מהפוסטים הבאים:

החלק המערבי של "המסע" למזרח 

 

עיניים כראי הנפש 

אנטומיה של מועדון לפנויים ופנויות 

 

 מועדון פנויים פנויות: Happy End 

 

 הכל אפשרי?  

 

כפי שהבנתם מהפסקאות הקודמות, יש לי רצון לקשר עם בת זוג.

כפי שהבנתם מהפסקה הזו, יש לי יכולת לצור קשר יציב ומתמשך.

כל מה שנותר זה למצוא מישהי מתאימה, שמעונינת בקשר ולנסות לבנות אותו בהדרגה. 

 

זה לא בהכרח טריוויאלי למצוא מישהי כזו, אבל אנסה.  

 

 

מדוע הכותרת אינה כוללת את המילה זוגיות?

 

כשנמצאים ב"ישורת האחרונה", מושג אופטימי במונחים שלי, צריך להעריך את מה שיש: בריאות טובה, ילדים, מעט חברים וחברות אמיתיים, רווחה כלכלית, עשייה התורמת לאחרים ופעילויות הנותנות סיפוק ועניין. 

בוודאי שצריך להעריך זוגיות טובה. לא רק לי אין כזו. אני רואה סביבי גם כאלה, שלפחות לכאורה, במצב פחות טוב ממני בהיבט זה: כאלה שמעולם לא הייתה להם זוגיות כזו וכאלה שהייתה להם זוגיות טובה ומתמשכת והתאלמנו.

אם תהיה לי זוגיות כזו, אדע להעריך אותה. 

אני לא יכול לשלול אפשרות של מימד רגשי נוסף ועמוק יותר: אהבה. 

קרוב לוודאי שמדובר באהבה שונה מאהבה מידית של צעירים. אהבה המתפתחת עם הזמן. 

אני מעריך ומקווה שאצור בעתיד זוגיות חדשה טובה. 

האם כבר מאוחר מדי לאהבה או שתהיה אהבה מאוחרת? 

הנבואה ניתנה לשוטים. לא לכאלה שמתיימרים לטעון שהתנסו בזן בודהיזם.

אני מקווה שזה טרם מאוחר עבורי והסיפא של השאלה לעיל תתמש.

 

 

 

 

 

 

     

 

תחזית אישית לשנה העברית החדשה

 

 

בפוסט בבלוג אחר שלי כתבתי תחזית כלכלית לשנה העברית החדשה. 

גם בפוסט זה אציג תחזית. 

בלוג זה הוא בלוג אישי ולכן התחזית בו היא תחזית אישית.

הגישה בפוסט זה דומה לגישה בפוסט בו נתתי תחזית כלכלית.

בשני המקרים בחנתי את העבר על מנת לקבל פרספקטיבה טובה יותר לעתיד הצפוי בשנה העברית הקרובה.

 

השנה העברית שהסתיימה

 

השנה העברית הקודמת התחילה גרוע במיוחד. הייתי במשבר גיל ה-70. 

שבע השנים הרעות של הנישואים שלי הגיעו למצב בלתי אפשרי. חייתי עם אישה, שבעבר הרחוק רצתה להיות בת זוג שלי יותר מאחרות. 

בארבע וחצי השנים האחרונות רצתה שלא אעזוב את הבית, אבל לא רצתה להיות בת זוג שלי. 

התפיסה שלי הייתה ברורה והבעתי אותה בגלוי: אני רוצה אותה כבת זוג אבל אם היא לא בת זוג אני רוצה להיפרד. 

על מנת שלא אעזוב, היא שידרה מדי פעם מסרים שהיא רוצה בזוגיות.

התנודות ביחס אלי רק הגדילו את המצוקה שלי. בפוסט  בבלוג זה אני מתאר את זווית הראייה שלי ביחס לתהליך הפרידה.

בתחילת השנה העברית הקודמת היינו כבר בתחילת תהליך פורמלי של פרידה. לי היה חשוב שיהיו גירושים רשמיים. לחיות ביחד בהרמוניה כבר לא הצלחנו, אבל הצלחנו להתגרש יפה ומהר. 

הילדים שמרו שומרים על קשר טוב עם שנינו. גם מערכת היחסים בינינו טובה. 

 

לחיות לבד

ההתמודדות עם החיים לבד הייתה קשה. חשבתי שלא אצליח להתמודד באופן סביר עם מטלות יומיומיות מסוימות, שאיני טוב בהן ובמשך השנים גרושתי ביצעה אותן. 

במציאות גיליתי, שאני מצליח להתמודד באופן סביר עם המטלות. לפעמים נעזרתי באנשים חדים ממני באותם תחומים.  

בפוסט אחרי המשברים, שנכתב יותר מחצי שנה אני מתאר את השלבים בתהליך ההסתגלות וההתמודדות שלי. אני מפנה ממנו לפוסטים שנכתבו על מנת לתאר שלבים בהסתגלות שלי, למשל:

חודשיים ראשונים לבד: אנרגיות ושלושה חודשים וחצי לבד: התייצבות.

למדתי לראות את היתרונות של שכונת בית הכרם בהשוואה לשכונת מלחה.

חזרתי בהדרגה לפעילות אינטנסיבית: הוראת ברידג', יעוץ בכלכלת המשפחה, כתיבה, התנדבות, הרצאות ועוד. המשכתי את הפעילות הספורטיבית שלי והתאמתי אותה לאזור המגורים החדש שלי.

שיפוץ דירה

לאחר כמה חודשים של היערכות התחלתי בשיפוץ דירתי על מנת לעבור אליה מהדירה ששכרתי.

שיפוץ דירה היא משימה תובענית. היא משימה קשה במיוחד עבורי. מעולם לא עשיתי שיפוץ בעצמי (את שני השיפוצים הקטנים שעשינו בתקופת הנישואים עשתה בעיקר גרושתי. תפקידי העיקרי היה טיפול בצד הכספי של השיפוץ).

עשיתי כמעט את כל הטעויות האפשריות. בכל זאת זה עומד להסתיים באופן סביר. בגלל מזל. בזכות כמה אנשים מיומנים בהרבה ממני, שעזרו לי באופן עקבי, ובגלל שכל פעם שנפלתי התעשתתי מהר וקמתי.

 תחזית לשנה העברית החדשה

הערה מתודולוגית

אתחיל בהערה מתודולוגית. כשכתבתי את הפוסט Relocation כתבתי על שנה קשה של הסתגלות. שנת ההסתגלות הזו היא השנה האזרחית ולא השנה העברית. השנה הזו טרם הסתיימה. 

בתקופה הראשונה של השנה העברית החדשה אהיה עדיין בתקופת ההסתגלות: התארגנות בדירה שלי (אליה אעבור בסוף החודש), הסתגלות לשינוי ב-Relocation השני שלי ועוד. 

בהמשך הפוסט אציג תחזית מקוצרת בתחומים שונים.

 

עבודה

אמשיך לעבוד בייעוץ כלכלי למשפחות, בהוראת ברידג' ובהרצאות על נושאים שונים. 

 

תחזית 

היקף העבודה שלי יתרחב בשנה העברית החדשה. 

התנדבות

אמשיך להתנדב עם יוצאים בשאלה מהעולם החרדי ב"הלל" ועם ניצולי שואה. תווסף פעילות חדשה במסגרת המועצה לחוסן כלכלי של גילאי 60 פלוס בירושלים.

תחזית 

היקף ההתנדבות שלי עשוי לגדול או לקטון בהתאם לנסיבות. 

היקף ההתנדבות שלי עם ניצולי שואה לא צפוי לעבור שינוי.

היקף ההתנדבות שלי ב"הלל" צומצם מתחילת תהליך הגירושים שלי ורק עכשיו אני מגדיל אותו בהדרגה. ההיקף צפוי להיות קטן וממוקד יותר מאשר היה עד למשבר הגירושים.

היקף הפעילות במועצה לחוסן כלכלי אינו ברור משום שרק לקראת ראש השנה הפרויקט הושק.

כתיבה

כידוע לקוראי בלוגים שלי אני מרבה לכתוב. בנוסף לבלוגים מקצועיים על מחשוב ומערכות מידע, ניהול סיכונים ומשברים, ברידג' וכלכלת המשפחה אני כותב מאמרים באתר האינטרנט Jokopost וערכים בויקיפדיה העברית. 

 

כתבתי שלושה ספרי ברידג'. הספר הרביעי מוכן לפרסום. מה שחסר זה בחירת חנות הדפסה, שבה אדפיס עותקים, בנוסף להפצה של העתקים מקוונים.

 

תחזית 

היקף הכתיבה שלי יהיה דומה להיקף בשנה העברית הקודמת.

 

ברידג' 

אני משחק ברידג' בתחרויות כמו פסטיבלים בינלאומיים בתל אביב ובאילת, אליפויות הארץ ומשחקי הליגה. גם השנה אמשיך לשחק. רמת המשחק שלי הייתה מאוד ירודה בתקופה של משבר סוף הנישואים שלי. הראש שלי היה במקום אחר. אני חוזר בהדרגה לרמה שלי לפני המשבר.

 

תחזית 

השנה אשיג עוד שתי נקודות בינלאומיות, הנדרשות לעלייה מדרגת רב אמן לדרגת רב אמן ארד. זהו המחסום העיקרי שלי לקבלת הדרגה הבאה.

חסרות לי גם הרבה נקודות ארציות, שהרבה יותר קל לי לקבל. להערכתי לא אקבל השנה מספיק נקודות ארציות על מנת לקבל את הדרגה הבאה.

ספורט ופנאי

כמו בשנים קודמות רבות אני צפוי להמשיך לעשות ספורט שבע פעמים בשבוע. שילוב של הנאה ושמירה על בריאות. 

 

אחרי שאמצא את מקומי בדירתי יהיה לי יותר זמן פנוי. אוכל להתחיל פעולות פנאי חדשות. בפוסטים קודמים "זרקתי" כמה רעיונות כמו בישול ואפילו תחומים שמעולם לא אהבתי ומעולם לא הצלחתי בהם.

 

תחזית 

גם השנה ארוץ 10 קילומטר במרתון ירושלים. היקף הפעילות הספורטיבית שלי עלול לקטון באופן לא מודע. בדירתי השכורה אני עולה ויורד יותר מארבעים מדרגות מספר פעמים ביום. בדירה שלי מספר המדרגות יותר קטן.

אתחיל לפחות פעילות פנאי אחת לא מוכרת לי. אני פתוח לרעיונות של קוראים.

פעילות חברתית וזוגיות

תחומים אלה היו פחות מוצלחים עבורי בשנה האזרחית האחרונה. היו לא מעט רגעים של בדידות.

קוראי הבלוג הזה יודעים על כמה מחבריי, הלא רבים, שכבר עברו את "הישורת האחרונה". גם יצירת חברויות חדשות אינה פשוטה: למרבית בני גילי יש סדר יום ברור ומגובש, אני בתהליך של המצאת עצמי מחדש.

זוגיות מונוגמיסטית טובה עם אישה הייתה תמיד חשובה לי. כידוע לקוראי הבלוג, אני גרוש מחודש ינואר. אני מעוניין בזוגיות חדשה. אני פתוח להיכרויות חדשות. נושא הזוגיות חשוב לי מאוד כך שאקדיש לו פוסט העוסק רק בו. 

 

תחזית 

אתחיל לצור חברויות חדשות ו/או להעמיק ולהרחיב חברויות קיימות. 

אצא לפחות עם בת זוג פוטנציאלית אחת במהלך השנה.

בריאות

אי אפשר להתעלם ב"ישורת האחרונה" מהתסריט של מוות ומהתסריט של הרעה משמעותית במצב הבריאות. לא מעטים מחבריי כבר הלכו לעולמם. לא מעט ממכריי בני קבוצת הגיל שלי ואפילו צעירים יותר מתפקדים פחות או מתפקדים בקושי מסיבות בריאות. 

מדי פעם אני שומע על מישהו נוסף או מישהי נוספת המצטרפים לקבוצת הלא בריאים או הולכים לעולמם. 

 

בריאות סבירה היא מפתח למימוש התחזיות האופטימיות שלי.

 

תחזית  

מצב הבריאות שלי יהיה סביר. לא מעט מהתחזיות לעיל יתממשו בשנה העברית הקרובה.

שתהיה לכולנו שנה טובה.

 

 

 

אני על הפיץ רוי בהרי האנדים, 2020

אני משתדל להימנע מצריכת תרופות כשזה לא הכרחי. כמעט לכל תרופה יש תופעות לוואי לא רצויות.  

לפני הרבה שנים השתתפתי בקורס על אתיקה ברפואה במכון מגיד של האוניברסיטה העברית. 

אחד הפרופסורים לרפואה, שהירצה בו, סיפר על תרופה שתופעות הלוואי שלה (סיכון למחלת לב) חמורות בהרבה מהבעיה שמנסים לפתור באמצעותה (כאבים. לא זוכר באיזה אזור בגוף).   

 

מקרה, שאירע לפני כמה עשרות שנים, מדגים את ההימנעות מתרופות שלא לצורך. 

עברתי ניתוח להוצאת שתי שיני בינה. 

רופא השיניים והלסת, שניתח אותי, אמר לי לקחת אופטלגין נוזלי. 

ידעתי שיש תרופה הנקראת אופטלגין. לא ידעתי שאפשר לצרוך אותה כתרופה נוזלית. את כדורי האופטלגין, שהיכרתי, מעולם לא צרכתי לפני הניתוח.  

 

שאלתי אותו: "מה יקרה אם לא אקח אופטלגין נוזלי?" הוא ענה: "יהיו לך כאבים שלא תוכל לעמוד בהם". 

קניתי אופטלגין נוזלי, למקרה שהרופא צודק. 

היו לי כאבים אבל יכולתי לעמוד בהם. ויתרתי על אופטלגין.

 

מחלת גבהים

כשמגיעים, לא בהדרגה, להרים גבוהים עלולים לחלות במחלת גבהים. יש כאלה שיחלו בה גם כשמגיעים לשם בהדרגה.

מה שכתבה הד"ר דליה נבות מינצר באתר כללית שירותי בריאות מתאר היטב את המחלה הזו. לקריאה: מחלת גבהים - מדריך הישרדות.

חסר שם רק דבר אחד, שקראתי במקומות אחרים: כל אחד יכול ללקות בה. גם צעירים ובריאים. 

כשהקורונה הייתה משהו זניח במחוז נידח בסין, טיילתי בפטגוניה. 

אני גאה שטיפסתי עם המדריך וכמה מחבריי לטיול המאורגן על הפיץ רוי עד לגובה המקסימלי אליו מטפסים כאלה, שאינם מטפסי הרים מיומנים.

מסע ארוך וקשה של יותר מ-20 ק"מ (כולל הירידה). הייתי אז בן 69. להרבה יותר הערכה ראוי אחד מחבריי לקבוצה שטיפס כמוני. הוא מבוגר ממני בעשר שנים. 

על אף שגובהו של הפיץ רוי, הוא 3,359 מ' לא היה שם חשש רב למחלת גבהים. 

המעבר שלנו לגובה היה הדרגתי ולא פתאומי. בנוסף, כמה שנים לפני זה הייתי בסין בגובה של מעל ל-4,000 מ'. 

האוויר באותו מקום בסין היה דליל וההליכה הייתה קשה יותר מאשר בגבהים רגילים, אבל במחלת גבהים לא חליתי.

הפעם הראשונה מעל ל-3,000 מ'

דגלי נייר צבעוניים כמו אלה שראינו בדרך למקדש

בהוטן היא מדינה קטנה ומרתקת בהרי ההימאליה. 

באחד הימים בטיול שם טיפסנו לגובה של 3,000 מ' מעל פני הים. לא הכי גבוה בעולם אבל עלינו ישירות מגובה הרבה יותר נמוך.

הוזהרנו מפני מחלת גבהים. הגישה שלי הייתה דומה לגישה שלי בניתוח הוצאת שיני הבינה. 

קניתי תרופות נגד מחלת גבהים אבל לא השתמשתי בהן.

ההשפעה של תרופה כזו אינה מידית. על מנת שתהיה אפקטיבית צריך לקחת אותה ברציפות מספר ימים לפני הטיפוס. לקחתי סיכון מחושב.

הסיכון: במקרה של סימפטומים של מחלת גבהים היה עלי לעצור ואז לרדת בהדרגה. הייתי מפסיד את הביקור במנזר הבודהיסטי המעניין שבראש ההר. 

איך מגיעים לראש ההר?

המקומיים, שהמערכות בגופם כבר הסתגלו לגבהים, מגיעים לפסגה בהליכה ברגל. 

כמעט כל חברי הקבוצה, שאיתה טיילתי, עלו ברכיבה על סוסים מקומיים. מקומיים החזיקו את הסוסים באמצעות חבלים ארוכים על מנת לשלוט בהם. 

העלייה הייתה מספיק תלולה על מנת שלא יהיה חשש שהסוסים ידהרו במהירות.

הסוסים אינם יכולים לעלות בשביל הצר, שבחלק העליון של העלייה, ולכן כולם נאלצו ללכת חלק קטן מהדרך ברגל.

שלושה מאיתנו עלו ברגל, ביחד עם מספר רב של מקומיים: המדריכה הצעירה מחברי הקבוצה, שרובם היו גילאי 60 או יותר, ושניים מחברי הקבוצה, שכבר עברו את גיל 60: מישהו שעסק באינטנסיביות בספורט בצעירותו וכותב שורות אלה.

מי שאינו מורגל באוויר גבהים צריך ללכת בנחת ללא מאמץ. כך עשינו.

במהלך העלייה איבדתי את שני האחרים. חשבתי לפגוש אותם במסעדה הנמצאת ב"תחנה הסופית" של הסוסים. שם היינו אמורים להיפגש עם כל הקבוצה ולאכול.

לבד

הגעתי למסעדה. לא הייתי בטוח שזו המסעדה עליה דובר. שאלתי מקומי. הוא אמר לי שיש מסעדה נוספת בחלק גבוה יותר של ההר. 

המשכתי לטפס עד למסעדה. הגעתי אליה. שאלתי את בעל המסעדה על קבוצה של ישראלים שצריכה להגיע. הוא השיב לי שאין קבוצה כזו.

התברר לי שהמסעדה, שדילגתי עליה, היא המסעדה שבה נפגשה הקבוצה.

טילפנתי למדריכה. היא אמרה לי לחכות לקבוצה בראש ההר.

זה בדיוק מה שעשיתי. ההמתנה הייתה ארוכה.

מקומיים טובים

מקומיים בבהוטן. תמונה שצילמתי בשנת 2012

במקום נידח כזה אי אפשר שלא להבחין באדם זר, שעומד לבדו זמן ארוך. זה בהחלט סביר שהוא איבד את דרכו.

יש מקומות שבהם אנשים כאלה הם יעד לפגיעה מצד מקומיים. לא בבהוטן. 

רוב הבהוטנים הם אנשים פשוטים. כמעט כל הבהוטנים הם אנשים טובים. זה חלק מתפיסת העולם של הזרם הבודהיסטי אליו הם משתייכים. 

הרבה מקומיים ניגשו אלי לשאול האם אני צריך עזרה? מבחינתם הייתי זר שאולי חלה במחלת גבהים ואינו מבין את מצבו.

לחילופין, הייתי זר שאיבד את דרכו בלי לחלות וזקוק לעזרה. 

הודתי להם בנימוס והסברתי להם שאיני זקוק לעזרה. 

מאוחר יותר הגיעה הקבוצה וירדנו במדרגות הרבות למנזר הדבוק לצלע ההר.